טנגו אחר

http://www.youtube.com/watch?v=9EUEPInFne0&feature=related

רק לשמוע את המוסיקה  של הסרטון ביו טיוב, לא צריך להסתכל, לתמונות אין כל קשר לפוסט

הייתי בפסח בטנזניה.. עוד יהיו פוסטים וצילומים... אבל בינתיים פוסט ראשון על אפריקה שקשור לזכרון ילדות מוקדם על כושים.

"Marjolaine"   * שנים שלא שמעתי את השיר הזה... פתאום מצאתי אותו במקרה ביו טיוב... מנסה להיזכר מתי שמעתי אותו בפעם הראשונה... אי אז בראשית ילדותי... והנה נזכרתי...

 זה היה אז כשהייתי בכיתה ב' בירושלים... אמא הייתה אז המנהלת הראשונה של בית הספר לרדיו, של קול ישראל  שרק הוקם שנה קודם לכן.  יום אחד הגיעו לבית הספר  כושים מאפריקה ( אני כותב "כושים", כי כך קראו להם אז, אף אחד לא חשב שזה לא בסדר לומר" כושים" ושצריך לקרוא להם "שחורים").*

אני מנסה לשחזר... אז הרי הייתי ילד ולא כל כך הבנתי מה קורה מסביב והיום אני יודע שקבוצת הכושים האלה שהגיע לירושלים מאפריקה, הייתה קבוצה של עתונאים ואנשי רדיו שבאו לישראל ללמוד, איך עושים עתונות רדיו, במסגרת מפעלי הסיוע הבינלאומי של משרד החוץ הישראלי בשנות השישים, בתקופת הזוהר של הסיוע הישראלי לאפריקה, שהחלה בימים בהן הייתה גולדה מאיר שרת החוץ.

היו בקבוצה הזו כמעט שלושים אנשים ואחרי כל כך הרבה שנים, אני ממש זוכר את הפרצופים שלהם. היה אחד שהיה נמוך יותר מכולם ואחד אחר שהיה לו שפם גדול והיו אפילו שניים או שלושה לבנים והם דיברו אנגלית וצרפתית ואמא שלי שידעה את כל השפות שבעולם, ניהלה את כולם ביד רמה.

פעם אחת נסענו כולם לפיקניק בהרי יהודה, ביער של נס הרים.. והפיקניק הזה זכור לי משום מה, יותר מכל הפיקנקים שהייתי  בהם עם הורי ביערות הרי ירושלים. הכושים שיחקו איתנו ושרו לנו שירים לי ולאחותי ושהקורס נגמר אחרי חדשיים בערך, הייתה מסיבת סיום גדולה בבית שלנו בירושלים בקומה הרביעית בשיכון שבו גרנו, שיכון וותיקי ההגנה ברחוב סוקולוב בירושלים.

כמה שבועות קודם לכן הביא הבן דוד של אבא מגרמניה, מוטוש, טייפ גדול במתנה. טייפ סלילים של גרונדיג.  הסיפור על מוטוש הדוד העשיר מגרמניה שהיו לו בתי זונות ובארים מפוקפקים בפרנקפורט הוא סיפור מרתק ועצוב אבל לא עליו רציתי לספר הפעם.

במסיבה ההיא הכושים הביאו לנו מתנה. סליל גדול של הקלטה ובו המון שירים מאפריקה שהם אהבו לשמוע. ואנחנו שמענו במסיבה הזו את השירים האלה שוב ושוב ואני זוכר , שכאשר הטייפ התחיל לנגן את השיר הזה "מרג'ולן", הצטרפו אליו הכושים ושרו אותו יחד במקהלה ואני זוכר את הפרצופים שלהם, איך הם היו כל כך שמחים ואיך העיניים שלהם היו נוצצות בלובן בוהק ואיך הם אהבו דווקא את השיר הזה ( שהיום כשאני מבין צרפתית אני יודע שהמילים שלו מדברות על חייל שחזר לאהובתו אחרי שנים). 

היום אני יודע שאלה בכלל לא היו שירים אפריקאים אלא שירים צרפתים שהיו פופולרים גם במושבות לשעבר של צרפת באפריקה, אבל בשבילי - בתקופה המוקדמת ההיא של ילדותי -  בשבילי , השירים האלה היו השירים האפריקאים.

