טנגו אחר

כתבתי את המכתב הזה לפני חדשים רבים.

מכתב שנחצב מתוך מחילות של כאב

ולפני כמה ימים מסיבות שאינן חשובות כרגע, הקפאתי אותו, הפכתי אותו חזרה לטיוטה.

והיום ביטלת את ההקפאה והמכתב חזר להופיע, אבל הוא התפרסם לא במועד שבו הוא נכתב לראשונה אלא  הוא דווקא התפרסם  לו  בראש הטור של הפוסטים, כאלו נכתב עכשיו.

ולא הוא לא נכתב אתמול...

אבל כן, הוא בהחלט היה יכול להיכתב אתמול...........אני עדיין מרגיש את העצב הגדול הזה

והעצב רק גדול יותר מיום ליום

אבל בו בעת גם התחושה הכואבת, ההשלמה והידיעה, שזה נגמר, וכל אחד כבר יוצא לדרך חדשה.

אני כותב לך היום, כותב לך מכתב אהבה

אני כותב לך אישתי, רעייתי, שנמצאת לצידי, לידי, כאלו איתי, כבר שמונה עשרה שנים.

המכתב נכתב במסגרת פרויקט האוהבים

ואני אמנם אוהב אותך

אבל  כותב לך אותו בעת שחיינו הגיעו לשלב

שבו כבר אין לנו אפשרות להישאר ביחד.

האהבה שלנו הייתה ספור מטורף, היה ברור מלכתחילה שאין לה סיכוי, את היית ארגנטינאית, אני הייתי ישראלי.

אני זוכר את הלילה הראשון שבו התנשקנו. היה זה בבית של החברה שלך

כשעשית ביבי סיטר לבנות שלה והזמנת אותי  לבית הזה.

בבית של   xxx      שהייתה חברתך הטובה ביותר

ואחר כך היא איבדה צ'יפ בראש התגרשה מבעלה, והחליטה ל"מצוא את עצמה" כיוצרת , כשחקנית  בתאטרון, בזיונים מטורפים....

ושנים לאחר מכן, הבת שלה -  שאז, כשראיתי אותה באותו ערב, היא הייתה ילדונת בובתית כזו – שנים אחר כך, באחת המריבות שלהן מישהו ירה באקדח שלא ברור  מהיכן צץ והיא מתה. והמשטרה שחקרה את המוות הזה לא הצליחה להגיע למסקנות ברורות ,  אם  הנערה הצעירה הרגה את עצמה או שזו הייתה חברתך שהרגה אותה.

והבת השניה שגם היא אישה מבוגרת היום, מדורדרת לסמים והורסת את עצמה מזיון לזיון

ואז הן היו ילדות קטנות  מתוקות וחייכניות שמשחקות בבובות ברבי ואינן יודעות שהחיים שיהיו להן,  עומדים להיות כל כך מלאי חושך ואפילה.

מדוע נזכרתי דווקא היום, בחברתך ובגורלן המר של בנותיה?

אולי בגלל שגם אנו מתגרשים?

ואולי בגלל שאני נזכר בלילה ההוא, כשליוית אותי לדלת , לאחר שהתנשקנו בפעם הראשונה, ובחוץ חיכה לי נהג מונית צעיר וחייכני, ואת עמדת בדלת והתבוננת במונית המתרחקת  ונופפת לי לשלום.

ואני זוכר את הנהג המחייך, פותח לי את הדלת ושואל Que tal? ( מה נשמע) ואני אמרתי לו, " אתה רואה את האישה הזו שנפרדת ממני לשלום?  הכרתי אותה רק לפני כמה ימים, ואני גר במרחק של 2000 ק"מ ממנה ויהיה לנו קשה מאוד להמשיך ולהיפגש בגלל המרחק, אבל אני יודע, שלמרות כל הקשיים העצומים ולמרות שאיני יודע איך אוכל להמשיך ולחזר אחריה, אני יודע - ואתה  הינך עד למה שאני אומר -  האישה הזו תהיה אשתי!"

וכך היה, ואחרי חצי שנה כשהתחתנו, הצטערתי שלא לקחתי בזמנו את כתובתו של הנהג, כדי להזמינו לחתונה.

