לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

טנגו אחר


כמו הטנגו לעיתים מלנכולי לעיתים נוסטלגי לעיתים מקטר לעיתים פאתטי לעיתים פואטי תמיד חושני והרבה ארוטי . כמו הטנגו הלב נכמר למשהו לא ברור מול חוסר התכלית של החיים ובינתיים מתקדמים בצעדי ריקוד חסרי תכלית אך חושנים, כותבים ספורים ונזכרים בטיפות של חיים שהיו
כינוי: 

מין: זכר

Google:  dan dan







מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2009    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הלוואי ותלך לך ביופי... האישה שאיתי.. יום עצוב


 

הלוואי ותלך לך ביופי... שיר אהבה קורע לב.. עצוב כל כך (זהו הלינק לשיר  ובסוף הפוסט התרגום)

 

יום  עצוב כל כך בחיי... וגם בחייה....אני יודע שאני צריך לכתוב משהו.. לכתוב לעצמי.. לכתוב לה.. ואיני מסוגל.... כתבתי דברים בעבר עליה.. (לא פירסמתי כאן  בקפה)  האישה שהייתה רעייתי, אישתי, אם ילדי.. במשך תשע עשרה שנים, כמעט עשרים.

היום בבוקר.. אחרי שהייתי "פרוד" וחייתי שנתיים לבד.. נפרדנו רשמית, גט ברבנות.... יום קשה.. מלא מתחים.. ואחר כך שתינו קפה ביחד, רגעים של קירבה ועצב וגם שוב ריב... כמו תמיד...

איני מסוגל לכתוב על מה שקרה היום.. על מה שקרה לי ,לנו, בכלל בחיים. איך חיים משותפים של שנים רבות כל כך.. משפחה. חלומות שהיו.. תכניות.... זכרונות.. כל כך הרבה חוויות יפות. אהבה שהייתה כה גדולה... אישה טובה כל כך... שעזבה את מולדתה והלכה אחרי אל ארץ לא זרועה.... אל המדינה המטורפת שלנו.. בחרה לקשור את גורלה אלי.. לאיש מסובך כל כך...

 

ועכשיו הכל נגמר... ואני כל כך  עצוב..

והיא עצובה עוד יותר.. ממאנת עדיין לקבל.. להפנים.. עולמה התמוטט ... פעם הייתה משפחה... מעמד... בעל.. מסגרת חיים ועכשיו?

איך מתחילים הכל מחדש?

לפני כשנתיים לילה אחד... כמה חדשים לפני שעזבתי את הבית, ברגע של קירבה נדיר, של עצב משותף, היא  השמיעה  לי את השיר העצוב כל כך הזה... שיר אהבה וגעגוע בספרדית, שיר קורע לב מרסק... איני מכיר שיר אהבה עצוב יותר...שרה אותו אחת מהזמרות הגדולות בדרום אמריקה... צ'אבלה וארגס... זמרת ממכסיקו... הגירסה הזו הוקלטה לפני כמה שנים ואז היא הייתה בת שמונים.. איני יודע אם היא עדיין בין החיים היום..

השיר במקורו נכתב כשיר שגבר שר לאהובה שעזבה אותו... אבל כשאני שומע את צ'אבלה וארגס... אני שומע את אישתי לשעבר ( גרושתי מהיום) ... שאהבתי כל כך ובאיזה שהוא מקום, עדיין אוהב, שומע אותו ומרגיש כאלו היא זאת ששרה לי אותו, מקוננת על אהבתנו שנגמרה.. על האהבה שהייתה ביננו,  ושוב לא תשוב תהיות לעולם....

ובו בעת.. גם אני ... קורא את המילים..  מנסה לתרגם אותם.. עיני דומעות ואני מרגיש שגם אני הייתי יכול לשיר את אותן מילים ממש..