סרט ההקלטה הזה נשאר אצלנו שנים וכל ילדותי שמעתי אותו שוב ושוב, עד שיום אחד התקלקל הטייפרקודר שלנו ואחר כך קנינו טייפ קסטות וסרטי ההקלטה המעטים שהיו לנו ובעיקר הסרט של השירים בצרפתית שקיבלנו מהכושים, נשארו מיותמים ויותר לא שמענו אותם אף פעם...

אמא שלי חולה מאוד ולפעמים זכרונה בוגד  בה אבל היום שאלתי אותה אם היא זוכרת את הכושים האלה מאפריקה... "בטח שאני זוכרת" היא ענתה..  ואז היא סיפרה לי איך בסיום הקורס, הם הלכו לבקר את בן גוריון בצריף שלו בשדה בוקר, זה היה כמה חדשים אחרי שבן גוריון עזב את הממשלה ויצא למדבר , ב-1963 . כאשר הם הגיעו לשדה בוקר , אחרי נסיעה מפרכת של הרבה שעות ובאיחור רב. נכנסה אמא שלי לצריף של בן גוריון לבד, כדי להודיע לו שהכושים מאפריקה הגיעו. פולה פתחה את הדלת ואמרה לאמא שלי שבן גוריון נמצא בחדר העבודה ושהיא יכולה להיכנס.

בן גוריון ישב בחדר העבודה שלו שקוע בכתיבה וגבו אל הדלת...כשאמא שלי נכנסה לחדר הוא שמע מישהו נכנס וחשב שזו פולה אשתו...ואז הוא אמר בשקט..,"הכושים מאפריקה הגיעו כבר? פולה?  אני עייף אולי נגיד להם שאני חולה?"  אבל בן גוריון נפגש עם הכושים והרעיף חיוכים לכל עבר והם היו נרגשים נורא כי בן גוריון היה מאוד מפורסם באפריקה ויש לנו אפילו, באחד האלבומים, צלומים של בן גוריון ושל הכושים ואמא שלי אבל אני לא יודע איפה הצלומים האלה היום.

אז הנה השיר הזה שמזכיר לי כל כך את הכושים מאפריקה.. שיר צרפתי של פרנסיס לאמארק שאין לו כל קשר לאפריקה, אבל כשאני שומע אותו אני נזכר בחבורת הכושים הזו החביבה כל כך שהופיעו פתאום יום אחד מאפריקה והיו כמעט בני בית אצלנו, במשך כמה חדשים וכמו שהם הופיעו בחיי, כך יום אחד  הם נעלמו...

עד שלפני כשבוע הייתי שוב באפריקה ופגשתי "כושים" אחרים..

אתמול חזרתי מטיול סאפארי מדהים בטנזניה. אני מקווה שעוד אפרסם כמה רשמים ותמונות אבל יום השואה בפתח ולא נראה לי שזהו עיתוי מתאים . את הטקסט הזה פירסמתי כאן בקפה ביום השואה לפני שנה. מחר, ביום השואה אפרסם אני מקווה טקסט נוסף  חדש  שכתבתי השנה על  השואה , אבל בינתיים, הנה שוב הטקסט הזה  מלפני שנה, בשינויים קלים, שבו אני מספר על מאורע חשוב בחיי שבו התוודעתי אישית לעוצמתה האי רציונלית של האנטישמיות.

ימי זכרון, פעם בשנה, מכוונים אותנו לתעל את המחשבות שלנו לנושאים שרוב השנה איננו מייחדים להם מספיק מחשבות.

 ניסיתי לחשוב על משפחתו של אבי שנספתה כולה בשואה, על הדרך שבה גורלו השפיע עלינו על ילדיו. חשבתי על הביקור ההוא, שעשיתי בפולין, במסגרת העבודה, לפני שנים רבות,  .בחודש אפריל סגרירי, ואיך ברחתי לכמה שעות מעיסוקי והלכתי לבדי באתר טרבלינקה, ליד לובלין, ללא מדריך. רק אני באתר שהיה שומם מאדם. הלכתי ובכיתי ודיקלמתי לעצמי כל הזמן קדיש יתום .

ביום השואה הזה  נזכרתי איך, ב-1  במאי בשנה אחרת ,1983, נפל דבר בחיי. ארוע מעצב שגרם לי להבין באחת, שאני ישראלי ויהודי, ושאין לי מקום בעולם  שהוא שלי באמת, אלא  ישראל .

