צ'יקה פלסטיקה (2) – הספור
הפרק הקודם
כשאומרים צ'יקה פלסטיקה בספרדית אומרים זאת בבוז מסויים. צ'יקה פלסטיקה זה נערה ריקנית, בת עשירים בדרך כלל, שטחית ומזוייפת, יש שיר נהדר של מי שהוא לדעתי, גדול המוסיקאים של הסלסה באמריקה הלטינית, רובן בלדס, שמתאר בדיוק צ'יקה פלסטיקה כזו שאפילו כשהיא מזיעה, היא מזיעה שאנל 5. ( בסוף הרשומה או ברשומה הבאה, אתרגם את השיר וגם יהיה לינק ליו טיוב לרובן בלדס).
זה היה לקראת סוף הטיול שלי בדרום אמריקה הייתי באוניברסיטה של קיטו, אקוואדור, הלכתי לשם עם חבר ישראלי שטייל איתי באותו זמן.
כמו תמיד מצאתי לי מקום טוב למכור ומכרתי המון. רוב הסטודנטיות היו בנות עשירים אבל היו גם אחרות, עניות יותר ואפילו כמה אינדיאניות משבט האוטבאלו, שבט חרוץ שכל בניו במצב כלכלי טוב והנשים בנות השבט, הולכות כולן עם צמה ארוכה ארוכה, חולצה לבנה רקומה, המון שרשראות עם חרוזי זהב גדולים וחצאית כחולה.
התיבה שלי התחילה להתרוקן. מכרתי טוב באותו ערב.
היו לי בתיבה עגילים שהיו ממש מלאכת מחשבת. הייתי צריך לעבוד שעות רבות כדי לעשות אותם והמחיר שיכולתי לדרוש עבורם היה ללא כל פרופורציה להשקעה. את הרווחים שלי לא עשיתי מעגילים כאלה, אלא מעגילים פשוטים שלקח לי בדיוק דקה להכינם. לכן העדפתי בדרך כלל לא למכור את העגילים המושקעים כדי שיוכלו להשאר בתיבה ולמשוך תשומת לב. הבחורות היו מסתכלות על העגילים היפים, משבחות את עבודתי ואחר כך היו קונות את העגילים הזולים שבהם היה עיקר הרווח שלי.
פתאום התקרבה אלי צ'יקה פלסטיקה. היה אפשר לראות מייד שזו צ'יקה פלסטיקה. האמת היא נראתה לא רע, אבל כל הצ'יקות הפלסטיות נראות טוב. כל כך מעוצבת, כולה מותגים, עכוז מתנוענע בנון שאלנטיות, פנים יהירות של מי שאבא שלה כנראה עשיר מאוד, מבט נבוב.....
הנערה מפלסטיק הסתכלה על התיבה ומיקדה את מבטה בזוג העגילים היפה ביותר שלי. זוג עגילים שלקח לי יום שלם להכינם.
"כמה עולים העגילים האלה?"
ליבי החסיר פעימה. לא רציתי למכור את העגילים האלה ובטח לא לה.
המחיר היה 15 דולר אבל כדי שלא תקנה אמרתי לה 25 דולר ( זה בערך כמו מאה חמישים דולר היום).
" תגיד לי השתגעת, בשביל הזבל הזה אתה מבקש 25 דולר? יש עגילים יפים הרבה יותר מאלה שמוכרים במידרחוב של קיטו, זה בסך הכל ארטנזיה, מה אתה חושב שזה מזהב או שאתה אומן צמרת?"
" זה המחיר, ואם את חושבת שיש עגילים יותר זולים במידרחוב של קיטו לכי לקנות שם"
הנערה התעקשה להוריד את המחיר.
" אני מוכנה לתת לך שמונה דולר, ותגיד תודה "
המשכתי לסרב, והנערה רקעה ברגלה ועזבה את המקום בכעס כשהיא ממלמלת לעצמה " איזה גרינגו אידיוט, אני עוד אראה לו"....
אינדיאנית צעירה שעמדה בצד עם צמה ארוכה וחיוך מלבב פנתה לעברי ואמרה
" אל תשים לב, היא סתם מגעילה, אף אחד לא סובל אותה, אבא שלה סגן ראש העיר והיא חושבת שכולם צריכים לעשות מה שהיא רוצה. העגילים שלך יפיפים מלאכת מחשבת ממש. העבודה שלך ממש מיוחדת, אל תיקח ללב מה שהיא אמרה. אין במידרחוב של קיטו כאלה עבודות מקוריות".
האינדיאנית הצעירה התבוננה שוב בעגילים בריכוז ומלמלה "הם כל כך יפים"
"אולי את רוצה למדוד אותם, לראות איך הם נראים עלייך?" שאלתי..
" לא, לא אין צורך, הייתי מתה לקנות אותם הם ממש שוים 25 דולר, ולדעתי אתה צריך לבקש אפילו יותר, אבל אין לי כסף לקנות עגילים כאלה יקרים..."
" זה בסדר" השבתי, " הייתי רוצה לראות איך העגילים שלי נראים על פנייה של אישה יפה כמוך".
"באמת?" ציחקקה הנערה " אז אוקי אמדוד אותם בשמחה."
