טנגו אחר

לפני שנה ב-25 למרץ כתבתי את הקטע הזה. באותו שבוע נפטר הוגה הדיעות הצרפתי החשוב ז'אן בודריאר. זכיתי להכירו אישית וכשקראתי בעיתון שנפטר, ניסיתי להיזכר בו.

באותו שבוע גם הסתיימה מערכת יחסים משמעותית מאוד בחיי. מערכת יחסים שאולי הייתה אהבה מסויימת ואולי הייתה הזיה ופאטה מורגנה  ואולי הייתה רק  ריגושים אבל כנראה  שהעוצמות שהיו שם, היו שם באמת והיו אמיתיות.

בקטע שכתבתי אז לפני שנה, התערבבו בי המחשבות על משנתו של בודריאר, שכתב כל כך הרבה על פוסט מודרניזם ועל הפער בין המציאות לדימויי המציאות, ובין המחשבות על אותה אישה שיצאה אז  בפתאומיות כזו מחיי.

וגם השבוע אני שוב בסחרחורת של מחשבות, בגלל אנשים אחרים  שהפעם אני יוצא בפתאומיות מחייהם....

מחשבות  על מה שהיה ומה שלא היה ומה שאולי היה יכול להיות.... אם רק.... ואולי....

ומנסה להיזכר במילים

ומעדיף להיזכר בתחושות....

 ניצוצות של הזית מציאות, זכרונות, השבוע נפטר ז'אן בודריאר

נקודות אור אלקטרוניות מרצדות על מסך

ניצוצות של חשמל

קטעי זכרונות שבורים

הזיות, פנטסיות. משהו שהיה. משהו שיהיה

במציאות, בחלום ..

השבוע הלך לעולמו הוגה הדעות הצרפתי החשוב ז'אן בודריאר.

בודרייאר פיתח תאוריה מסובכת פוסט מודרניסטית שהביאה עד אבסורדום תיאוריות של ניתוח שפה,  של מציאות ומיבנים חברתים ובעיקר של מקומה של התקשורת בחיים המודרנים.

 בודריאיר תיאר אנושות של סוף המאה העשרים. מציאות של מסך טלויזיה, של מניפולציות של קשרים בין אישים מנוכרים, של ארועים היסטורים המתנהלים  בעיקר על  מסך הטלויזיה .  ארועים שמתנהלים שם יותר ממה שהם מתרחשים במציאות.  עולם מדומיין שהופך  באמצעי התקשורת לכאלו אמיתי ואלו בעולם האמיתי  ( ומה זה בעצם העולם האמיתי? ) היחסים בין אנשים הופכים למנוכרים יותר ויותר.

בודרייאר כתב בן השאר באחת המסות המפורסמות שלו,  על מלחמת המפרץ ,מלחמה  שמתנהלת על מסכים דיגטילים, מלחמה שכאלו לא קיימת באמת, במדבר היבש הנורא כאלו אין שם  באמת אנשים הזועקים מכאב....

מלחמה שמתרחשת ומתפתחת לה בעולם התקשורתי ,  בעולם הוירטואלי כמעט אפשר לומר.

אלא שהחיילים העיראקים שמתו אז, מתו מוות אמיתי מאוד והשלדים שלהם שהתייבשו תחת שמש המדבר הקופחת, הפכו מזמן לאבק פורח, גם הנשים שלהם עדיין מתגעגעות אליהם לפעמים, מנסות אולי להמציא אותם בדמיונם כמו שמישהו אחר המציא את מותם על המסכים.

גם בודרייאר, שכתב מילים הרבה ,הופך עכשיו  לאפר דק פורח לרימה ותולעים ועתה נותרו ממנו רק אותיות מרצדות, מחשבות, מודלים מסובכים, תובנות שאינן מובילות לשום  מקום...

פוסט מודרניזם קיצוני שבו כבר לא ברור   מהי המציאות ומהי המניפולציה של המציאות ומהי ההזיה של המציאות ומהו החלום....