באותה תקופה גרתי בפריס. היה זה אחרי כמעט שנתיים של טיול, של מסע  חשוב בדרום אמריקה, ואולי צריך לומר "אמריקה הלטינית" כי הטיול שלי היה בעיקר חוויה תרבותית. מיפגשים עם אנשים, מיפגשים עם תופעות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות. נשביתי בקיסמה של התרבות הלטינית ובתקופה מסויימת, במיוחד בצ'ילה, רציתי להיות חלק מהסיפור האידאי של האנשים שם.  רציתי לקחת חלק בעיצוב של שינוי חברתי. רציתי להיות  חלק ממאבק אידאולוגי בכוחות הרשע, במשטרים הצבאים. עד כדי כך הייתי מעורב בסיפור ההוא של  אמריקה הלטינית, שסייעתי לפעולות המחתרת בצ'ילה ובסופו של דבר התגלגלתי לבית כלא  וכמעט שאיבדתי את חיי (לינק לסיפור)... 

 את הטיול שלי באמריקה הלטינית סיימתי בפריס.  פריס היא עיר חשובה בחיי וחייתי בה תקופות ממושכות, חדשים ושנים , אבל השבועות  ההם  בהם גרתי בפריס, לאחר הטיול בדרום אמריקה, לא היו חוויה פריסאית אלא חוויה לטינו אמריקאית. פריס שהכרתי באותה תקופה, הייתה פריס של גולים פוליטים מדרום אמריקה. באותה תקופה חיו בעיר אלפי אינטלקטואלים, אמנים, פוליטיקאים וחברי איגודים מקצועים גולים. הגולים האלה קיימו חיי חברה ותרבות אינטנסיבים וכמעט ולא קיימו קשר עם  שאר מעגלי החברה והתרבות בפריס.

באותו זמן ובפעם הראשונה בחיי, השתתפתי בהפגנה – תהלוכה  של ה-1 במאי. היה זה  ב-1983. באותה תקופה בישראל, מי בכלל חגג את ה-1 במאי? שלושים, ארבעים, חמישים שנה קודם לכן, היה ה-1 במאי החג המרכזי של תנועת הפועלים בארץ ישראל, אבל כל זה קרה לפני זמני. ישראל שבה גדלתי והתבגרתי ,בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים, הייתה ישראל צינית,  ישראל שמתנתקת לאט לאט מעברה ומהערכים של פעם, ישראל שפורמת את המארג החברתי האידאי שהיה  המארג של הישוב הארץ ישראלי משנות העשרים ועד לראשית שנות השבעים. ארץ ישראל של תנועת העבודה, של האידאות החברתיות, של השאיפה לעולם טוב יותר, שיויוני יותר, צודק יותר. ארץ ישראל שבה  קם לתחייה עם יהודי ישראלי חדש. דובר עברית, מנותק מהגולה, רוקד ריקודי עם. עם שבניו יפה בלורית גיבורי מלחמה, שהתנער מתוך מציאות עלובה מדכאת של גולה כעוף החול מתוך האפר, והצליח להיוולד מחדש ולהיות משהו אחר.  מלחמת יום כיפור, הייתה ארוע טראומטי שהתחיל לרסק את החלום הזה. ההגמוניה של תנועת העבודה על החברה הישראלית החלה להתנפץ . המהפך של 1977 הביא  לראשונה למרכז העשיה הפוליטית, אנשים שלא היו שייכים לאיליטות של אז והיום שלושים שנה אחר כך, האנשים האלה הם הם האיליטות של היום. 

אבל, אין בי רצון לנתח את החברה הישראלית ואת מה שקרה לה בכל אותם שנים. אני מנסה לכתוב  כאן רק את הספור הפרטי שלי,  ולהבין, מה הביא אותי לבחור שוב בישראל. 