קשה לי לכתוב.. אני  שיודע בדרך כלל לרקוד במילים,  קפוא במקומי, משותק... לא יודע מה לכתוב...

השיר הזה מדבר  הלילה במקומי...

 

השיר המקורי נכתב כשיר געגוע של גבר שאהובתו עזבה אותו.

במקרה שלנו... אני הוא שעזבתי.. אני הוא שהחליט לפרק את המשפחה... לנתץ את החלומות...לסיים את הכל... ולכן... למרות שהשיר במקורו כתוב בלשון זכר ( אל האישה) בחרתי לתרגם אותו בלשון נקבה. ( כשיר שאישה שרה אל הגבר שעזב אותה) ..למרות שאני מזדהה עם שורות רבות בשיר.. עדיין... אני חושב שהמצב שהוא מתאר ,  מתאים יותר למה שהיא מרגישה היום או אם לא היום, לפני שנתיים,  בעת שהיא  הראתה לי את השיר...ואני שמעתי אותו לראשונה.

 

 

 

  

Ojalá que te vaya bonito

 

Ojalá que te vaya bonito
ojalá que se acaben tu penas
que te digan que yo ya no existo
que conozcas personas más buenas
que te den lo que no pude darte
aunque yo te haya dado de todo
nunca más volveré a molestarte
te adore te perdí ya ni modo

Cuantas cosas quedaron prendidas
hasta dentro del fondo de mi alma
cuantas luces dejaste encendidas
yo no se como voy a apagarlas

Ojalá que mi amor no te duela
y te olvides de mi para siempre
que se llenen de sangre tus venas
y conozcas una vida de suerte

Yo no se si tu ausencia me mate
aunque tengo mi pecho de acero
pero nadie me llame cobarde
sin saber hasta donde la quiero

Cuantas cosas quedaron prendidas
hasta dentro del fondo de mi alma
cuantas luces dejaste encendidas
yo no se como voy a apagarlas

 

 

הלוואי שתלך לך ביופי

 

הלוואי שתלך לך  ביופי

הלוואי שתיגמר סאת כאבייך

שיגידו לך שאני כבר לא קיימת

שתכיר אנשים טובים יותר

אנשים שיתנו לך את שאני

לא יכולתי לתת

ואני... אני לך

נתתי הכל!

 

לא אטריד אותך יותר, אל תדאג...

הערצתי אותך כל כך

אך אני אותך איבדתי

ואין דרך להשיב.

 

כה הרבה דברים נשארו תלויים באוויר

עמוק עמוק בתוך נפשי

כה הרבה אורות השארת דלוקים

ואני , איני יודעת כיצד אוכל לכבותם...

 

 הלוואי שאהבתי לך לא תכאב.

אני יודעת, אותי תשכח לתמיד

ואתה.. חיש מהר עורקיך ימלאו שוב בדם

ותכיר חיים רבי אושר אחרים...

 

איני יודעת איך ארגיש בלעדיך.

ואולי אפילו אמות

אם כי חזה לי עשוי מפלדה

ולי אף אחד מוגת לב לא יקרא לי

אף אחד אינו יודע עד כמה אהבתי אותך...

 

כה הרבה דברים נשארו תלויים באוויר

עמוק עמוק בתוך נפשי

כה הרבה אורות השארת דלוקים

ואני , איני יודעת כיצד אוכל לכבותם...

 

הלוואי שתלך  לך בהרבה יופי ....

 

עצוב... עצוב כל כך....

האם אפשר היה אחרת?   איני יודע.. אבל היום נפל הפור.. יצאנו לדרך חדשה....

