אישה אתיופית אם לתשעה ילדים נרצחה על ידי בעלה בראשון לציון
מה עובר בראשם של אנשים כאשר הם מאבדים את ראשם ועושים את הדבר הנורא מכל?
איזה שד משתלט על תודעתם....
ומדוע הסערות הרומנטיות הן הסערות שגורמות לנו לטלטלה הכי עזה..?
רצח הוא רצח ובכל מקום ובכל תרבות
רגע של טירוף, של אבדן גבולות, של חיבור עם עוצמות של אלימות, כוחות אפלים, שדים שפתאום עולים למרכז התודעה ומשתלטים עליה.... אפשר לדעת מה חולף בראשו של מישהו שנוטל חייו של אדם אחר?
אפשר להבין באמת לחוש, להרגיש אמפטיה, להבין במבט מהצד את עוצמת הרגשות? את השנאה, הקנאה את רגשות נקם והתסכול הכל כך חזקים, את הייאוש, העצב תהומי, תוגה עמוקה כל כך, תחושה זרה של אלימות , אכזריות....שפתאום כובשת את התודעה כליל....
פעם הייתי עד לרצח
עד לרצח במקום אחר רחוק
כמעט והייתי שם ממש ברגע הדרמטי ההוא....
רצח בכיכר
יום ראשון בלילה, מוצאי יום ראשון, תוגה באויר, קוראים לזה בספרדית Tristeza dominical עצבות של יום ראשון.... העיר מרידה, יוקטאן, מכסיקו. גשם יורד, שוטף עלים ברחובות. הכיכר המרכזית רטובה, פנסי הכיכר משתקפים בשלוליות שבמרצפת. בתי הקפה מתחילים להיסגר, עטלפים שחורים חותכים את השמיים בציוצים מאיימים. זוג מתגפף על אחד הספסלים. קולות של זמרי מריאצ'י מהדהדים ברדיו באחד מבתי הקפה הרחוקים.
לפתע נשמעות צעקות בקצה הכיכר, ואז שתי יריות.
עלמרצפות הכיכר נותר גבר שוכב
אנשים מתקרבים במרוצה
הגבר שוכב על ריצפת הכיכר, וקילוחי דם שחורים נוטפים מרקתו, מצטברים בשלולית על המרצפת. לאיש שפם וכרס קטנה והוא נושם. חזהו עולה ויורד, אבל האיש כבר מת....
דם נוטף על המרצפת והשלולית הולכת וגדלה.
והאיש כבר מת.....
אני מסתכל על שלולית הדם ההולכת וגדלה , על השפם השחור שפעם הסתיר מאחוריו חיוך של איש חי. איש חי שקיוה וחלם וחשב שיחייה תמיד. איש אשר לפני כמה דקות עדיין, עמד על רגליו כמוני ועיניו ראו את הכיכר ואולי אפילו ראו אותי...
מבט קרוב על המוות. מי היה האיש הזה. מדוע ירו בו? האם סבל?
צמרמורת עוברת בי...
כל כך סתמי המוות.....כל כך קרוב...
למחרת היה כתוב בעיתון שזו היתה קטטה של שיכורים שרבו על ליבה של אישה בוגדנית.
ואני כמעט הייתי שם בכיכר הזו בתוך הרצח הזה. כי עמדתי במרחק כמה עשרות מטרים ושמעתי את המריבה ואת היריות ואחר כך ראיתי את חזהו של האיש עולה ויורד ואת שלולית הדם השחור שנבעה מרקתו.
ספור אמיתי.....