 היה זה בליל האחד במאי, לאחר שצעדתי באחת השדירות המרכזיות של פריס עם חבורה של גולים פוליטים דרום אמריקאים, רובם צ'ילנים. אנשים שאהבתי, שהרגשתי עימם אחדות גורל, שנמשכתי לדרך חייהם, שחשבתי שהייתי רוצה להיות חלק מהסיפור שלהם.... באותו לילה ישבנו חבורה של כעשרה אנשים בביתו  של ידיד צ'ילני שלי. משורר רגיש שכתב שירים נפלאים. שתינו יין, שמענו מוסיקה, הרגשתי, שוב, כמו בימים אחרים בברזיל, בצ'ילה, חלק מסיפור, חלק מחבורת אנשים מופלאה שרציתי להיות חלק ממנה. למשורר הצ'ילני הייתה אישה. אישה נאה, סקסית אפילו, עם מבט צוחק ולשון חריפה. אישה אינטלגנטית מאוד. ישבנו בפינת החדר ושוחחנו. שתינו יין. סיפרתי לה על השהות שלי בצ'ילה, על חברים בתנועת ההתנגדות, שחלקם היו מוכרים לה. עיניה של האישה ברקו. הרגשתי אנרגיות של  חיבור ביננו, הייתה לי תחושה שהאישה הזו, מתרגשת לשמוע את הסיפור שלי. סיפור על ישראלי שקשר את גורלו עם הצ'ילנים ואפילו סיכן את חייו למענם.  בשלב מסויים של הערב התחלנו להתווכח על משהו. איני זוכר כבר על מה. האישה הזו הייתה קומוניסטית וככל שהמשכנו להתווכח ,כך האנרגיות הטובות האלו שהיו ביננו, התחילו להתפוגג. קשה לי להתווכח עם קומוניסטים או אנשים דוגמטים בכלל. איני יודע כיצד לבקוע את החומה הבצורה של טיעונים סדורים שיש להם. בעולם של הקומוניסטים  הכל שחור או לבן. האמיתות מוחלטות, אין מקום לספק, יש דברים שאי אפשר לערער עליהם. אבל אני לא ויתרתי בקלות. ניסיתי לשכנע, ניסיתי  לערער את הדוגמות של האישה הזו ואני חושב, שבויכוח ההוא, במשחק הכוחות בו שני אנשים שכל אחד מנסה להשתמש בכל הטיעונים , בכל כלי הנשק  שיש בידו, בויכוח ההוא, ידי הייתה על העליונה. האנשים שהיו בחדר,  שהקשיבו לויכוח בינינו, הנהנו בראשם לטעוני, כמה מהם הצטרפו פה ושם כדי  לעזור לי בויכוח.  האישה התחילה להתעצבן כי היא נשארה בלי טיעונים רצינים והיה ברור שבאוירה שנוצרה בחדר, היא הולכת להפסיד בויכוח, ואז היא שלפה את כלי הנשק האחרונים שנותרו בידה והחלה פתאום להתקיף אותי בהערות אנטישמיות נוראות. פתאום היא דיברה   על היהודים שמנסים להשתלט על העולם, על הישראלים ומשטר הכיבוש הנורא הנאצי שלהם בשטחים, על כך שכל מה שמעניין אותנו זה כסף, שהיהודים הם גזענים כי הם לא רוצים להתחתן עם אף אחד אחר  וכו' וכו' וכו'. כל מיני טיעונים שלא קשורים לויכוח אבל , הרגשתי, ששאר האנשים בחדר מסכימים עכשיו איתה. פתאום הייתה לי תחושה. שאני כבר לא חלק מהחבורה הזו. עכשיו זה היה אני והם. מצד אחד כל הצ'ילנים הסימפטים האלה שפתאום כבר לא היו כל כך סימפטים, ומהצד השני אני – היהודי, הישראלי! ואז כבמכת ברק הייתה לי הארה. פתאום ראיתי את עצמי מהצד. פתאום הבנתי כמה הנסיון שלי, להיות חלק מהמאבק ההירואי הצ'ילני, היה פאתטי ומגוחך. אז אוקי. למדתי לדבר בשפה של הצ'ילנים, הכרתי את הסלנג, ידעתי את ההיסטוריה של צ'ילה וידעתי לצטט במקומות הנכונים, קטעים משירתו של  המשורר הלאומי פבלו נרודה. הכרתי את שירי הקנטו נואבו ( ז'אנר שירי המחאה הצ'ילנים) וידעתי לזמזם אותם בלי לזייף. וגם אני קראתי את הספר " העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית" *  . בקיצור , הפנמתי  לא רע את הקודים הפנימים של התרבות הצ'ילנית. עד כדי כך הצלחתי לעשות זאת, שהחברים הצ'ילנים נתנו לי את התחושה שאני אחד מהם. אבל זו הייתה טעות.  לא הייתי אחד מהם. הייתי מישהו אחר. הייתי היהודי. בסופו של דבר, ברגע אמת. כשכולנו היינו הלומי יין ובלהט ויכוח, הם לא נתנו לי לשכוח שאני אחר. 

