טנגו אחר

שרק ייפסק לו הצלצול של הטלפון הזה...

הטלפון צילצל לו... כמה צילצולים שצרבו את ליבה כמכוות סכין.

היא התבוננה בשפורפרת  במבט מאובן. זה הוא.....

משהו בה רצה כל כך לענות. לשמוע שוב את קולו הטוב, להרגיש את האנרגיות העוצמתיות שהוא משדר לה תמיד. סביר מאוד שאולי היא גם תרגיש רטובה. כמו פעם.....

כן, היה בו משהו , שעוד עשה לה את זה.

משהו היה שם. ממאן ללכת. משהו מטריד, מעצבן....למה הוא עדיין נמצא שם בתוך תודעתה לפעמים....

החיבור שהיה ביניהם. כל כך יפה, וחם ואינטימי וחזק והוא איש כל כך מיוחד. בזמנים אחרים, בנסיבות אחרות היא הייתה כל כך רוצה לאהוב איש כזה. באיזה שהוא מקום הוא מתאים לה כל כך.

אבל לא היה לה מקום בשבילו עכשיו. לא בזמן הזה של חייה....

לא עכשיו בחיים   הקשים האלה  של עבודה, בישולים, נהיגה, כביסה, חוגים,  ילד שעדיין מרטיב וזוחל כל ערב למיטתה בשתיים בבוקר כמו תינוק, למרות שהוא כבר בן שמונה וחצי.  ילדה שמרגישה שלא נותנים לה מספיק תשומת לב ומביטה בה לעיתים קרובות  במבטים של תוכחה . חובות ואוברדרפט. כל כך הרבה חובות, תמיד היא תמשיך לרדוף אחרי הכסף ואף פעם לא יהיה לה מספיק. טיפול השיניים הזה שכואב ועולה כל כך ביוקר,  הבעיות עם ההורים שאינם בריאים ודורשים תשומת לב.  והעיקר  -  הבעל לשעבר המעצבן כל כך. הקרציה הנרקסיסטית,  האגואיסטית הזו שרק יודע לקחת שאף פעם לא נותן, שאף פעם לא מתחשב. לא מסוגל להבין שגם לה מגיע לחיות, לא מסוגל או גרוע מכך, לא רוצה, לא רוצה  להפנים, לא רוצה להבין , שזה פשוט לא פייר  שהוא חי לו כציפור דרור והיא כל הזמן,  במאבק המתמשך הזה ואין לה כמעט אף פעם זמן לעצמה, אין לה  מקום בעולם, בחיים,  להיות לבד.   אין לה אפשרות לצאת לחופשה אמיתית. מתי היא הייתה בכלל בחופשה אמיתית? חופשה אמיתית באמת, לא כמה ימים גנובים בודדים שמחייבים גם הם לוגיסטיקה כל כך מסובכת, כדי שמישהו ישמור על הילדים. חופשה אמיתית כזו שנמשכת שבועות וחודשים בלי אחריות. אי בודד כזה. כמו אז כשהייתה צעירה , פעם, בדרום אמריקה. בברזיל, כשהייתה  בחופי הפלא הקסומים ומישהו יפה שחיוכו מתוק, ליטף אותה ושר לה שירים מערסלים.........האם יום אחד  גם היא תוכל להיות שם שוב? רק עם עצמה.... באמת לבד, בתוך השקט שלה?

אין לה כח היא עייפה כל הזמן , בקושי היא יכולה לנשום. כל החיים שלה זה קרב הישרדות מתמשך . יום אחד זה בכלל ייגמר?

קשה לה כל כך.... כל כך חסר לה מישהו, כתף, נמל מבטחים שתוכל למצוא בו מפלט להטיל עוגן, לדעת בבטחון שבאמת היא הגיעה הביתה....אבל האם היא באמת רוצה?

כל הזמן היא מקשיבה שוב ושוב לדיסק המופלא הזה שהוא ניגן לה בלילה האחרון שהיו ביחד.  צלילי הקונטרבס המרגיעים כל כך, נשיפת הסקסופון החם. Almost blue  , שר שם צ'ט בייקר בקולו החם המלטף. כמה ימים אחרי שהוא  חיבק אותה חיבוק אחרון וגם היא חיבקה אותו חיבוק חזק כל כך, ממאנת להיפרד.     היא הלכה לחנות הדיסקים וקנתה את הדיסק ומאז היא שומעת אותו כל הזמן, מדמיינת לרגע שצ'ט בייקר ששר  , הוא האיש ההוא שמביט בה במבט חם והיא מביטה בו במבט מחוייך ומרגישה לוהטת כל כך.... מאושרת כל כך....

אבל לא עכשיו

אין לה כח לאהבה גדולה... לא עכשיו... זה גדול מידי, ומסובך מידי, וצורך אנרגיות והשקעה.

ולה אין כוחות.