נכתב על ידי , 17/6/2009 23:38   בקטגוריות מוסיקה, מחשבות, אהבה ויחסים  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אורנה ב-23/4/2013 01:52
 



הכושים מאפריקה... שיר צרפתי נשכח וגם סיפור על בן גוריון


 

 

http://www.youtube.com/watch?v=9EUEPInFne0&feature=related

 

 

רק לשמוע את המוסיקה  של הסרטון ביו טיוב, לא צריך להסתכל, לתמונות אין כל קשר לפוסט

 

 

הייתי בפסח בטנזניה.. עוד יהיו פוסטים וצילומים... אבל בינתיים פוסט ראשון על אפריקה שקשור לזכרון ילדות מוקדם על כושים.

 

 


"Marjolaine"   * שנים שלא שמעתי את השיר הזה... פתאום מצאתי אותו במקרה ביו טיוב... מנסה להיזכר מתי שמעתי אותו בפעם הראשונה... אי אז בראשית ילדותי... והנה נזכרתי...

 זה היה אז כשהייתי בכיתה ב' בירושלים... אמא הייתה אז המנהלת הראשונה של בית הספר לרדיו, של קול ישראל  שרק הוקם שנה קודם לכן.  יום אחד הגיעו לבית הספר  כושים מאפריקה ( אני כותב "כושים", כי כך קראו להם אז, אף אחד לא חשב שזה לא בסדר לומר" כושים" ושצריך לקרוא להם "שחורים").*

אני מנסה לשחזר... אז הרי הייתי ילד ולא כל כך הבנתי מה קורה מסביב והיום אני יודע שקבוצת הכושים האלה שהגיע לירושלים מאפריקה, הייתה קבוצה של עתונאים ואנשי רדיו שבאו לישראל ללמוד, איך עושים עתונות רדיו, במסגרת מפעלי הסיוע הבינלאומי של משרד החוץ הישראלי בשנות השישים, בתקופת הזוהר של הסיוע הישראלי לאפריקה, שהחלה בימים בהן הייתה גולדה מאיר שרת החוץ.

היו בקבוצה הזו כמעט שלושים אנשים ואחרי כל כך הרבה שנים, אני ממש זוכר את הפרצופים שלהם. היה אחד שהיה נמוך יותר מכולם ואחד אחר שהיה לו שפם גדול והיו אפילו שניים או שלושה לבנים והם דיברו אנגלית וצרפתית ואמא שלי שידעה את כל השפות שבעולם, ניהלה את כולם ביד רמה.

פעם אחת נסענו כולם לפיקניק בהרי יהודה, ביער של נס הרים.. והפיקניק הזה זכור לי משום מה, יותר מכל הפיקנקים שהייתי  בהם עם הורי ביערות הרי ירושלים. הכושים שיחקו איתנו ושרו לנו שירים לי ולאחותי ושהקורס נגמר אחרי חדשיים בערך, הייתה מסיבת סיום גדולה בבית שלנו בירושלים בקומה הרביעית בשיכון שבו גרנו, שיכון וותיקי ההגנה ברחוב סוקולוב בירושלים.

כמה שבועות קודם לכן הביא הבן דוד של אבא מגרמניה, מוטוש, טייפ גדול במתנה. טייפ סלילים של גרונדיג.  הסיפור על מוטוש הדוד העשיר מגרמניה שהיו לו בתי זונות ובארים מפוקפקים בפרנקפורט הוא סיפור מרתק ועצוב אבל לא עליו רציתי לספר הפעם.

במסיבה ההיא הכושים הביאו לנו מתנה. סליל גדול של הקלטה ובו המון שירים מאפריקה שהם אהבו לשמוע. ואנחנו שמענו במסיבה הזו את השירים האלה שוב ושוב ואני זוכר , שכאשר הטייפ התחיל לנגן את השיר הזה "מרג'ולן", הצטרפו אליו הכושים ושרו אותו יחד במקהלה ואני זוכר את הפרצופים שלהם, איך הם היו כל כך שמחים ואיך העיניים שלהם היו נוצצות בלובן בוהק ואיך הם אהבו דווקא את השיר הזה ( שהיום כשאני מבין צרפתית אני יודע שהמילים שלו מדברות על חייל שחזר לאהובתו אחרי שנים). 