הנערה הוציאה ביד רועדת את העגילים וענדה אותם על תנוכי אזניה.
הגשתי לה את הראי כדי שתסתכל והנערה הביטה בראי וחייכה " הם באמת יפים".
"הם נראים עוד יותר יפים כשאת עונדת אותם. זה יהיה כבוד גדול בשבילי אם תסכימי לקבל אותם במתנה"
הנערה כמעט ונחנקה " השתגעת, הם כל כך יקרים. 25 דולר.... אין צורך, אנא".
" לא, התעקשתי, המחיר האמיתי הוא זול יותר רק 10 דולר, סתם נקבתי במחיר גבוה כדי שהצ'יקה פלסטיקה לא תקנה אותם"
" בשבילי גם 10 דולר זה הרבה מאוד"
"אמרתי לך שזו מתנה. החיוך המאושר שלך שווה הרבה יותר מ-25 דולר. מכרתי המון היום ובא לי לסיים את היום ברגע של נתינה. זה איזה מנהג פרטי שיש לי, כדי שיהיה לי מזל טוב בעסקים"
" אז תודה לך. באמת, תודה, תודה"
הנערה שהייתה קטנת קומה התקרבה אלי, התרוממה על קצות אצבעותיה ונישקה את לחיי ואחר פנתה לדרכה בצעד עליז.....
הרגשתי מאושר. אני חושב שהמעשה המטורף הזה - לתת במתנה את זוג העגילים היפה והיקר ביותר בתיבה, נתן לי תחושה נהדרת של סיפוק והאמת, זו הייתה גם נקמה קטנה בצ'יקה פלסטיקה.
ואז היא הופיעה פתאום, הצ'יקה פלסטיקה ואיתה החבר שלה, צ'יקו פלסטיקו כמוה עם חולצת מותגים ירוקה, שעון ברייטלינג וקופסת של מרלבורו.
"הנה, גרינגו, באתי לקנות את העגילים שלך, הצלחתי לשכנע את החבר שלי לקנות לי את העגילים היקרים שלך, אבל בתנאי שתעשה לי הנחה"
הנער מפלסטיק התבונן בתיבת התכשיטים ונשף בבוז.... בשביל זה גררת אותי עד לפה? מה כל כך מיוחד בעגילים האלה?"
" איפה העגילים שלי?!" נשפה בצעקה הצ'יקה פלסטיקה.
"מכרתי אותם, מצטער הגעתם באיחור" עניתי ביבושת....
" לא יכול להיות" רטנה הנערה ורקעה ברגלה, " אלה העגילים שלי, הכל באשמתך קרלוס, לא היית צריך להתווכח איתי כל כך הרבה זמן. אני רוצה את העגילים האלה קרלוס!! תעשה משהו...."
קרלוס נפנה לעברי, וניסה להעטות על פניו ארשת רצינית מאיימת משהו....
" כמה אתה רוצה בשביל העגילים האלה, תגיד לי, אני מוכן לתת לך שלושים דולר, תחשוב טוב לא כל יום מגיע פרייר שמוכן לשלם כל כך הרבה".
" אמרתי לך הם נמכרו"
" הנערה מפלסטיק הביטה בי בתיעוב ונשפה בבוז ואז פנתה לקרלוס ואמרה:
" לא אכפת לי איך קרלוס, אבל אני רוצה את העגילים האלה, תמצא פתרון"..
שני הצעירים מפלסטיק הלכו ואני נשארתי וחייכתי לעצמי
הרגשתי ממש טוב
היה נחמד לראות את הצ'יקה פלסטיקה הזו והחבר שלה כל כך מאוכזבים. האנשים האלה רגילים תמיד שמה שהם רוצים הם מקבלים.
החלטתי לסגור את הבאסטה וללכת הבייתה. החבר שלי, שהיה עסוק כל העת בשתיית בירה עם שתי נערות חמד, צחק לעברי " לא נראה לי שזה סוף הספור, האנשים האלה לא רגילים להפסיד, באמת אולי כדאי שנלך."
יצאנו מהאוניברסיטה לעבר תחנת האוטובוס ואז בסמטא חשוכה הם היו שם. הצ'קו פלסטיקו ועוד שני ערסים לטינים עם סכין. הצ'יקה פלסטיקה, עמדה לידם וצעקה לעברי – בן זונה, נוכל שכמוך איך העזת לתת את העגילים שלי במתנה לאינדיאנית המלוכלכת הזו..."
הנער מפלסטיק רמז במבטו לשני הערסים והם התקדמו לעברנו עם סכיניהם....
אבל..... הם לא ידעו שהחבר שלי היה חגורה שחורה בקרטה ומדריך לחימה בסיירת מטכ'ל......
הלכנו מכות...
זאת אומרת, הוא הלך מכות ואני.... אני, קצת עזרתי פה ושם......
איזה כף של יום זה היה....יום של נצחון....
חבל רק שאף אחד לא ראה מה קרה להם שם.... בסוף הצ'יקו פלסטיק הזה כבר לא נראה כל כך מפלסטיק...
ועל השיר הנהדר של רובן בלאדס Era una chica plastica שיר מחאה פוליטי עם המון קצב - ברשומה הבאה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