ונזכרתי שפעם ישבתי כמה שעות מול בודרייאר  כן, עם  אותו בודרייאר, האיש האמיתי,  ליד שולחן במסעדה  אמיתית של אוכל אמיתי בביסטרו פריסאי, ושוחחנו ואמרנו ( בעיקר הוא אבל גם אני ) משפטים מאוד חכמים, והיתה כאלו אינטראקציה של שיחה ,כאלו משהו באמת נטווה ביננו באותו שבריר של רגע, אולי אפילו רעיון משותף. לרגע נדמה היה שהתודעה שלי והתודעה של בודרייאר היו תודעה אחת, מאוחדת סביב ניצוץ של תובנה של רעיון משותף.

אבל עתה כשאני נזכר באותה ארוחה, איני זוכר מה היו מילותיו ומה אמרתי אני.

כל שאני זוכר זה , מפית לבנה תלויה על צווארו, את השערות הרבות שביצבצו מאזניו וכתם כתום של מרק דלעת שנשפך על חולצתו.

 כן, זה  מה שאני זוכר מבודרייאר,  כתם של דלעת כתום על חולצה לבנה. זה מה שעולה באסוציאציה בדמיוני עכשיו, כשאני כותב  על בודרייאר , כשאני כותב על ההוגה הדגול,  כותב על מי ששינה דרכי מחשבות של רבים. הנביא הזועם של הפוסט מודרניות  שצייר באור קודר את הניכור והריקנות של החיים בעולם הטכנולוגי. כל שאני זוכר זה כתם של דלעת, אפילו בחיוכו  של בודרייאר איני מצליח להיזכר ואני יודע שהוא חייך לא מעט באותה ארוחה, כי רוחנו הייה טובה עלינו ושתינו בקבוק של יין טוב.ועכשיו אני נזכר בטעמו של אותו יין  ודווקא הוא מתגלגל לו בעפיצות על לשוני...

( אוקי חיפשתי באינטרנט תמונה של בודריאר ואכן מצאתי כמובן, ועכשיו אני יכול להיזכר בפניו)

אני חושב שאם מישהו היה שואל אותי במה תבחר:

בעוד שיחה מרתקת, שנונה, רבת תובנות, רבת גילויים, עם ניצוצות של גאוניות . בשיחה של פעם בחיים. בעוד שיחה עם בודרייר

או להתעלס באהבים עם אישה חושנית שעורה קטיפתי למגע וחיקה לוהט מתאווה

אין לי ספק שהייתי בוחר באישה

עובדה, הייתי עם בודרייר ואיני זוכר ממילותיו דבר. אני זוכר  רק את כתם הדלעת שעל חולצתו ,

אבל אני זוכר באופן החי ביותר,  את כל רגעי העונג שהיו לי בחיי עם אישה.

 מישהו נכנס הלילה לבלוג שלי וקרא כמה פעמים דווקא את הקטע הבא שנכתב מזמן מזמן, לפני שנתיים כמעט. כיוון שראיתי שקראו את הקטע אז, קראתי אותו שוב גם אני. 

ומאז כתבתי הרבה בבלוג וגם הייתי בכמה מפגשים ואפילו היו לי יחסים של אהבות גדולה שנולדו ממפגשים שהתחילו כאן באינטרנט.

וקראתי שוב את מה שכתבתי אז וחשבתי, כמה מה שכתבתי עדיין נכון ( מבחינתי) וכמה, למרות, הנסיון האינטרנטי הרב שהיה לי מאז, יכולתי לכתוב את הקטע הזה גם היום..

קראתי באחד הבלוגים , בלוג של גבר  קטע שבו הוא מספר על מפגש עם מישהי שהייתה די מלאה, על אכזבה מסויימת ועל תחושת יחד שהייתה לאחר מכן, למרות הכל.

באחת התגובות לספור האחרון שלי, כוסית אמריקאית  ב-MARDI GRAS      הייתה תגובה של

  הקוראת מצאתי את עצמי  שהייתה בה הבעת מחאה מסויימת  עלינו הגברים  ועל הסטראוטיפ

שיש לנו על נשים, על מושא חיפוש ופנטסיה, של "נשים רזות, חזה זקור עור אפרסקי".