היום אני יודע שאלה בכלל לא היו שירים אפריקאים אלא שירים צרפתים שהיו פופולרים גם במושבות לשעבר של צרפת באפריקה, אבל בשבילי - בתקופה המוקדמת ההיא של ילדותי -  בשבילי , השירים האלה היו השירים האפריקאים.

סרט ההקלטה הזה נשאר אצלנו שנים וכל ילדותי שמעתי אותו שוב ושוב, עד שיום אחד התקלקל הטייפרקודר שלנו ואחר כך קנינו טייפ קסטות וסרטי ההקלטה המעטים שהיו לנו ובעיקר הסרט של השירים בצרפתית שקיבלנו מהכושים, נשארו מיותמים ויותר לא שמענו אותם אף פעם...

אמא שלי חולה מאוד ולפעמים זכרונה בוגד  בה אבל היום שאלתי אותה אם היא זוכרת את הכושים האלה מאפריקה... "בטח שאני זוכרת" היא ענתה..  ואז היא סיפרה לי איך בסיום הקורס, הם הלכו לבקר את בן גוריון בצריף שלו בשדה בוקר, זה היה כמה חדשים אחרי שבן גוריון עזב את הממשלה ויצא למדבר , ב-1963 . כאשר הם הגיעו לשדה בוקר , אחרי נסיעה מפרכת של הרבה שעות ובאיחור רב. נכנסה אמא שלי לצריף של בן גוריון לבד, כדי להודיע לו שהכושים מאפריקה הגיעו. פולה פתחה את הדלת ואמרה לאמא שלי שבן גוריון נמצא בחדר העבודה ושהיא יכולה להיכנס.

בן גוריון ישב בחדר העבודה שלו שקוע בכתיבה וגבו אל הדלת...כשאמא שלי נכנסה לחדר הוא שמע מישהו נכנס וחשב שזו פולה אשתו...ואז הוא אמר בשקט..,"הכושים מאפריקה הגיעו כבר? פולה?  אני עייף אולי נגיד להם שאני חולה?"  אבל בן גוריון נפגש עם הכושים והרעיף חיוכים לכל עבר והם היו נרגשים נורא כי בן גוריון היה מאוד מפורסם באפריקה ויש לנו אפילו, באחד האלבומים, צלומים של בן גוריון ושל הכושים ואמא שלי אבל אני לא יודע איפה הצלומים האלה היום.

אז הנה השיר הזה שמזכיר לי כל כך את הכושים מאפריקה.. שיר צרפתי של פרנסיס לאמארק שאין לו כל קשר לאפריקה, אבל כשאני שומע אותו אני נזכר בחבורת הכושים הזו החביבה כל כך שהופיעו פתאום יום אחד מאפריקה והיו כמעט בני בית אצלנו, במשך כמה חדשים וכמו שהם הופיעו בחיי, כך יום אחד  הם נעלמו...

 

עד שלפני כשבוע הייתי שוב באפריקה ופגשתי "כושים" אחרים..

 

*   אני לא יודע איך ומתי לומר "כושים" נהפך ללא נכון פוליטית.. באנגלית אמריקאית יש מילת גנאי "ניגר" שמקורה במילה ממוצא לטיני "נגרו" שחור.   אז במקום להגיד "נגרו" הם אומרים באמריקה "בלק" או אפרו אמריקאי.  כל המילים האלה מעידות על הצבע השחור של האנשים האלה. דווקא המילה "כושי"  היא ניטרלית לחלוטין כי היא רק מעידה על כך שהאנשים האלה באו מאיזור גיאוגרפי מסויים – ארץ כוש... אז מדוע לומר "שחור" בעברית, זה נכון יותר פוליטית מאשר לומר "כושי"?