אבל אולי כבר שם היה חבוי זרע הפורענות.

לא התאהבתי באמת באישה באדם אמיתי , התאהבתי בסיפור. בסיפור שהיה נראה לי משולל כל היגיון, בספור שהיה נראה לי כמטורף וחסר סיכוי

ודווקא בגלל שהיה חסר סיכוי, הוא נראה לי יפה יותר

הוא נראה לי ספור של אהבה גדול ואני הרי כל כך אוהב לחיות סיפורים. ממציא לעצמי ספורים מטורפים בעולם הדמיון שלי ומנסה לממש אותם בתוך המציאות.

ואנחנו ידענו שאכן הקשיים גדולים, פערי התרבות והשפה, המקצוע שלי שאינך אוהבת,  המדינה המטורפת שלי שאף פעם לא הצלחת להתחבר אליה.

אבל אנחנו חשבנו שהאהבה תנצח את הקשיים.

אבל זה לא קרה

הקשיים ניצחו את האהבה.

 וכל השנים שהיית איתי, לא הכרתי אותך ממש כאדם

 ולא פתחתי לך דלת כדי שתכירי אותי.

אולי אם הייתה ביננו תשוקה מטורפת אולי זה היה קורה אולי היינו יכולים לנצח

על אף הקשיים

אבל

אבל לא הייתה ביננו תשוקה אף פעם ,  ובטח לא תשוקה מטורפת

אני זוכר אז בהתחלה, כשבאת לבקר אותי במקום בו גרתי ,הרחק בהרים הבודדים ההם, ונשארת  איתי כמה שבועות שבסופם הצעתי לך נישואין.

זוכרת את המקום הההוא שנסענו אליו באותו סוף שבוע,  בג'ונגל, המקום הקסום ההוא, בין ההרים הירוקים, שהיה מוקף במפלי מיים זכים, פרפרים וסחלבים לוהבים. ואנו היינו באכסניה הזו של האישה הגרמניה שאמרו עליה, ששנים קודם הייתה טרוריסטית פעילה בקבוצת באדר מיינהוף בגרמניה ועד היום יש נגדה צו מעצר בינלאומי....

שלושה ימים היינו שם במקום הקסום ההוא,  בתקופה שבה אהבתנו הייתה בשיא ליבלובה הרענן ושלושה ימים לא עשינו אהבה אפילו פעם אחת.

כי בחדר, בו יישנו, שהיה מליבני בוץ וקירותיו מסויידים לבן, בחדר הזה, כך אמרת, היו הרבה עכבישים. עכבישים שחורים שחלמו להם בין קוריהם על התקרה והסתכלו עלינו בעיין עקומה , חרשו מזימות אפילות....

ואת אמרת שיש לך פוביה מעכבישים ואינך יכולה לעשות אהבה כשעכבישים מסתכלים עלייך.

ואני חושב שכאשר יש תשוקה ענקית חייתית, רוצים לעשות אהבה בכל מקום, אפילו בבית שימוש אפילו בין עכבישים. אבל שם ביננו, לא הייתה תשוקה כל כך גדולה

כי אם היא הייתה אז היינו יכולים למצוא פתרון, למשל ללכת למכונית לסגור את החלונות כדי שהעכבישים לא ייכנסו, ולעשות אהבה.

עובדה זה לא קרה

ואולי חבל שאז, כשעוד היה אפשר לשנות את מהלך הזמן, לא הבנתי, שמשהו חסר

שמשהו לא יהיה ביננו לעולם. שיש איזה חיבור  תשוקתי, חייתי, מופלא בין גבר לאישה שביננו , ביני לבינך  אינו קיים.

הנה, לפני חדשים ספורים בלבד הייתי בתוך תשוקה מטורפת

והאישה ההיא שהיום אין בי יותר אליה לא תשוקה ולא אהבה, אז, הייתי מסוגל לשכב איתה בכל מקום, בכל מצב, אפילו במגרש חניה הומה מכוניות באמצע היום, כה חזקה הייתה התשוקה שהייתה ביננו.

