טנגו אחר

ליל בלהות

באותו לילה עזבתי את הבית של תנועת הנוער "דרור הבונים" בסאו פאולו והתחלתי נסיעה ארוכה של עשר שעות באוטובוס מסאו פאולו לעיר קורטיבה בדרום ברזיל. נסענו אל תוך החושך, לא היו הרבה אנשים באוטובוס ואני התכרבלתי  אל תוך המושב הקשה וניסיתי לישון. אחרי כשעה וחצי -  עדיין היינו בפרברי סאו פאולו -  עצר האוטובוס באיזה מסעדת דרכים, כדי שהנוסעים יאכלו ארוחת ערב.

בדרך כלל בנסיעות ההן בברזיל באוטובוסים, לא היה לי מספיק כסף כדי לאכול במסעדות האלה, אבל הפעם, החלטתי להיות נדיב עם עצמי, המזנון החופשי של בשר, אורז, פג'יאו ( שעועית שחורה) פארופה ( מנדיוקה מגוררת) סלטים, עורר פתאום את תאבוני. נכנסתי לשירותים והוצאתי את חגורת הכסף שלי כדי להוציא כמה שטרות ואז פתאום גיליתי לחרדתי, שפנקס הכתובות הירוק שלי לא נמצא בחגורה.

נכנסתי ללחץ, איפה הוא יכול להיות? פרקתי את תרמילי, הוצאתי בהיסטריה  את כל הבגדים, חיפשתי נואשות,  אבל את הפינקס לא מצאתי.

איבדתי את התיאבון, חזרתי לאוטובוס ושוב יצאנו אל הלילה ורק הכבישים השחורים והאורות המנצנצים  במרחק רצים מול העיניים...

ואז נזכרתי. כן נזכרתי, שכחתי את הפנקס בחדר שבו ישנתי בבית דרור הבונים בסאו פאולו. ממש לפני שיצאתי, הוצאתי את הפינקס והסתכלתי ברשימת הכתובות ואז הנחתי אותו ליד התרמיל והלכתי לשירותים וכשחזרתי לקחתי את התרמיל ויצאתי..... איך יכולתי לשכוח את הפינקס על הרצפה...

ועכשיו מה עושים?

אני לא יכול לאבד את פנקס הכתובות שלי.  אני חייב לחזור לסאו פאולו? והנסיעה לקורטיבה שעלתה לך כל כך הרבה כסף? אין מה לעשות...

ניגשתי לנהג. "אני חייב לרדת, אני חייב לחזור לסאו פאולו"

"אני לא יכול לעצור, אסור לי, אם אתה רוצה עוד כמה דקות נגיע למחסום של משטרת הדרכים Policia Rodoviaria . תוכל לרדת שם אם תרצה".

עוד חצי שעה של נסיעה והגענו למחסום, באותה תקופה עדיין היה משטר צבאי בברזיל, ובפאתי הערים בכבישים הבינעירונים היו מחסומים עם כוחות משטרה שהיו לבושים במדים שחורים ונראו תמיד מאוד מפחידים.

ירדתי מהאוטובוס והתבוננתי בו מתרחק עד שהוא נעלם לתוך הלילה.

שוטרי המחסום הביטו בי במבט רע ומאיים.

"מה אתה עושה פה גרינגו, בשביל מה ירדת"

"שכחתי משהו בסאו פאולו, אני צריך לחזור לעיר. ברשותכם אמתין פה עד שיגיע אוטובוס אחר או שאבקש טרמפ ממישהו".

"אתה לא נשאר פה אפילו דקה, גרינגו, עוף מפה!"

"אבל איך אחזור לסאו פאולו? בשעה כזו ( השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר).

"זה בעיה שלך. כאן אתה לא יכול להשאר, ועכשיו תתחפף אם אתה נשאר פה עוד דקה אנחנו עוצרים אותך. אתה רוצה לבלות את הלילה בחדר מעצר?" התחיל השוטר לגחך.......

"אבל, לאן אלך? אין פה כלום. אני חייב לחזור לסאו פאולו הלילה"

"לך לשם" השוטר הצביע על אורות רחוקים כמה מאות מטרים מהכביש ומהמחסום.

" יש שם פאבלה, (שכונת עוני) לא חושב שכדאי לך להסתובב שם, אבל זה בעיה שלך. אולי שם תמצא אוטובוס העירה."

הבטתי בחושך האפל שבחוץ‘ באורות הרחוקים של הפאבלה  והרגשתי פחד נורא.

"אנא, אני מפחד, תנו לי לפחות לחכות פה בחוץ כמה מטרים מהמחסום, לפחות עד שיעלה השחר, רק עוד שעתיים, בבקשה..."

