טנגו אחר

באחד הבלוגים היפים שיש כאן, הבלוג של מיז קיי. שיש בו תמיד הרהורים יפים  על ספרות מצאתי את הקטע הבא:

נזכרתי בציור של ברויגל, עם שתי הדמויות שבו – האב והבן הנופל, שכנפיו נמסו בחום השמש. דדלוס, הארכיטקט והקוסם הדגול, יצר את הכנפיים האלה כדי שהוא ובנו יוכלו להימלט מצריח הכלא. הוא הזהיר את איקרוס שלא יעוף קרוב מדי לשמש, אך הילד סירב להקשיב לו וצנח אל הים. אך דדלוס אינה דמות תמימה בסיפור. הוא סיכן יותר מדי למען חירותו, ובשל כך איבד את בנו."

(- סירי הוסטוודט, "אשר אהבתי". תרגום בועז וייס, הוצאת מודן)

אחד הדברים היפים ביותר בספרות הוא האופן שבו ניתן לקחת רעיון מסוים ולהעתיק אותו בזמן ובמקום להקשר אחר לגמרי. לא מפתיע לכן שהשבוע, עם ליקוק הפצעים שאחרי המלחמה והבאתם למנוחות של החללים האחרונים, חשבתי שוב על התפיסה הזו בנוגע לאיקרוס ודדלוס. מלחמה, אחרי הכל, היא עדיין עניין גברי. וחשבתי על הדרך שבה המושגים הגבריים של צבא, מלחמה, הקרבה וגבורה עוברים, מן הסתם, מאב לבן. איזה משא נורא של אשמה ואחריות מרגיש אחר-כך אב שבנו נהרג בקרב. גם אם הוא אינו אשם במות הבן, וללא ספק הוא אינו אשם, הוא עדיין חש אחראי. וחשבתי לא רק על דדלוס ואיקרוס, אלא גם על אברהם ויצחק, שאול ויהונתן, דויד ואבשלום, דויד ואורי, נתן וליאור. איכשהו, תמיד מדברים על הכאב של האמהות. אבל איזה משא כבד מוטל על כתפי האבות ששכלו את בניהם במלחמות. ואולי המשא הכבד הזה הוא בעצם העול הקשה והמכאיב ביותר של ההורות בכלל: הידיעה שאתה אחראי, גם כשאתה לא אשם.

והנה הציור שמוזכר בבלוג של מיז קיי. הציור של ברוייגל על דדלוס ואיקרוס  ואליו הוספתי שיר מופלא של אחד מגדולי המשוררים,, ויסטן יו אודן .

אודן נולד ב-1907 ובמלחמת העולם הראשונה עדיין היה ילד.אבל אין ספק שדור המשוררים המיוסר של הצעירים שהיו מבוגרים ממנו אך במעט - ואשר החוויה המעצבת שלהם, הייתה מלחמת החפירות האיומה שבמזרח צרפת - השפיע באופן מכריעה על יצירתו .

 בשיר הזה מתייחס אודן לציור הזה של ברוייגל  ולמבט המיוחד של האמן שרק הוא מצליח לראות  את הסבל האנושי הפרטי של היחיד בעוד עולם כמנהגו נוהג ואף אחד כמעט ,לא שם לב לטרגדיה שהתחוללה זה עתה.

הנה הציור של ברוייגל, והשיר של אודן, אותו ניסיתי לתרגם לעברית.