והוא כל כך מסובך , כל כך מורכב

וכל כך סובל

קשה לו . המציאות שלו  מפותלת  כל כך , בלתי אפשרית, הגירושים המסובכים שלו, האישה המעורערת שהוא צריך להפרד ממנה בעדינות ... ורע לו . וגם הוא צריך כתף, ועצה טובה

ומישהי שתכיל אותו

ולה אין כח!...

היא עייפה כל כך.....עייפה כל כך.......

אם רק היה אפשר להיות שם שוב. כמו בלילות המעטים ההם, בהם היו ביחד. עושים אהבה עד כלות. מחובקים בתוך החלום... הגוף שלו שהיה חם . לוהט, צורב, אף פעם לא הרגישה גוף חם כל כך.  ימים שלמים היא הייתה כל כך מיוחמת, כל כך חרמנית ובלילות כשהוא היה בא לישון איתה  והיא הרגישה כה עטופה כה מוגנת והיה לה טוב נעים ....והדיסקים שהוא היה משמיע, יפים כל כך.... והאוכל שהיה מביא איתו.... תמיד מרק קובה, זה מה שהיא אהבה תמיד -  ניחוחות של ירושלים,של  ירושלים  שיש לה ממנה זכרונות יפים כל כך, שגם היא וגם הוא, הדריכו בה טיולים פעם .....ודרום אמריקה, שלו ושלה. הערגה המשותפת שלהם

הSuadade -   הזה , כל כך שלו , כל כך שלה, כל כך של שניהם...

שנים רבות כל כך חלמה על גבר  כזה. שיהיה ישראלי אבל בו בעת  לא  ממש ישראלי. לא כמו המאצ'וס המחוספסים האלה , אבל גם לא כמו החנונים המרחפים שהיא רואה לפעמים בסדנאות  שהיא הולכת אליהן כל הזמן , בוגרי הודו והמזרח , שמרחפים כאלו  כל העת ,  הולכים להם בשרוואלים ומבטים מצועפים וממלמלים מנטרות של אהבה קוסמית.

ולא  כמו כל יוצאי הצבא האלה שהיא זוכרת מהטיול בדרום אמריקה, צעירים משעממים שכל מה שהם היו מדברים  ,כשהם היו נפגשים במלונות הזולים ביבשת,  זה  למי יש ציוד מטיילים טוב יותר ומה כל אחד עשה בצבא.

לא, מה שהיא רצתה זה גבר שכאשר תביט בעיניו,  היא תוכל לשמוע את ההמייה של צמרות הדקלים האלה מתנועעים ברוח ואת רחש הגלים הכחולים ההם, מישהו שתרגיש שהוא מצליח לחפון  הערגה הבוכייה שלה בכף ידו הבוטחת. כף יד חזקה שיש בה כח אבל גם התרגשות ורעדה......

והלילה ההוא , הלילה הראשון שלהם, כשהיו בשפת הים. מעל הצוק. ועוד מכוניות לידם על החוף ובכולם זוגות אוהבים כמוהם. יחד הקשיבו  לרחש הגלים ולרוח הנושבת ואז הוא חיבק אותה וליטף את גבה והם התנשקו והתנשקו ואחר כך עשו אהבה באוטו. כאלו היו בני שש עשרה והיא הרגישה אושר רב כל כך. כל כך מזמן היא לא עשתה באמת אהבה, רק הזדיינה. ואיתו זה היה מושלם כל כך... ולרגע קט..... היא חשבה.... שאולי אולי....

כל כך הייתה רוצה להיות בלילה הוא שוב....וגם בלילות  המעטים שאחרי  הלילה הזה, כשישנו מחובקים ובבוקר היא התעוררה והביטה בו וחשבה.....

היא יודעת שהוא מתגעגע אליה לפעמים. והוא לא מסתיר את זה, ומנסה להתקשר לפעמים והיום הוא גם שלח לה מייל, אבל ככל שהוא מנסה יותר, כך היא מרגישה בבטחון שהיא אינה יכולה, אינה רוצה..... משהו בנסיונות הכמעט אובבססיבים  שלו להבין, להגיע אליה שוב, רק סוגר אותה יותר ויותר.

אז כאשר היא דיברה איתו בפעם האחרונה. בשיחה ההיא בטלפון כשנפרדו סופית, היא הרגישה את קולו רועד מעט, היא ידעה בלי לראות אותו, שיש לחלוחית בעיניו והיא הבינה את הכאב שלו כל כך.... אבל בעיניה לא היו דמעות.... רק מועקה... רצון ברור  ובו בעת ולא ברור, לא להיות שם יותר. רצון שזה ייגמר,  כדי שתוכל להסיט את העיניים הכחולות, יפות  הטורדניות האלה מתוך תודעתה. אין לה מקום אין לה מקום. למה באת בכלל? למה אתה לא יכול ללכת עכשיו. דיי ...

לא רוצה אהבה אמיתית, לא רוצה בן זוג, לא רוצה חבר מחבק..

רוצה גבר מחמד, כזה שמזיין ועושה לי טוב ונעלם....  גבר שאין לו צרות, גבר שלא צריך שייתנו לו כתף....

 ואולי  היא לא רוצה בכלל גבר, רק להיות  עם הלבד שלה ועם הילדים והחברות?...