ואני באמת הייתי אחר. יכולתי אולי להפנים סממני התנהגות של צ'ילני  או  דרום אמריקאי, אבל מה הם יודעים הצ'לנים האלה, על הגיבנת הענקית שאני נושא על גבי. גיבנת של שלושת אלפים שנות היסטוריה, של תרבות עמוקה מיני ים, של רדיפות וסבל לצד עולם תרבותי מורכב ועשיר שהם, הצ'לנים האלה, אפילו לא מסוגלים לנחש את קיומו?   אז באותו לילה במאי בפריס של שנות השמונים, הבנתי שאיני יכול לברוח מגורלי, איני יכול להיות מישהו אחר. הבנתי שהסיפור  היהודי, הישראלי - גם אם איני אוהב אותו, גם אם קשה לי לקבל אותו ושוב ושוב,   גם אם אני מתמרד מול הביטויים שלו במציאות -  הסיפור הזה, הוא הסיפור שלי.  אין לי סיפור אחר. זה הסיפור שלי. אין טעם לנסות, אי אפשר לחתוך את חבל הטבור שקושר אותי לשבט  המטורף הזה, המלא כל כך בנאורזות קולקטיביות.  אם ארצה או לא ארצה, זה הסיפור שאני חלק ממנו .זה הסיפור שלי.  אני ישראלי ועוד יותר מכך אני יהודי. 

בלילה ההוא הבנתי, שאין טעם לברוח. אני שונא אמנם  את מדורת השבט, אבל זו המדורה היחידה שלאורה אני יכול להתחמם באמת. בחוץ יש רק חושך, לפחות בשבילי ,ובחוץ מאוד קר.  

מאז אני שם. לא הצלחתי לנתק את חבל הטבור שמחבר אותי לשבט הזה. אני שם וחיי מתנהלים אפילו , עמוק עמוק בתוך המעגל המרכזי של מדורת השבט. יחד עם כולם אני מפיח שוב ושוב רוח, בגחלים הדועכים של המדורה הזו. מנסה להשלות את עצמי שהאש הגדולה שבערה פה פעם, תחזור לבעור בעוצמה.  מקווה ששוב ייחזרו יום אחד לבעור להבות גדולות שיתמרו אל על, ושהלהבות האלה יביאו לאור גדול בתוך החושך.

 זהו הסיפור שלי. איני יודע אם הסיפור הזה אמיתי או שזהו רק הסיפור שאני מספר לעצמי  כדי לתת איזה שהיא משמעות לחיי. איני יודע אם יש לו קיום ממשי.  ייתכן בהחלט שהסיפור הזה כבר הפך לספור פאתטי. ייתכן שהעם הזה, היהודי, שהלאום הזה, הישראלי, כבר נמצאים במסלול של ירידה, של דעיכה, של סיאוב והתפרקות. זה בהחלט  אפשרי ,  אבל זהו הסיפור שלי. אין לי ספור אחר, ואם הסיפור הקולקטיבי שלי, נגזר גורלו להיות עתה בשלבי הסיום העצובים שלו,זהו עדיין הסיפור שלי, ואני נמצא שם, בתוך הסיפור הזה

ואני אשאר בתוכו כל עוד אהיה חי... 

לפני כמה זמן קראתי פה בלוג של מישהי, שבו היא מספרת על הערצתה ללאונרד כהן... המשורר המדהים, המוסיקאי, והיא אומרת שם, "שאם  רק הייתה יכולה.... הייתה רוצה להתאהב בו ממש.... "

אני אוהב מאוד את לאונרד כהן, אבל אני חושב שאם הייתי אישה, מושא הפנטסיות שלי , הגבר המדהים בעיני, לא היה לאונרד כהן אלא צ'יקו בוארקה, הטרובדור הגדול של ברזיל. משורר מוסיקאי ואינטלקטואל  בעל שיעור קומה. כדי להסביר את מקומו בתרבות הפופולרית של ברזיל  אולי אפשר להגדיר אותו כמישהו שהוא תערובת של בוב דילן ופול מקרטני ביחד....