 * "Marjolaine"  אני יודע שאני אולי האיש היחידי בעולם, שהשיר הזה מתקשר בתודעתו לאפריקה, אבל זה עולם האסואציות הפרטי שלי , אבל אם חושבים  על כך,  אז בראשית שנות השישים, כשאפריקה רק החלה להשתחרר מצבת הקולניאליזם, השיר הזה היה אפריקאי מאוד, כי  יש לשער שתחנות הרדיו האפריקאיות עדיין שידרו רוב הזמן את השירים מהארצות של שליטיהם לשעבר... בפוסט הבא... שאכתוב על אפריקה.. אני מבטיח להביא שירים אפריקאים אותנטים יותר.

נכתב על ידי , 26/4/2009 09:10   בקטגוריות מוסיקה, מחשבות, ספורים שהיו באמת  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נוסעת ב-26/4/2009 15:54
 



לילה בגדה השמאלית בפריס: מחשבות ליום השואה - חוויה אנטישמים עם קבוצת גולים צ'ילנית


אתמול חזרתי מטיול סאפארי מדהים בטנזניה. אני מקווה שעוד אפרסם כמה רשמים ותמונות אבל יום השואה בפתח ולא נראה לי שזהו עיתוי מתאים . את הטקסט הזה פירסמתי כאן בקפה ביום השואה לפני שנה. מחר, ביום השואה אפרסם אני מקווה טקסט נוסף  חדש  שכתבתי השנה על  השואה , אבל בינתיים, הנה שוב הטקסט הזה  מלפני שנה, בשינויים קלים, שבו אני מספר על מאורע חשוב בחיי שבו התוודעתי אישית לעוצמתה האי רציונלית של האנטישמיות.

 

ימי זכרון, פעם בשנה, מכוונים אותנו לתעל את המחשבות שלנו לנושאים שרוב השנה איננו מייחדים להם מספיק מחשבות.

 ניסיתי לחשוב על משפחתו של אבי שנספתה כולה בשואה, על הדרך שבה גורלו השפיע עלינו על ילדיו. חשבתי על הביקור ההוא, שעשיתי בפולין, במסגרת העבודה, לפני שנים רבות,  .בחודש אפריל סגרירי, ואיך ברחתי לכמה שעות מעיסוקי והלכתי לבדי באתר טרבלינקה, ליד לובלין, ללא מדריך. רק אני באתר שהיה שומם מאדם. הלכתי ובכיתי ודיקלמתי לעצמי כל הזמן קדיש יתום .

 

ביום השואה הזה  נזכרתי איך, ב-1  במאי בשנה אחרת ,1983, נפל דבר בחיי. ארוע מעצב שגרם לי להבין באחת, שאני ישראלי ויהודי, ושאין לי מקום בעולם  שהוא שלי באמת, אלא  ישראל .

 

באותה תקופה גרתי בפריס. היה זה אחרי כמעט שנתיים של טיול, של מסע  חשוב בדרום אמריקה, ואולי צריך לומר "אמריקה הלטינית" כי הטיול שלי היה בעיקר חוויה תרבותית. מיפגשים עם אנשים, מיפגשים עם תופעות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות. נשביתי בקיסמה של התרבות הלטינית ובתקופה מסויימת, במיוחד בצ'ילה, רציתי להיות חלק מהסיפור האידאי של האנשים שם.  רציתי לקחת חלק בעיצוב של שינוי חברתי. רציתי להיות  חלק ממאבק אידאולוגי בכוחות הרשע, במשטרים הצבאים. עד כדי כך הייתי מעורב בסיפור ההוא של  אמריקה הלטינית, שסייעתי לפעולות המחתרת בצ'ילה ובסופו של דבר התגלגלתי לבית כלא  וכמעט שאיבדתי את חיי (לינק לסיפור)... 