אבל הוא כל כך אמיתי

וזה לא פייר מה שאני עושה לו....

אני מותשת כל כך.....אני רוצה רק לישון, לישון, לישון....

לאן אפשר ללכת מפה?

אם רק הייתה דרך....

כשהוא צלצל הערב, ניתר לרגע ליבה משמחה.   שוב היא הרגישה את גלי החום האלה וידעה שהוא עדיין שם באיזה שהוא מקום.... אבל אי אפשר היה לדבר, הסדנא למדיטציה שהיא כל כך אוהבת, מנת החמצן השבועית שלה, עמדה להתחיל.....

" מה שלומך"  אמרה לו בקול רונן, והיא התכוונה לכך באמת.

והוא מופתע מעט, שאל: " הכיצד? את עונה ודווקא עכשיו?"

" אני אשמח לדבר איתך אחרי עשר , אחרי הסדנא"

" את בטח לא תעני, כמו תמיד"

"אני אענה, מבטיחה"

ואחר כך בסדנא היא התקשתה להתרכז.  והיא הרגישה שהשיחה הזו שמחכה לה בעשר, היא כמו זבוב טורדני שמנסר בתודעתה.

והיא ניסתה לחשוב שוב ושוב: מה תגיד לו, ועל מה ידברו? והיא הרגישה שהיא מפחדת מהשיחה הזו... חוששת  ששוב הם יהיו באיזה מעגל של סחרחורת  וכעסים שלא מוביל לשום מקום

ושוב היא תרגיש את הרעד בקולו את הגעגועים.....ושוב היא תחוש את העייפות שלה שהולכת ומשתלטת עליה , כיוון שאינה מסוגלת לדעת מה היא רוצה בכלל....

אבל כמו שקורה לה תמיד בסדנא הזו. האנרגיות שהיו בחדר, החיוכים של המשתתפות האחרות, הידיים שלטפו אותה.... אט אט היא הרגישה איך גלי השקט עוטפים אותה, מנענעים אותה בעדינות. והיא מצטנפת בתוך איזה רוגע שלו. מתכנסת בתוך עצמה,

בתוך הלבד השקט שלה...ומרגישה כל כך טוב. כל כך טוב.

והיא ידעה

ולא היה לה ספק

והתובנה הזו זרחה לה כמגדלור מלובן

הציפה אותה באור בוהק וחם:

שם היא צריכה להיות

בתוך השקט הזה

בתוך השקט הזה

ולבד

ואחר כך כשהסדנא נגמרה והיא נסעה בלילה לביתה, היא פתחה את חלונות המכונית , הריחה את האדמה הרטובה, הקשיבה לקולות של טיפות  הגשם  והתמכרה לנהימת  הרוח .

והיא נסעה לה לאיטה ורצתה שהנסיעה הזו עם קולות הדממה מסביב ,לא תיגמר לעולם,

 כדי שהיא תוכל להיות כמה שיותר עם השקט הרוגע שליטף את בטנה ואת בית החזה שלה,כדי שתוכל   להתמכר לזכרון   הגלים הקטנים המעגלים של הסדנא, שהמשיכו לרטט על עורה....

 והיא ידעה שהדבר האחרון שהיא רוצה לעשות עכשיו,

זה לשמוע שוב את האכזבה בקולו,

להרגיש את הדמעות הרועדות שלו,

להשאר שוב תלויה באויר, מנסה לחפון משהו בכך ידה

והמשהו הזה  הוא מתחמק לו ובורח

מתחמק לו ובורח

והיא נשארת לה כך בתוך הריק אבודה...

הטלפון המטריד צלצל שוב ושוב

ואחר כך  צלצל גם  הטלפון הנייד

והיא רק שמעה את הצלילים חוזרים ומכים , חוזרים ומכים

והיא  הביטה בשפופרת הטלפון במבט קר סתמי.

הביטה ולא זזה מקומה.

ואז צלצול הטלפון פסק

סוף סוף

נדמה היה שלא ייגמר אף פעם..

והיא הרגישה שדמה הולם  ברקותיה ודופק חזק חזק

והיא הרגישה שמשהו מכסס בה, ולרגע נדמה היה לה שגם בעיניה יש דמעה

ואז היא הלכה למחשב ופתחה אותו

 ונכנסה   שוב לאותו אתר היכרויות מעצבן שבו הם הכירו

אולי

אולי בכל זאת יקרה משהו הלילה

אולי מישהו יופיע

אולי איזה זיון...אולי גבר חלומותיה

אולי.....

 לא היה לה  חשק לבלות באתר ההוא זמן רב, לא היה לה כח

אבל תמיד יש שם הודעות.....

ואחר כך בלילה , אחרי שכיבתה את המחשב

היה קר כל כך וגשם ירד

היא הצטנפה בתוך שמיכת הפוך שלה והיה לה קר

והיא זכרה

בפעם האחרונה שירד גשם כזה

היא הייתה איתו

והיה לה כל כך חם בלילה ההוא

כל כך חם......