אביו של צ'קו בוארקה, היה  גדול הבלשנים של ברזיל, במשך שנים היה ראש האקדמיה לשפה וכתב את המילון המונומנטלי של השפה הפורטוגזית הברזילאית, משהו כמו אבן שושן שלנו..

צ'קו בוארקה הוא אינטלקטואל, כתב מאמרים, ספרים, מחזות,  חיבר שירים עם מסר עמוק, ויחד עם זאת, הוא גם אחד מכוכבי הזמר הפופולרי בברזיל...  כשהוא מופיע בקונצרטים בפני קהל  הוא ממלא  איצטדיונים. שירים רבים שכתב, הם נכסי צאן ברזל של הזמר הפופולרי בברזיל והם מוכרים בכל העולם. ציקו בוארקה כותב את שיריו וגם מבצע אותם בעצמו (  אחד משיריו הידועים למשל הוא  O que sera que sera) .

צ'יקו בוארקה הוא גם גבר נאה וכריזמטי, עם חיוך כובש ועיניים ירוקות אפורות מדהימות....

היום הוא כבר בשנות השישים שלו , ולפני כעשרים וחמש שנה,  זכיתי להכירו אישית ואפילו להתיידד עימו.

בתקופה שטיילתי בברזיל, היה לי ספור אהבה עם אישה ברזילאית.  מריה קנדידה דה מלו קפיסטראנו,  זה השם שלה. האישה שהייתה  האהבה הגדולה של חיי..... כמעט שנתיים היינו ביחד, ואחרי הטיול הגדול שלי בדרום אמריקה, היא באה לישראל לחיות איתי והייתה איתי  כאן שנה וחצי....

איני רוצה לספר את ספור האהבה הגדול הזה... קשה לצייר אותו בפוסט קצר בבלוג ( וגם כך הפוסטים שלי ארוכים מידי   ולא כל כך מתאימים לפורמאט של בלוג) לכן דרך אגב, רוב הספורים שלי כאן, שמבוססים על חוויות מחיי, מתארים יחסים שהיו יותר בבחינת אפיזודות קצרות....

לא אספר את הספור שלי ושל מריה  קנדידה אבל אספר רק, שדרכה, הכרתי את צ'קו דה בוארקה.

צ'יקו דה בוארקה היה הסנדק של מריה קנדידה.

אביה של מריה קנדידה היה טייס בחברת התעופה הברזילאית Varig והיה יו"ר האיגוד המקצועי של טייסי החברה וגם - כפי שהיה מקובל באיגודים המקצועים של דרום אמריקה באותה תקופה, בראשית שנות  השישים -הוא היה גם קומוניסט.

ב-1964 הייתה בברזיל הפיכה צבאית.

משפחתה של מריה קנדידה הייתה מעיר בצפון מזרח ברזיל בשם נאטל.  אבי אביה של מריה קנדידה,  הסבא שלה, היה ראש המאפיה בנאטל, ארגון הפשע ששלט באותה עיר, בבתי ההימורים , בזונות, בהגרלות הלא חוקיות. זה היה פעם, כאשר הפשע היה פולקלורי יותר, פחות אכזרי מהיום. בברזיל קוראים לראשי המאפיות האלה Bicheros על שם משחק החיות,Jogo de bichous  (אני מקווה שכך מאייתים את המילים הפורטוגזיות האלה) משחק הגרלות הלוטו הלא חווקיות בברזיל שרק עליו אפשר לכתוב פוסט מרתק.....

בימים הראשונים לאחר ההפיכה בברזיל ב-1964, יצאה פקודת מעצר כנגד אביה של מריה קנדידה ,שהיה באותו זמן בנאטל,  שם קיווה להסתתר עד יעבור זעם. מפקד משטרת נאטל, שהיה כמובן חברו הטוב של ראש המאפיה, אביו של יו"ר אגוד הטייסים ,הקומוניסט, סיפר על כך לחברו ואמר לו:  " אנחנו חברים שלושים שנה, לא אעצור את בנך, אתן לו שלושה ימים להתארגן ולברוח...."

