טנגו אחר

את הקטע הזה, על מסע לילי באוטובוס וירח קסום, כתבתי מזמן מזמן, לפני חדשים רבים והאמת, כמעט ושכחתי אותו.

מישהו הסתכל עליו הלילה, ולכן, קראתי אותו שוב...

קטע שיש בו רומנטיקה רבה. בסוף הקטע יש שיר רומנטי מכסיקני ואני הוספתי  גם תרגום לעברית.

לפני שבוע בדיוק. יכולתי לכתוב את השיר הזה בעצמי. רק לפני שבוע הרגשתי בדיוק כך, כמו בשיר ההוא..

והנה היום אני במקום כל כך אחר... איך דברים משתנים פתאום, בדרסטיות פתאומית כל כך....

רגע אחד נמצאים בתוך איזו הזיה של אושר ללא צללים

ופתאום נמצאים במקום אחר...

אבל הפעם אין בי כאב...אפילו לא געגוע או כעס

כמעט והייתי אומר שהפעם, מה שאני מרגיש , זה רק אדישות מסויימת 

אולי בגלל שריגעי האושר היו קצרים מידי .  כה קצרים שכבר הם   מתפוגגים ונעלמים,הרף עיין חולף של הזייה...

ואולי בגלל שפתאום הבנתי משהו

איזה אמת חשופה שלא רציתי כנראה  להפנים....

 כן היתה  בפירוש מנגינה  מכשפת של צליל נבל קסום,

פעמוני כסף שאיזה קופידון מיסתורי  ניענע את עינבליהם

והנה פקעו להם מיתרי הנבל בקול צורם...

היו אמנם כמה נסיונות שווא לקשור אותם מחדש

אבל איך אפשר לאחות בקשר מסורבל מיתר קרוע?

וגם אם אולי אפשר היה  עדיין, לנגן עליו על המיתר הזה

המנגינה היייתה   כבר אחרת, צורמת יותר, מחוספסת,

מלאה בשקרים..

ועכשיו נותר לו רק נבל בלי מיתרים

שוב ושוב אני נופל לתוך אותה מערבולת טלטלה רגשית עזה, של תקוות מנופצות ואשליות שהכזיבו?

אולי,

אבל

אולי לא,

כי הספור הזה באמת , כך חשבתי ,היה שונה. היתה בי  הפעם תחושה חזקה  שזהו משהו  אחר, בריא כל כך , עם בסיס כל כך רחב של שיתוף, עם פוטנציאל למשהו עמוק כל כך...איזה סימטריות ובעיקר תחושה, שבקשר הזה לא צריך מסיכות. בקשר הזה אני יכול באמת להיות אני..

הקלילות שבה אני ממשיך הלאה

הקלילות שבה גם היא ממשיכה הלאה

התחושה שהפעם זה לא ממש כואב ובעצם לא נורא...

מראה לי .. שבסופו של דבר הספור לא היה כל כך שונה

עוד הרפתקה חולפת שתשכח במהרה

אבל משהו עדיין צובט בי ומכסס

ואומר לי  עדיין , אם כי הקול הזה הולך ונחלש....

חבל כל כך.....

האמנם?  האמנם  הדברים  לא יכלו להתפתח אחרת?

ואולי ויתרנו מהר מידי?