טנגו אחר

שבע שנים חלפו....

מה נשמר מרגע הזוועה?

דימויים ויזואלים...מטוס נכנס לתוך מגדל... אבק, אנשים בורחים, אנשים קופצים נופלים אל מותם...תמרות אש ועשן והרבה אבק....בעולם פוסט מודרניסטי של תמונות, הבזקים אלקטרונים, שביבים של רגע שנחרתים בזכרון נצרבים בעוצמה אדירה ונשכחים מייד, והנפש תרה אחרי הריגוש הבא. 

ב-11.9 הייתי בבואנוס איירס, בפגישה חשובה מאוד שנקבעה זמן רב מראש.  כשהגענו לחדר הישיבות כבר התחילו הדיווחים הראשונים ולכן הטלויזיה בחדר הייתה פתוחה, ואז פתאום מול עיננו התמוטטו הבנינים והכל התמלא בתמרות אבק וידענו אז, כל הנוכחים בחדר,  שזהו רגע היסטורי, שלא נשכח לעולם.

 האמנם היתה זו נקודת מפנה בהיסטוריה? כפי שחשבנו אז?  אני זוכר מאמרים אין ספור שקראתי בשבועות שלאחר מכן " זו תחילתה של המאה ה-21"  משהו השתנה  אמרו אז הכותבים– המאה ה-20 הייתה עידן האלימות של מלחמות טוטאליות בין מדינות, המאה של הנשק הקונוציונלי, פיגועי התאומים מבשרים עידן אחר, עידן של מלחמות תת קונונציונלית נגד אויבים עלומים , ארגוני טרור שאין מדינה מאחריהם.  

שבע שנים חלפו ודומה שעולם כמנהגו נוהג. ביומן הבוקר "הכל דיבורים" ציינה המגישה, שזה סימלי שמתחילים לדבר על הפגועים רק בשעה 0945 לקראת סוף התכנית.... כאלו שכחנו כמעט. 

אין לנו עדיין פרספקטיבה היסטורית כדי לדעת  מה המשמעות של  הארוע הזה , אבל אני חושב, וכבר חשבתי כך אז, בימים שאחרי הפיגוע ,שבאותו רגע, באותו יום, החל להסתיים עידן התבונה בתולדות האנושות: 

 במשך אלפי שנים, אולי במהלך כל ההיסטוריה האנושית, חיו האנשים במצב קיומי בסיסי של אימה ואי ודאות. האושר האנושי היה חמקמק. תמיד, תמיד הייתה איזה תחושה באויר שהולכת להתרחש איזה פורענות. גם אם השמש זרחה והעשבים היו ירוקים,  והעצים כרעו תחת משאם של יבולים טובים. כל האושר הזה, היה יכול להיעלם פתאום ברגע.... פתאום, כבמכת ברק היו יכולים להופיע פתאום באופק השמיים נחילי ארבה אימתנים ולחסל תוך שניות את השדות המוריקים ולהפוך אותם לשממה.  יום אחד לעת זריחה יכלו לצעוד פתאום במרחק, גדודים של צבא זר שאיש לא ידע מהיכן הופיע, צבא של קלגסים מזי רעב ואכזרים ששרפו את הכפרים בזזו את היבולים ואנסו את הנשים.   היו גם  תקופות בהיסטוריה שבהן אנשים החלו למות פתאום כזבובים, כי  יום אחד הגיע אניה לנמל כלשהוא ובלילה ,מבלי שאיש הרגיש יצאו ממנה עכברושים, והחלו להפיץ מוות נורא ותוך כמה ימים החלו האנשים לחרחר בפרפורי גסיסה איומים.  האנשים חיו בתחושה מתמדת של פחד. פחד מפני הבלתי נודע. תחושת המציאות הייתה  ריגעית , שברירת, חמקמקה. האנשים ידעו. המוות אורב לו אי שם ויום אחד הוא יבוא. 

ואז החל עידן הרציונליות. החל מהמאה החמש עשרה, התחיל איזה סדר בסיסי במרחב האנושי. היו כבר תקופות שזה קרה לכאורה  קודם -  באימפריה הרומית. אצל האינקה באמריקה בסין, בהודו. היו מערכות מדינתיות שניסו לעשות סדר לארגן את המציאות , מדינות שחוקקו חוקים וגבו מיסים ואלה נתנו תחושת בטחון לאזרחיהם. אבל תמיד תמיד הייתה איזה חשרה מאיימת של אסון. אסון שיכול להתרחש בכל רגע. והאסונות האלה קרוהאימפריות התמוטטו. מגיפות באו לעולם והרסו את המבנים החברתים.  מלחמות זרעו הרס ומוות. 