ואולי התשוקה הכי מטורפת  אפשרית רק כשעושים  אהבה עם עכבישה? עם אלמנה שחורה , עם לילית? עם מישהי שיודעים שעצם החיבור עימה יש בו רעל של הרס ומוות?

הספור הזה כבר לא חשוב, הוא שייך לעבר, אבל הספור הזה בעוצמתו האדירה הראה לי שזה מה שאני רוצה, שאני לא יכול בלי זה. ששם אני רוצה להיות

והמקום הזה,  יותר משהוא מקום של תשוקה מטורפת שורפת  – אם כי  גם זה -

הוא המקום של החיבור הטוטאלי

הרגעים הארוכים ארוכים של חיבוק בלי מילים

של תחושת יחד מיסתורית

לחבק להיות מחובק  בלי צורך לדבר אבל לדעת שגם אם אין דיבורים יש תקשורת, יש חיבור ואתה יודע ומרגיש זאת בכל הוויתך,  פשוט מרגיש שאינך לבד בעולם.

כך הרגשתי אז, אני יודע שזה לא מה שהיה באמת, אבל כך הרגשתי אז...

ולכן הבנתי שלא נוכל להמשיך יחדיו אני ואת

והיום למרות שאני יודע שכל היחד העצום שהרגשתי, גם הוא היה אשליה והיחד הזה בעצם לא היה כל כך  יחד

והנשמה הזו שהרגשתי שהיא המשך של הנשמה שלי, בעצם לא לא הייתה איתי כלל

וגם כשחשבתי שהיא איתי, המחשבות שלה התודעה שלה היו במקום אחר

ושהכל היה אשליה, ושקרים

אתה מסתכל בעיניים שרוצות לשתות את כל ישותך וחושב שזהו מבט של אהבה עמוקה

ובעצם מאחורי העיניים יש מחשבות אחרות לגמרי

מחשבות שלא תוכל לדעת אותן לעולם

ואולי עדיף שלא תדע.... כי אם תדע תהייה עצוב יותר, אולי אפילו תבין שהמבט הזה אינו מבט של אהבה אלא מבט  של רחמים....

אהבתי כמה נשים בחיי

היו לי אהבות גדולות

וחלקן ניגמרו בדרך שהיה בה יופי כי הן הסתיימו בדרך טבעית

וחלקן הסתיימו בריב בכעס ובכאב גדול

אבל את כולן

אני זוכר עד היום באהבה, בגעגועים

באיזה שהוא מקום אני אוהב את הנשים האלה עד היום ולכולן שמורה ותישמר תמיד, פינה חמה ענקית בליבי.

ואני יודע שגם הן מרגישות כלפי כך

וחלק מהן, עימן שמרתי קשר במהלך השנים, אומרות לי את זה תמיד

והזכרון המתוק  הזה, של אהבה גדולה שנשאר תמיד בלב

גם אחרי שהאהבה נגמרת

הוא אולי ההוכחה שבאמת הייתה שם אהבה גדולה.ולכן משהו ממנה תמיד נשאר.

אבל אם כשאהבה גדולה נגמרת

היא נמחקת כליל מהתודעה, וכל שנשאר ממנה זה אדישות, אפילו לא שינאה ( כי השנאה גם היא רגש חזק שיש בו היפוך דיאלקטי של האהבה) כאשר זה מה שנשאר בסוף

ברור הרי כל כך שלא היה שם כל ספור אהבה

ולכן על מה בכלל יש להצטער או להתאבל או לכאוב?

אני יודע שאת האהבה שלנו, שלך, רעייתי אלי ושלי אלייך,

לא אשכח לעולם

אבל אם עכשיו, כשברור לי  שבחדשים האחרונים לא הייתי בספור של אהבה, שהכל היה אשליה או רמייה עצמית או הונאה או הכל ביחד

אם זה ברור לי כל כך שלא היה חיבור כזה

מדוע התובנה הזו,  לא גורמת לי להסב את הגלגל אחור

לומר לעצמי.

אין חיבור כזה, וגם שם בטח שם זה לא היה,  חיבור כזה אינו אפשרי

אהבה טוטאלית לא קיימת

זו אשליה

שיהיה לך ברור

 ולכן אולי יש מקום לחזור ולשקם את האהבה שלנו?