 

 את הטיול שלי באמריקה הלטינית סיימתי בפריס.  פריס היא עיר חשובה בחיי וחייתי בה תקופות ממושכות, חדשים ושנים , אבל השבועות  ההם  בהם גרתי בפריס, לאחר הטיול בדרום אמריקה, לא היו חוויה פריסאית אלא חוויה לטינו אמריקאית. פריס שהכרתי באותה תקופה, הייתה פריס של גולים פוליטים מדרום אמריקה. באותה תקופה חיו בעיר אלפי אינטלקטואלים, אמנים, פוליטיקאים וחברי איגודים מקצועים גולים. הגולים האלה קיימו חיי חברה ותרבות אינטנסיבים וכמעט ולא קיימו קשר עם  שאר מעגלי החברה והתרבות בפריס.

 

באותו זמן ובפעם הראשונה בחיי, השתתפתי בהפגנה – תהלוכה  של ה-1 במאי. היה זה  ב-1983. באותה תקופה בישראל, מי בכלל חגג את ה-1 במאי? שלושים, ארבעים, חמישים שנה קודם לכן, היה ה-1 במאי החג המרכזי של תנועת הפועלים בארץ ישראל, אבל כל זה קרה לפני זמני. ישראל שבה גדלתי והתבגרתי ,בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים, הייתה ישראל צינית,  ישראל שמתנתקת לאט לאט מעברה ומהערכים של פעם, ישראל שפורמת את המארג החברתי האידאי שהיה  המארג של הישוב הארץ ישראלי משנות העשרים ועד לראשית שנות השבעים. ארץ ישראל של תנועת העבודה, של האידאות החברתיות, של השאיפה לעולם טוב יותר, שיויוני יותר, צודק יותר. ארץ ישראל שבה  קם לתחייה עם יהודי ישראלי חדש. דובר עברית, מנותק מהגולה, רוקד ריקודי עם. עם שבניו יפה בלורית גיבורי מלחמה, שהתנער מתוך מציאות עלובה מדכאת של גולה כעוף החול מתוך האפר, והצליח להיוולד מחדש ולהיות משהו אחר.  מלחמת יום כיפור, הייתה ארוע טראומטי שהתחיל לרסק את החלום הזה. ההגמוניה של תנועת העבודה על החברה הישראלית החלה להתנפץ . המהפך של 1977 הביא  לראשונה למרכז העשיה הפוליטית, אנשים שלא היו שייכים לאיליטות של אז והיום שלושים שנה אחר כך, האנשים האלה הם הם האיליטות של היום. 

 

אבל, אין בי רצון לנתח את החברה הישראלית ואת מה שקרה לה בכל אותם שנים. אני מנסה לכתוב  כאן רק את הספור הפרטי שלי,  ולהבין, מה הביא אותי לבחור שוב בישראל. 

