5 בנובמבר.
שנה עברה מאז
מי היה יכול לדעת שהשנה הזו תהיה כל כך דרמטית,
כל כך כואבת.
למרות שידעתי כבר אז שבסוף תהיה נפילה ,לא יכולתי לשער שהנפילה תהיה כה קשה.
ועכשיו כשחלפה לה שנה ואני במקום אחר,
חיפשתי את הגעגוע, חיפשתי את הכמיהה
ולא מצאתי מילים לכתוב
כי הכל כבר מת ונקבר...
ואני במסע כל כך אחר
ולא מתחבר כמעט למי שהייתי אז...
וגם היא, כבר הייתה לאדם אחר, שונה כל כך מהאישה שהכרתי אז, מהאישה שחשבתי שהכרתי...
הייתכן ששנינו במקומות טובים יותר היום?
אולי...
איני יכול לכתוב דבר עכשיו
איני יכול להמציא אפילו בדמיוני, אפילו בזכרון
את מה שהיה
את מה שכנראה, לא היה כלל
ולכן
אחזור למילים שכתבתי פעם לפני חדשים רבים , למילים שכתבתי כאן ,בישראבלוג, ב-21 במרץ .
כאשר הכל עוד היה כל כך טרי
כאשר עוד היה בי רגש נכמר של כאב
כאשר עוד היה בי געגוע נורא
ועצב מר
כן ! הייתי עצוב אז ולא ידעתי שעוד אשוב ואפול לתהומות עמוקים יותר של סבל.
אין בי עתה זכרונות לרגעים שהיו. גם לא געגועים...משהו מת אצלי..
ואם אני זוכר היום משהו, זה רק את רגעי העצב והכמיהה ובעיקר את רגשות הכאב והסבל.
וגם את הרגשות האלה איני יכול לשחזר היום במילים חדשות,
ולכן אני חוזר למילים שכתבתי אז, כאשר עדיין הרגשות האלה היו טריים ועזים. כאשר היה עוד יופי וטוהר מסויים בפרידה
לפני שהאמת האכזרית הוטחה בפני שוב ושוב ושוב ולקחה ממני אפילו את הזכרונות, הפכה אותם למשהו רע, מכוער ואפל.....
היום אני יודע שבאותם ימים ממש, שבהם אני התגעגעתי כל כך ,
כבר הושחזו הסכינים הנוראות ההן, סכינים, שכמה שבועות אחר כך, ידעו למצוא את דרכן כדי להיתקע בליבי.
היום כבר איני מסוגל לכתוב את המילים האלה של הגעגוע התמים והטהור.
היום אני גם שמח, שאיני במקום ההוא
היום אני גם יודע, שטוב שקרה מה שקרה...
כי היום אני יודע, שאם לא הייתי ניצל, אם הייתי נשאר באותה מערכת יחסים עם האישה האומללה ההיא,
הייתי היום במקום רע ואפל וחולה עד מאוד !
שביב של רגע - זכרון
כן, אני חושב שזה היה...
אני מרים את כף ידי על עבר עיני, מפשק את אצבעותי
מביט אל הצללים שבחדר
אל הנורית החשופה
ממצמץ מול האור
כך
ממש כך
כמו הכורסא שממול בצד השני של החדר
בד מפוספס לבן , כמה קמטים
חתול שחור מנמנם בפינה
כתם על הקיר
אבק על הרצפה
שרוול חולצה
שני כפתורים
רוח נושמת בחוץ
צל אפל בפתח ביתי
כה אמיתי, כה נוכח
כאלו באמת נמצא כאן איתי
כאלו אם ארצה
אוכל לגעת בו
להרגיש שהוא אמיתי
ואז אוכל לחוש שכל הדברים האלה מולי ,
כאן בחדר עכשיו
הדברים האלה
הם באמת כאן איתי
כמו שהרגשתי אז....
האם זה היה?
אני חושב שזה היה
אני חושב שזה באמת קרה...
והיא?
האם היא הייתה?
תלתל שחור
כן, נדמה לי שהתלתל שלה היה שחור
ואולי היה שיערה חום
זה היה כה מזמן
כה מזמן....
חיוך
שפתים שוחקות
שפתיים רועדות מעט, רוטטות
דימעה בזוית העיין, זולגת לה לאיטה
זיק של אור באישונים
אדמומית על צוואר
חלקת כתף קרירה
חיבוק נואש
כמיהה
לשון מחוספסת חמה
מרפרפת על גבי
יונקת אותי עד תום
שואבת אותי לתוכה
ואני כל כך איתה..
זה באמת היה?
כן אני חושב שזה היה.
אולי...
לפני עשרים שנה?
אתמול?
חלום ?
הזיה?
זכרון
אני מושיט ידי נואש אל האור
מנסה להכיל תחושה מתפוגגת
לשמור אותה בתוך אגרוף ידי
לנצור אותה בתוך אגרוף ליבי
והזיכרון?
הזיכרון זולג לו מבין אצבעותי
בורח ממני
נעלם אט אט
אני אומר לעצמי
הייתי שם
אולי
פעם?
זה באמת קרה לי?
ואולי למישהו אחר?
הייתכן ?
באמת הייתי שם?
כל כך בתוך המציאות
והיא? באמת היא הייתה שם?
כל כך איתי?
כל כך בתוך החלום
יפה עד כאב
חולקת עימי רגע של אושר
ללא צללים
אמיתי כל כך
זה קרה לי?
זה קרה למישהו אחר?
זה בכלל קרה?
האם יכול להיות שאני
הייתי פעם כל כך חי
כל כך אמיתי?
האם?
הזיה?
זיכרון?
מציאות?
חלום?
עיין יבשה
תחושה של לא כלום
ועכשיו?
זיכרון.....
וגם הוא
כבר לא איתי כל כך
מתפוגג לו לאיטו....
זה הרי היה כל כך מזמן
בחיים אחרים
בחיים של מישהו אחר
פעם
כאשר חייתי
כאשר חייתי רגע של הרף עיין
כאשר חייתי באמת
כאשר אהבתי
ועכשיו
אד פורח
חידלון
חוטי זכרון דקיקים
נפרמים אט אט
ויחד איתם
נעלם לו
המישהו הזה
שהיה אולי
פעם אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