 ואם כן, אם הכל שקר,  למה הכמיהה , הכמיהה  לחיבור הזה שגרמה לי להבין שאיתך אישתי , זה צריך להיגמר

למה עכשיו, אחרי שברור לי כל כך שהחיבור הזה, שם, לא היה באמת. ומה שהיה שם לא היה אהבה אלא שריפה מסחררת של ריגושים מינים מטורפים אבל בטח שלא אהבה, כי  אהבה טוטאלית אמיתית לא הייתה שם, כי  אם זו הייתה אהבה טוטאלית אמיתית, היא לא הייתה נשכחת כל כך  מהר, בתודעתי וגם בתודעתה,  ואולי אפילו  אין אהבה כזו, אהבה כזו אינה אפשרית כלל, כי אהבה כזו אינה יכולה להתקיים

ובסופו של דבר אנחנו תמיד תמיד לבד

גם ברגעי האושר הכי גדולים

אנו לבד

 גם כשנדמה לנו שמישהו נמצא איתנו, ממש איתנו, באותו רגע של אושר,

אנחנו לבד.

אבל אם אלה התובנות שלי עכשיו על הספור ההוא ועל האהבה הטוטאלית בכלל,

מדוע איננו יכולים  את ואני להסב את הגלגל לאחור

מדוע ברור לנו שאנחנו צריכים להיפרד?

כי אני יודע שאת כמהה לחיבור הזה בדיוק כמוני

גם אם את אולי יודעת, כפי שאני יודע

שזו אשליה

 וגם בגלל שהיום-יום שביננו, אותו קשר של חיבור בהוויה של אנשים בתוך שיגרת היום יום

אותו קשר שהוא הוא האהבה האמיתית בין בני אדם, שמחלקים ביניהם את המציאות וגם את החלומות.

ההוויה הזו של היחד היום יומי

הפכה לבלתי נסבלת

אנו רבים כל הזמן

אנחנו לא עושים טוב אחד לשני

ואנו עושים רע מאוד לילדים שלנו

ולכן

כשאני חוזר הביתה בערב

איני חוזר לשם בשמחה

אני חוזר בעצב

אני חוזר למקום שבו איני רוצה להיות

 ואני יודע שהזוגיות שלנו, הקשר שלנו, יש בו הרבה מאוד שקר

והרבה מאוד חיים כפולים

ואני כבר לא יכול לחיות יותר בתוך שקר

ואין בי אנרגיות כדי לחיות כמה חיים במקביל.

ואם אמצא אהבה חדשה אם אמצא את החיבור הזה, אני רוצה להיות מסוגל לחיות אותו באור היום. אני רוצה להיות מסוגל למצות אותו עד תומו.

אתמול בערב, ישבנו בגינה ושוחחנו

ואת סיפרת לי על שיחה שהייתה לך עם הבת הגדולה שלנו, שכה סובלת מהגירושין האלה של הוריה שמתקרבים, גירושין שמרחפים כצל על קיומה והוויתה מזה שנים רבות ובעטיין היא תמיד ילדה עם מבט עצוב , ילדה מלנכולית כל כך ( כמו אבא שלה מן הסתם)

סיפרת לי שתארת בפניה את עבודתך החדשה וכיצד את מצליחה בה כל כך ושאלת אותה, ככה סתם ללא כוונה רצינית, מדוע כשנמצאים במקום עבודה או שמצליחים, או שלא מצליחים, ואלו בחיי הרגש, בחיי הרגש בין שני אנשים, הדברים כל כך מסובכים? ואף פעם לא כל כך חד משמעים

והיא ענתה לך, תשובה חכמה, תשובה חכמה כל כך.

היא אמרה:

" בעבודה זה פשוט, או שעובדים טוב ואז מצליחים או שעובדים פחות טוב ואז מצליחים פחות, בעבודה, מה שקורה תלוי בך, ולכן יש לך על זה שליטה. בחיי הרגש לעומת זאת הדברים מסובכים יותר. שם מדובר בשני אנשים בשני רצונות וכיוון שמדובר בשני אנשים

לכל אחד לחוד, יש הרבה פחות שליטה, כל אחד חי בעולמו, כל אחד חושב שהוא יודע מה לעשות, ואיך לכוון את הדברים., אבל מדובר בשתי תודעות שונות, ולפעמים כשהדברים לא מתפתחים כפי שרוצים, זה לא בגלל מה שאת עשית או בגלל מה שהוא עשה, ככה זה, הדברים קורים בלי קשר, ולא צריך להאשים את אף אחד  כל אחד חי את הספור שלו עם עצמו ולפעמים הספורים כבר לא נעים באותו קצב או באותה מנגינה."