מה ששונה כל כך בסדר העולמי שהתהווה מאז המאה החמש עשרה ובייתר שאת מאז המאה השמונה עשרה, זה התבססותו של עידן הקפטילזם. התחושה שניתן לתכנן לטווח רחוק, שיש סדר בעולם שיש מבנים חברתים מדינתים ופיננסים ואלה ישארו שם לעד. אפשר לחסוך לפנסיה, כי יודעים שגם עוד חמישים שנה הבנק הזה בו מופקדים כספי החסכונות, ימשיך להיות קיים. גם החוקים יהיו אותם חוקים... עידן הקפיטליזם מתבסס על הנחת היסוד, שהעולם כמנהגו נוהג, ושאין חדש תחת השמש...מה שהיה הוא שיהיה.... .

מדוע אנו מזדעזעים כל כך ממותם של 3000 איש בפיגוע במגדלי התאומים? בהירושמה מתו תוך דקות 200 אלף איש. בכל המלחמות שהיו בעולם מ-1945 לא הגיע מניין ההרוגים למספר ההרוגים בשנה אחת  במהלך מלחמת העולם השניה.  אבל הפיגוע במגדלי התיאומים היה אחר. כי הפיגוע הזה  נצרב במוחותיהם של מליוני אנשים ממש בעת התרחשותו, און ליין... 

 התמונות האלה של האנשים הקופצים . אנשים כמונו בשניות האחרונות של חייהם...... 

מה עבר בראשו של האיש הזה באותן שניות ארוכות כשהוא היה בדרכו אל מותו?  

ביום ההוא הרגשנו כולנו, איזה תחושה של חוסר משמעות. פתאום התחלנו לפחד. ואולי... אולי... הסדר העולמי, לא יהיה כאן איתנו לעד... מגדלי התאומים, סמל הקפיטליזם, מרכז העוצמה הפיננסית של העולם , גם הם, אינם חסינים... גם הם התמוטטו.... ואולי אולי כמו שהמגדל הזה התמוטט פתאום, גם עולמנו יתמוטט בעקבותיו?

 עשר שנים קודם לכן, היו לא מעט אנשים שחשבו, שזהו ,הגיע "קץ ההיסטוריה" מעכשיו כולם יהיו מאושרים. הגלובליזציה התחילה, ואין צורך עוד במלחמות.... ואז התמוטטו המגדלים ואנשים קפצו אל מותם. ומאז גם ארה"ב ו"ערכי החיפוש אחרי האושר החומרי" שביקשה להנחיל לעולם ,  נחלשת ומאבדת את בכורתה  ומי יבוא במקומה?  

כמה יפה ובוהק וזוהר נראה העולם אחרי תום הזוועות של מלחמת העולם השניה.  דוריס די חייכה בסרטים . אנשים שבו מהמלחמה ורקדו סווינג. אמהות שלחייהן אפרסק, לבושות בשמלות משובצות ונעלי עקב גידלו ילדים בפרברים וכל העולם דיבר ושר אנגלית.  

 העידן הזה, האופטימי כל כך של פאקס אמריקנה.... האם הוא נגמר?

לפעמים יש עדיין תחושה שהעידן הזה של תום מלחמת העולם השניה,  עוד לא חלף .הארגונים הבינלאומים שהוקמו אז, קיימים עדיין, וגם הבורסות והמערכת הפיננסית הבינלאומית פועלים לכאורה בביטחה ורשתות מחשבים מחברות את האנשים כולם.  האינטרנט בכל מקום.... בן לאדן עדיין לא נתפס אמנם, אבל קיימת איזה תחושה שהענינים בשליטה, שהמערכת העולמית אמנם קיבלה מכה חזקה אבל הזעזוע עבר והיא הצליחה להתאושש. הגלובליזציה שועטת קדימה. נכון ארה"ב לא משדרת עוצמה כמו פעם, אבל לא נורא. אף אימפריה לא נשארה לנצח. ארה"ב יורדת. סין עולה... זו דרכה של ההיסטוריה, ואם כך  החיים ממשיכים. האמנם? עולם כמנהגו נוהג? 

" אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלהים יציל אותו"  כך אומרות מילות השיר...ואם אין אלהים? 

 בראשית המאה העשרים.. עוד לפני שהתחילו כל המלחמות הנוראיות של המאה הזו, צייר הציר הנורווגי אדוארד מונק את הציור הזה.... 

הזעקה.....

כך קוראים לציור....   

הפיגוע במגדלי התיאומים נחרת בתודעה האנושית דרך תמונות  חזקות ... שהקפיאו את  הזוועה.

 ביום 11.9, שבע שנים אחר כך, הייתי רוצה להחליף את הצילומים האלה בתמונה הזו....