יום מטורף היה לי אתמול
נהיגה בשעת בוקר מוקדמת מירושלים ועד לקיבוץ בצפון ליד קריית שמונה לטקס הלוייה של הדודה שלי חנה בת 102
פיסגת החרמון הבהיקה מהרבה שלג לבן והשמיים היו אפורים
כמה עשרות אנשים, בני משפחה קרובים. זקנים וזקנות מהקיבוץ בטקס הלוויה
איש לא הקריא הספד
אז החלטתי להקריא את מה שכתבתי באותו לילה
אמרתי שזה לא נכתב כהספד ולא הספקתי לעשות קיצורים ואנסה לקצר במהלך הקריאה.
תוך כדי קריאה שמעתי פתאום אישה מבוגרת שישבה לידי אומרת במה שנראה לי כחוסר סבלנות - " תקצר"
וזה הלחיץ אותי קצת וקיצרתי כמה קטעים.
כאשר סיימתי השתררה דממה ארוכה. התבוננתי סביבי וראיתי שרוב האנשים עיניהם דומעות.
האישה המבוגרת שאמרה לי לקצר, התקרבה אלי ולחצה את ידי בחום.
" למה קיצרת, ביקשתי ממך - "אל תקצר""
"ואני שמעתי דווקא את המילה "לקצר" וקיצרתי."
"חבל" היא ענתה, "בשביל מה בכלל דיברתי".
אחר כך בבית אחותי היינו שם כעשרה בני דודים שניים, בנים ובנות של האחייניות והאחיינים של דודה חנה.
אין ביננו קירבה משפחתית גדולה. אנו, מה שנקרא - 'בני דודים שניים"
כשהיינו ילדים היינו מתראים לפעמים כשההורים שלנו היו נפגשים
אבל את כולם לא ראיתי לפחות 25 שנה.
וזכרתי אותם כילדים או כצעירים יפים
ועכשיו בשיער כולנו כבר נזרקה שיבה.
וניזכרנו אולי בשנים ההן בהם היינו נפגשים כשהיינו ילדים
וקבענו לשמור על קשר
להיפגש שוב
אף אחד לא היה עצוב בגלל שחנה נפטרה
ציפינו לכך ולמעשה את הפרידה כבר עשינו לפני כמה שנים כשעוד הייתה צלולה.
ולכן היום ההוא לא היה עצוב
אלא יום של מפגש משפחתי מרגש.....
ובערב בדרך לירושלים
היו עוד מפגשים ושיחות, חלקם טובים חלקם העלו בי אנרגיות רעות
ובלילה
אחרי חצות
כשחזרתי לירושלים
רבץ על רחובות העיר החשוכים מסך של ערפל כבד ובקושי אפשר היה לנסוע ברחובות
אפילו פנסי הרחוב לא הצליחו להבליח מבעד לערפל
ורק צבעו אותו בצבע צהבהב בהיר....
הגעתי לביתי וכולי אדרנלין אחרי יום מטורף שבו כל גלגלי התודעה רצו במהירות
הגעתי לביתי
דרך מסך ערפל
ובליבי ערפל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