 ואת אמרת:

"היא כל כך אינטלגנטית הבת הזו שלנו, רק בת 16 וכבר כאלה תובנות"

ואני הסכמתי איתך. זו הבת החכמה שלנו, ושנינו אוהבים אותה כל כך, ושנינו גורמים לה כל כך הרבה סבל....

והבת הזו היא משהו אמיתי. היא  ואחיה ואחותה הם משהו אמיתי שנולד מתוך האהבה המפותלת הזו שהייתה ביני לבינך.

ואני שכל כך הייתי שקוע בכאב שלי בחדשים האחרונים

בכאב האגואיסטי שלי בגלל מישהי, שהיא אגואיסטית אפילו יותר ממני, הסתגרתי בתוך כאבי נסגרתי עוד יותר ממך  ונסגרתי בפני ילדי

ילדי שכל כך רצו לשוחח עימי , לדבר עימי, לחלוק איתי מצוקות ושמחות.

ואת,  אשתי שעדיין ולמרות הכל, אהבת אותי כל השנים, ראית  אותי סובל כל כך, לא ישן בלילות, לא אוכל מאבד במשקל ואת אינך יודעת למה.

והרי לא יכולתי להסביר לך

שכל הסבל הזה הוא בגלל שאני אוהב אישה אחרת

ושאני כואב בגלל שהאישה הזו כבר לא אוהבת אותי

עכשיו כשהספור הזה מאחורי

הכאב הזה שהיה לי, הפך לזכרון

לזכרון יחידי כמעט, כי את ריגעי האושר כבר מחקתי, כי ברור לי שהם לא היו מה שחשבתי וגם בגלל שהיום אני רואה את האישה הזו בעיניים אחרות כל כך ,ומתאכזב כל כך,

אבל  את הכאב , את הכאב אזכור

אזכור לתמיד

ולמרות זאת

איני חוזר אלייך

כי אני יודע ,

שנינו יודעים

שלא נוכל למצוא את החיבור הזה ביחד

החיבור ששנינו כל כך כמהים אליו....

ואם לא מצאנו אותו כל השנים

אין סיכוי שנמצא אותו עכשיו

אחרי כל כך הרבה כעסים

אחרי כל הרבה מריבות

אחרי כל כך הרבה שקרים

אחרי שלא הצלחנו לבנות ביחד פרוייקט חיים משותף

ואחרי שכל אחד התכנס לו אט אט בעולמו

בעולם שבו לשני לא הייתה דריסת רגל

אני בסיפורי האהבה החולפים שלי

את בסיפורי האהבה החולפים שלך

אני באשליית אהבתי הגדולה לאישה הזאת  שכבר אינה קיימת

את בדכאונות שלך ובהתכנסות בתוך עצמך

ובגעגועים שלך למולדתך הרחוקה.

אני בסיפורי הכתובים שאת לא תוכלי לקרוא מעולם

אני בתוך המילים

מלים שהפכו להיות חשובות יותר מהמציאות

 אני בתוך עולם הפנטסיות שלי

בתוך הגעגועים והכמיהה למה שלא יהיה לעולם

לפני כמה ימים, הראיתי, לך בפעם הראשונה, סיפור שלי. ספור שכתבתי לפני שבע שנים ושתורגם לספרדית. הראיתי לך כי פתאום הראית עיניין, פתאום רצית לקרוא משהו שלי.

לא רציתי אף פעם שתקראי את הספורים שלי. אף פעם לא התענינת, תמיד אמרת שבטח אני כותב כמו ילדה מטומטמת בתיכון ושאין לך סבלנות. ואין מה לעשות, אף פעם לא תדעי מספיק טוב עברית כדי להיות מסוגלת לקרוא אותם

ואת קראת את הספור  ובעינייך היו דמעות

פתאום התברר לך כמה אני כותב טוב

שיש בי רגישות  שלא הכרת וגם ארוטיות כה חזקה.