 היה זה בליל האחד במאי, לאחר שצעדתי באחת השדירות המרכזיות של פריס עם חבורה של גולים פוליטים דרום אמריקאים, רובם צ'ילנים. אנשים שאהבתי, שהרגשתי עימם אחדות גורל, שנמשכתי לדרך חייהם, שחשבתי שהייתי רוצה להיות חלק מהסיפור שלהם.... באותו לילה ישבנו חבורה של כעשרה אנשים בביתו  של ידיד צ'ילני שלי. משורר רגיש שכתב שירים נפלאים. שתינו יין, שמענו מוסיקה, הרגשתי, שוב, כמו בימים אחרים בברזיל, בצ'ילה, חלק מסיפור, חלק מחבורת אנשים מופלאה שרציתי להיות חלק ממנה. למשורר הצ'ילני הייתה אישה. אישה נאה, סקסית אפילו, עם מבט צוחק ולשון חריפה. אישה אינטלגנטית מאוד. ישבנו בפינת החדר ושוחחנו. שתינו יין. סיפרתי לה על השהות שלי בצ'ילה, על חברים בתנועת ההתנגדות, שחלקם היו מוכרים לה. עיניה של האישה ברקו. הרגשתי אנרגיות של  חיבור ביננו, הייתה לי תחושה שהאישה הזו, מתרגשת לשמוע את הסיפור שלי. סיפור על ישראלי שקשר את גורלו עם הצ'ילנים ואפילו סיכן את חייו למענם.  בשלב מסויים של הערב התחלנו להתווכח על משהו. איני זוכר כבר על מה. האישה הזו הייתה קומוניסטית וככל שהמשכנו להתווכח ,כך האנרגיות הטובות האלו שהיו ביננו, התחילו להתפוגג. קשה לי להתווכח עם קומוניסטים או אנשים דוגמטים בכלל. איני יודע כיצד לבקוע את החומה הבצורה של טיעונים סדורים שיש להם. בעולם של הקומוניסטים  הכל שחור או לבן. האמיתות מוחלטות, אין מקום לספק, יש דברים שאי אפשר לערער עליהם. אבל אני לא ויתרתי בקלות. ניסיתי לשכנע, ניסיתי  לערער את הדוגמות של האישה הזו ואני חושב, שבויכוח ההוא, במשחק הכוחות בו שני אנשים שכל אחד מנסה להשתמש בכל הטיעונים , בכל כלי הנשק  שיש בידו, בויכוח ההוא, ידי הייתה על העליונה. האנשים שהיו בחדר,  שהקשיבו לויכוח בינינו, הנהנו בראשם לטעוני, כמה מהם הצטרפו פה ושם כדי  לעזור לי בויכוח.  האישה התחילה להתעצבן כי היא נשארה בלי טיעונים רצינים והיה ברור שבאוירה שנוצרה בחדר, היא הולכת להפסיד בויכוח, ואז היא שלפה את כלי הנשק האחרונים שנותרו בידה והחלה פתאום להתקיף אותי בהערות אנטישמיות נוראות. פתאום היא דיברה   על היהודים שמנסים להשתלט על העולם, על הישראלים ומשטר הכיבוש הנורא הנאצי שלהם בשטחים, על כך שכל מה שמעניין אותנו זה כסף, שהיהודים הם גזענים כי הם לא רוצים להתחתן עם אף אחד אחר  וכו' וכו' וכו'. כל מיני טיעונים שלא קשורים לויכוח אבל , הרגשתי, ששאר האנשים בחדר מסכימים עכשיו איתה. פתאום הייתה לי תחושה. שאני כבר לא חלק מהחבורה הזו. עכשיו זה היה אני והם. מצד אחד כל הצ'ילנים הסימפטים האלה שפתאום כבר לא היו כל כך סימפטים, ומהצד השני אני – היהודי, הישראלי! ואז כבמכת ברק הייתה לי הארה. פתאום ראיתי את עצמי מהצד. פתאום הבנתי כמה הנסיון שלי, להיות חלק מהמאבק ההירואי הצ'ילני, היה פאתטי ומגוחך. אז אוקי. למדתי לדבר בשפה של הצ'ילנים, הכרתי את הסלנג, ידעתי את ההיסטוריה של צ'ילה וידעתי לצטט במקומות הנכונים, קטעים משירתו של  המשורר הלאומי פבלו נרודה. הכרתי את שירי הקנטו נואבו ( ז'אנר שירי המחאה הצ'ילנים) וידעתי לזמזם אותם בלי לזייף. וגם אני קראתי את הספר " העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית" *  . בקיצור , הפנמתי  לא רע את הקודים הפנימים של התרבות הצ'ילנית. עד כדי כך הצלחתי לעשות זאת, שהחברים הצ'ילנים נתנו לי את התחושה שאני אחד מהם. אבל זו הייתה טעות.  לא הייתי אחד מהם. הייתי מישהו אחר. הייתי היהודי. בסופו של דבר, ברגע אמת. כשכולנו היינו הלומי יין ובלהט ויכוח, הם לא נתנו לי לשכוח שאני אחר. 