אביה של מריה קנדידה ברח לקובה  יחד עם משפחתו ושם היא גדלה מגיל שש ועד לגיל עשרים ושתיים.

גם צ'יקו בוארקה היה גולה פוליטי בקובה והיה חבר טוב של אביה של קנדידה וכאמור,  היה גם הסנדק שלה.

בגיל עשרים ושתיים חזרה מריה קנדידה לברזיל, אני הכרתי אותה שנתיים אחרי זה...

כך הכרתי גם את צ'קו דה בוארקה. מריה קנדידה לקחה אותי פעמיים למפגש בביתו בריו דה ז'אנרו. איש חם ולבבי, נעים הליכות... אני שמח שהייתה לי הזכות האישית להכירו.

מכל שיריו הרבים של צי'קו בוארקה  בחרתי בשיר שמאוד לא אופייני לו. שיר שכאלו כביכול, אינו ברזילאי. לא בוסה נובה, לא סמבה אלא דווקא שיר בסגנון הפאדו הפורטוגזי. צ'יקו בוארקה בחר דווקא בסגנון הפאדו כדי לכתוב שיר מחאה.

שירת הפאדו הפורטוגזי, המלנכולית כל כך, העצובה, שמתגעגעת תמיד, מבכה עבר נגוז, בוכה על הטראגיות של החיים ( מקור המילה פאדו היא המילה Fatum הלטינית).  

ההיסטוריה של פורטוגל הייתה עצובה במשך מאות שנים.. במאה העשרים שלט בפורטוגל דיקטטור ימני, בשם סאלאזר. סאלאזר שלט בפורטוגל ביד רמה מ-1928 ועד 1974.  כאשר מת לבסוף במיטתו הייתה פורטוגל מדינה פרימטיבית וענייה ובעשרים שנותיו האחרונות, היא שקעה עד צוואר בביצה מדממת של מלחמות קולוניאליות עקובות מדם במושבותיה באפריקה: מוזמביק, אנגולה, גינאה ביסאו, סאו תומה וקאבו ורדה.

ב-25 לאפריל 1975 התקוממו קציני צבא שנקעה נפשם מהמלחמות חסרות התוכלת האלה והפילו את השלטון של יורשי סאלזר.

למהפכה הזו קוראים בפורטוגל "מהפכת הצפורנים".  הסיבה לכך היא, שכאשר יצאו שיירות הטנקים של הצבא, להפיל את השלטון, הפרח הנפוץ בחנויות העיר של ליסבון היה הצפורן, ובני העיר קיבלו את מחוללי המהפכה בשמחה זרקו על  שיירות הטנקים פרחי צפורנים, תקעו אותם בתוך קני התותחים והרובים.

מאז , בנארטיב של פורטוגל וגם של אחיהם הברזילאים, אפריל הוא מונח שמסמל, תקווה.

באפריל 1975 כאשר השתחררה פורטוגל מכבלי הדיקטטורה, הייתה בברזיל עדיין דיקקטורה צבאית . ברזיל נשלטה במשך 21 שנה עלי ידי חונטה צבאית מ-1964 ועד 1985.  ב-1973 החלה בברזיל תנועת מחאה שהובילה בתהליך איטי להחלשות הדיקטטורה עד לחזרת הדמוקרטיה ב-1985.  צי'קו בוארקה שהיה כבר אז, זמר ואינטלקטואל מוכר בברזיל, היה מראשי המאבק בשלטון הצבאי ונאלץ לצאת לגלות כמו אינלטקטואלים ואמנים רבים אחרים, ביניהם למשל קאייטנו ולוזו וג'לברטו ג'יל. בוארקה בחר לחיות בקובה ועד היום הוא מקיים ידידות עמוקה עם פידל קסטרו. קאייטנו ולוזו וגילברטו ג'יל שלא היו קומוניסטים כמוהו, העדיפו לחיות באנגליה.

השיר פאדו טרופיקאל, נכתב בעקבות מהפכת הצפורנים בפורטוגל.  צ'קו בוארקה  מבכה  את גורלה של ברזיל האהובה שלו,  ברזיל שהייתה פעם מושבה קולוניאלית פורטוגזית. השיר משלב דימויים מפורטוגל ומברזיל . פרחים מהגו'נגל ורוזמרין ויסמין מפורטוגל, עצי קוקוס ואריחי קרמיקה שאופיינים כל כך לארכיטקטורה של ליסבון ופורטו,  ונהר האמזונאס  הוא כאלו המשך של נהר הטאג'ו בפורטוגל.