והיה ביננו רגע של קירבה

רגע של קירבה שלא היה ביננו שנים

אבל הרגע הזה, לא החזיק מעמד והתפוגג חיש מהר

כי  את אולי אינך יודעת  ואולי את כן יודעת וגם מרגישה שזו בדיוק הבעיה -

יש בי משהו עקום כנראה, פער בלתי ניתן לגישור בין המציאות ובין עולמות הפנטסיה

ומישהי אמרה לי את זה לפני כמה ימים ואולי היא צודקת

"יש כזה פער בין הרגישות שלך שמתגלה בכתיבה

ובין חוסר הרגישות שלך שיש בך לפעמים בחיים האמיתים."

אני חי בעבר ומאבד את ההווה

ואת  רעייתי, שניסית לאהוב אותי כל כך הרבה שנים ואני לא נפתחתי אלייך.

את  שפנייך אל העתיד ושכמו אישה בריאה  ונורמלית

את יודעת, שיש להשאיר את העבר מאחור.

את   יכולה ללכת הלאה

את צריכה לבנות לך חיים חדשים

לך זה עדיין אפשרי

את עדיין יפה ומלאת אנרגיות

ואת ראויה לאהבה

לאהבה של גבר שירצה לאהוב אותך

ושידע לאהוב אותך

לתת לך את האהבה שאני לא הייתי מסוגל לתת כל השנים

באותו יום שבו הראיתי לך את הספור שכתבתי ובעינייך היו דמעות

השמעת לי שיר מאתר "יו טיוב"

שיר אהבה מרטיט

מהיפים ששמעתי בחיי

שיר על אהבה שנגמרה

ואני שמעתי

ועיני מלאו דמעות

דמעות על האהבה שהייתה ולא תחזור

דמעות כי אנו יודעים

שלמרות שאנחנו עדיין ביחד

למרות שמשהו מהאהבה שלנו תמיד ישאר

כי האהבה שלנו, כן הייתה אמיתית

ותמיד נשאר משפחה והורים לילדים נפלאים שבשבילם תמיד נשאר אבא ואמא

אנו  יודעים

שהספור שלי והספור שלך

הם כבר שני ספורים נפרדים

ושאין דרך שבה יוכלו

יום אחד להיות שוב ספור אחד

כי את בחרת בחיים

ואני בחרתי לשקוע יותר ויותר בעולמות של פנטסיה

ואני בחרתי להישאב יותר ויותר אל המילים, אל המילים הכתובות

ואני כבר השלמתי כנראה

עם העובדה

שבחיים שלי

תמיד אהיה לבד

ואת החיבור שאני מחפש

אוכל רק להמציא

להמציא כאשליה

בעולמות של המילים

או במציאות של הזיה , של הזיה אפילה שמאחוריה אין שום דבר אמיתי

זה אני

והנה שוב השיר הנוגה האוהב שהשמעת לי

שרה אותו זמרת בת שמונים, זמרת מכסיקנית ששמה Chavela Vargas

אינני מתרגם אותו, שנינו מבינים את המילים

ואת שלחת אותו כשיר פרידה אוהב

ואני שמעתי אותו וליבי לא היה סגור לכל המסר העצוב הזה של האהבה ששלחת לי

ואני שמעתי ועיני מלאו דמעות

וגם את דמעת

והיינו כל כך ביחד

אבל כבר היינו   -

כל כך לבד

כל כך לבד

כי את האושר אפשר אולי לחוות ביחד

אבל את העצב כל אחד  יכול לחוות רק עם עצמו

שנה וחצי אני בישראבלוג

ואף פעם לא כתבתי עלייך

ורק עכשיו כשאני הולך ממך

ואת  הולכת ממני

אני מעיז לעשות זאת

גם אם אני יודע שאת המכתב הזה לא תקראי לעולם

שלך באהבה

אני

Ojala que te vaya bonito  ( הלוואי שתלך ביופי, רק מוסיקה ושירה ללא סרטון)