ואני באמת הייתי אחר. יכולתי אולי להפנים סממני התנהגות של צ'ילני  או  דרום אמריקאי, אבל מה הם יודעים הצ'לנים האלה, על הגיבנת הענקית שאני נושא על גבי. גיבנת של שלושת אלפים שנות היסטוריה, של תרבות עמוקה מיני ים, של רדיפות וסבל לצד עולם תרבותי מורכב ועשיר שהם, הצ'לנים האלה, אפילו לא מסוגלים לנחש את קיומו?   אז באותו לילה במאי בפריס של שנות השמונים, הבנתי שאיני יכול לברוח מגורלי, איני יכול להיות מישהו אחר. הבנתי שהסיפור  היהודי, הישראלי - גם אם איני אוהב אותו, גם אם קשה לי לקבל אותו ושוב ושוב,   גם אם אני מתמרד מול הביטויים שלו במציאות -  הסיפור הזה, הוא הסיפור שלי.  אין לי סיפור אחר. זה הסיפור שלי. אין טעם לנסות, אי אפשר לחתוך את חבל הטבור שקושר אותי לשבט  המטורף הזה, המלא כל כך בנאורזות קולקטיביות.  אם ארצה או לא ארצה, זה הסיפור שאני חלק ממנו .זה הסיפור שלי.  אני ישראלי ועוד יותר מכך אני יהודי. 

בלילה ההוא הבנתי, שאין טעם לברוח. אני שונא אמנם  את מדורת השבט, אבל זו המדורה היחידה שלאורה אני יכול להתחמם באמת. בחוץ יש רק חושך, לפחות בשבילי ,ובחוץ מאוד קר.  

מאז אני שם. לא הצלחתי לנתק את חבל הטבור שמחבר אותי לשבט הזה. אני שם וחיי מתנהלים אפילו , עמוק עמוק בתוך המעגל המרכזי של מדורת השבט. יחד עם כולם אני מפיח שוב ושוב רוח, בגחלים הדועכים של המדורה הזו. מנסה להשלות את עצמי שהאש הגדולה שבערה פה פעם, תחזור לבעור בעוצמה.  מקווה ששוב ייחזרו יום אחד לבעור להבות גדולות שיתמרו אל על, ושהלהבות האלה יביאו לאור גדול בתוך החושך.

 

 זהו הסיפור שלי. איני יודע אם הסיפור הזה אמיתי או שזהו רק הסיפור שאני מספר לעצמי  כדי לתת איזה שהיא משמעות לחיי. איני יודע אם יש לו קיום ממשי.  ייתכן בהחלט שהסיפור הזה כבר הפך לספור פאתטי. ייתכן שהעם הזה, היהודי, שהלאום הזה, הישראלי, כבר נמצאים במסלול של ירידה, של דעיכה, של סיאוב והתפרקות. זה בהחלט  אפשרי ,  אבל זהו הסיפור שלי. אין לי ספור אחר, ואם הסיפור הקולקטיבי שלי, נגזר גורלו להיות עתה בשלבי הסיום העצובים שלו,זהו עדיין הסיפור שלי, ואני נמצא שם, בתוך הסיפור הזה

ואני אשאר בתוכו כל עוד אהיה חי... 

 

* "העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית" של הסופר האורוגוואי אדוארדו גליאנו. ספר שזכה בימים האחרונים לפרסום מחדש ולמכירות שיא, בעקבות הדיווחים שנשיא ונצואלה "צ'אבס" העניק אותו במתנה לאובאמה במהלך פגישתם בפסגת מדינות אמריקה.
נכתב על ידי , 20/4/2009 18:18   בקטגוריות מחשבות, ספורים שהיו באמת, צ'ילה, פריס, אקטואליה  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נוסעת ב-26/4/2009 15:56
 




דפים:  
27,246
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטנגו אחר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טנגו אחר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)