השורה שחוזרת שוב ושוב אומרת: "הארץ הזו  עוד  תממש את האידאל שלה,  ויום אחד היא  עוד תהיה פורטוגל גדולה..." .המסר של השיר: הנה בפורטוגל ,שכל כך סבלה, יש עכשיו אופק תקווה, שם בפורטוגל, מדינת האם של ברזיל ,  יש כבר  חופש ודמוקרטיה ואלו אצלנו בברזיל, עדיין יש עינויים, ואלימות ועוני. מתי יגיע גם תורנו ? מתי תגיע החירות גם לברזיל?

הנה התרגום של השיר מפורטוגזית לעברית ( לא פשוט לתרגם את צ'יקו בוארקה, השפה שלו כל כך עשירה, ואיני יודע  אם ממש הצלחתי).

המוזה של הפאדו שלי

אימי נדיבת הלב

אני משאיר אותך מדוכדכת

בראשית אפריל 

אבל אל תהיי כה כפויית טובה

אל תשכחי מי אהב אותך כל כך

 מי  שביערות העד הסבוכים שלך

אבד, ונמצא שוב.

איי, כן, הארץ הזו עוד תממש את האידאל שלה

היא עוד תהיה יום אחד, פורטוגל גדולה.

 " אתה יודע, בסופו של דבר, אני איש רגשני,

 כולנו ירשנו עם הדם הלוזיטני שלנו,  הרבה  ליריות ( וגם כמובן סיפליס) 

ולכן, גם כאשר ידי עסוקות

בלענות, להצליף להכות

ליבי , עיניו נעצמות והוא בוכה , בוכה כל כך...."

 כמו עלי שרך ירוק בבוסתן

רוזמרין וקנה סוכר

משקה ליקר מתוק בכד של חרס

ויין טרופי קר

וגם מולאטית יפה

עם תחרה עתיקה על צוואר

שבהנף יד זריז מתגרה

אפשר לגנוב ממנה נשיקה..

איי, כן, הארץ הזו עוד תממש את האידאל שלה

היא עוד תהיה יום אחד, פורטוגל גדולה. 

ליבי, ליבי כבד כל כך

וידי, מכות בזעם עצור

עד כדי כך שלאחר מעשה,

מתוך בלבול  אני אומר לעצמי כך: 

"אני מסיר את ידי מחזי

ויש מרחק רב כל כך בין המעשה לכוונה

ויד על ליבי לוחצת

אני בעצמי נבהל ממעשה גילוי העריות הנורא!".

 כשאני עמוק בתוך  להט  שדה הקרב

ניצב גאה זקוף כמו קברניט בחרטום  ספינתו

וחזי נפוח מגאווה עד שכפתורי המקטורן פוקעים

ואז  גזר דין נאמר בקול קשוח

במהירות , בלחץ זמן, ידיים נחרצות  מוציאות אותו לפועל

אבל אחר כך הלב סולח, סולח ..

 נגנו גיטרות , צלילי אקורדיון

פרחי יסמין, צמרות עצי קוקוס, מזרקות של מיים

דגי סרדין, מנדיוקות

אריחי קרמיקה כחולים

ונהר האמזונאס

המתפתל לו בין הרים

ופתאום פורץ לו בגלי סערה

מתחבר לו כאלו, לשפך נהר הטאג'ו

איי, כן, הארץ הזו עוד תממש את האידאל שלה

היא עוד תהיה יום אחד, פורטוגל גדולה.

את המילים בפורטוגזית אפשר לראות בלינק הזה

אז הנה הלינק לשיר Fado Tropical

מקווה שתיהנו.

בסרטון ביו טיוב, אפשר לראות שהתמונות שמלוות את השיר הם דימויים ויזואלים מפורסמים מהתרבות הפופולרית של ברזיל. שחקני כדורגל, פוליטקאים מפורסמים ( כמו לולה נשיא ברזיל) וכו'

ועוד סרטונים ושירים של צ'יקו בוארקה? תראו את הכמות העצומה של סרטונים שיש ביו טיוב...