" עוף מפה" סינן השוטר בקור מקפיא והניח את ידו על כת אקדחו. " ושלא תעיז אפילו להתקרב למחסום"

יצאתי אל החושך והתחלתי לצעוד אל האורות הרחוקים. האדמה הייתה בוצית. עשבים גבוהים שרטו אותי והקשו על צעדי.. לא היה ירח . הכל היה . לא ראיתי כלום...

פתאום נפלתי לתעלת מיים שלא הבחנתי בה ושקעתי במיים השחורים המצחינים עד למתני. הורדתי בהיסטריה את תרמיל הגב, זרקתי אותו מחוץ לתעלה ובכוחות אחרונים הצלחתי לצאת ממנה וכולי נוטף בוץ. המשכתי ללכת והרגשתי שרגלי מחליקות בתוך נעלי. רוח קרירה נשבה וגשם זרזיפי דק החל לרדת. בגדי הרטובים צרבו את גופי. הרגשתי ייאוש נורא ופחד. מה אני עושה פה? איך הגעתי לכאן?  המשכתי ללכת בתוך הבוץ וטיפות הגשם הרטיבו את משקפי עד שלא יכולתי לראות דבר ..

אורות הפאבלה התקרבו. לפתע שמעתי צרור של יריות .קול סירנה נשמע מרחוק , חריקת בלמים,  צעקות, ושוב צרור יריות ואחר כך דממה.....

יצאתי מהשדה אל הרחוב הראשי של הפאבלה, דרך עפר משובשת ובתים מטים ליפול מלבנים אדומים, גגות פח, ביוב זורם ברחובות. לא היה איש ברחוב.  רק דממה מאיימת מסביב.המשכתי לצעוד בחושך מבלי לדעת לאן.

בפינת הרחוב היו שרועות על הרצפה שתי גופות בתוך שלוליות של דם.כמעט ודרכתי על אחת מהם.

נרתעתי בבהלה. שלושה עכברושים חיפשו משהו בקרביה של הגופה השניה ומשהבחינו בי הם ברחו משם בקולות ציוצים.

הבטתי מבוהל מסביב. אולי מישהו רואה אותי?

איש לא היה ברחוב אבל הרגשתי שאלפי  עיניים זרות מביטות בי במבטים מאיימים מתוך החושך.

החשתי את צעדי. מרחוק ראיתי תחנת אוטובוס. התקרבתי לתחנה. שני גברים ואישה. אנשים קשי יום שהשכימו לעבודה הביטו בי במבט מבוהל. איש משונה עם תרמיל שערו בלונדיני ארוך. בגדיו שחורים מבוץ ונוטפי מיים, ריח של צחנת ביוב נודף ממנו.

אפשר לנסוע מפה למרכז סאו פאולו? מתי צריך להגיע האוטובוס?

האנשים בתחנה הביטו בי במבט מוזר, למשמע חיתוך הפורטוגזית שבפי הם הבינו שאני זר..

"עוד עשר דקות" ענה לי אחד מהם...והשתתק.

ישבתי על ספסל התחנה והאיש שהיה לידי זז מעט והתרחק ממני....

אוטובוס הגיע. שילמתי בכמה מעות והתישבתי בספסל האחורי.

בשכונת בום רטירו, יצאתי שוב אל הלילה השחור וצעדתי ברחובות הריקים. אחרי כשעה הגעתי לבית של דרור הבונים.

הדלת הייתה סגורה. צלצלתי בפעמון, אולי יש מישהו בפנים, אולי עוד תרמילן ישראלי נמצא שם.

דממה...

החלטתי לטפס על הגדר ולקפוץ פנימה. כבר עשיתי זאת  לפני יומיים כששכחתי לקחת מפתח. אעשה זאת שוב.

זרקתי את תרמילי פנימה מעבר לקיר, אחזתי בשבכת הברזל, הרמתי את גופי וקפצתי אל הפאטיו שמעבר לקיר. נפלתי על הריצפה. היה חושך, לא כיוונתי טוב את הקפיצה, נפלתי ונקעתי את רגלי.

התפתלתי מכאבים, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לעמוד. רק יכולתי לשכב. לפתע פילחה מחשבה נוראית את תודעתי: -  היום יום ראשון, הפעילות התנועתית הייתה אתמול בשבת, אף אחד לא יבוא לכאן עד יום שני...

הצטנפתי על הריצפה הקרה, נשכתי את שפתי, רציתי לבכות.....

 ועוד סיפור על סאו פאולו "סאו פאולו 1983, מכשפות כמו במקבת וטרווסטי עדין נפש

פבלה בברזיל

סאו פאולו פבלות ומגדלי פאר

משטרת הדרכים בברזיל Policia Rodoviaria