בעקבות  הבלוג ההוא שקראתי והתגובה של מצאתי את עצמי. הגבתי בכמה שורות באתרים שלהם אבל אולי כדאי להוסיף בכמה מילים על האופן השונה כל כך שבו ( לדעתי) פועל הדמיון שלנו במחוזות הוירטואלים כיצד הפנטסיה מובילה אותנו לעיתים להיכרות ממשית וכיצד בדרך כלל הפנטסיה מתנפצת כאשר נוצר מגע פיסי אמיתי.

כמה מגיבים לספור  בבלוג ההוא  שאלו בתמיהה: ולא ראיתי קודם תמונה?  בעולם הוירטואלי, לפחות כמו שאני חי אותו בעצמי איני בטוח שהתמונה כל כך נחוצה. ייתכן אפילו שהיא מיותרת ואפילו מפריעה.

הדרך שבה אנו מתקרבים  למשיהו אחר בעולם הוירטואלי שונה מהעולם האמיתי. בעולם האמיתי גבר רואה אישה, אישה רואה גבר, קודם כל רואים מעטפת חיצונית. החיה שבנו הצייד, נדרכת, קולטים ממשות פיסית אולי קולטים פרומונים, רואים שפת גוף, מבינים משהו או חושבים שמבינים, וחשים מייד - כן עם האישה הזו הייתי נכנס למיטה.... אחר כך נוצר, אם נוצר, אולי קשר ראשוני, שיחה, דיבור, היכרות, אלה עם הזמן, יוצרים תחושה של אינטימיות של קירבה ואם הייתה משיכה ראשונית, ייתכן שבסופו של דבר יהיה גם מין...ואולי אפילו אהבה.

בעולם הוירטואלי המנגנונים הפוכים, ( אלא אם כן ישר יש שיחה עם מצלמה או ששולחים תמונות) קודם יש התענינות במהות אישיותו של האחר, בפנימיותו , ובעולם הוירטואלי, בחסות האנונימיות יש חיבור מהיר, כמפץ כוכב שביט, דווקא  עם הצדדים הנסתרים של הנפש,  עם מחילות הפנימיות שאותן חוששים לחשוף וכיוון שמצליחים להתחבר לאותו עולם פנימי עלום, האינטימיות נוצרת  במהירות. קורה לפעמים שמדברים עם מישהי משפטים ספורים בלבד וכבר יש תחושה חזקה ביותר שיש חיבור. האם התחושה אמיתית? ואולי זו פנטסיה. אולי אנו ממציאים מושא לתשוקה שאין הרבה דמיון בינו ובין האדם האמיתי שכותב אלינו?

אני חושב שזה מה שקסום כל כך בהיכרויות וירטואליות. החיבור, תחושת הקירבה, הרצון להכיר ( ולעיתים אפילו הרצון להתקרב מינית) נובע מהאינטימיות בין נשמות ונשמות נטו, ללא מעטפה חיצונית.

קרה לי שנפגשתי עם נשים  - לאחר שהייתה ביננו אינטימיות  קודמת עמוקה מאוד - שאם הייתי רואה אותן חולפות על פני ברחוב, הן לא היו זוכות ממני למבט שני. באינטרנט אפשר לפגוש אנשים שבחיים האמיתים לא היינו מצליחים לפגוש לעולם ,או אולי היינו נתקלים בהם, אך   מן הסתם לא היינו רואים אותם והיינו מחמיצים הזדמנויות להכיר אנשים מאוד מיוחדים.

משהו כזה קרה אני חושב  לאיש ההוא בבלוג  בפגישתו עם האשה המלאה אותו תיאר בפוסט שלו. אבל למרות אולי, האכזבה הראשונית שהייתה לו. האינטימיות נוצרה בסופו של דבר.

הרבה פעמים אני קורא על ספורים של היכרויות בעולם הוירטואלי שמבוססות על הונאה. מישהי סיפרה שהיא יפה והתברר שהיא שמנה ומכוערת ( אחד המגיבים השתמש במילה " כונפית" שעצבנה אותי מאוד כי היא מעידה על חוסר רגישות גברית כלפי אישה ונשים בכלל. אין נשים כונפיות כל אחת היא אדם ויפה בדרכה ולעיניים מסויימות). מישהו סיפר שהוא גבוה וצעיר ובמפגש התגלה כגמד כרסתני וכו' וכו'.

מעניין. אצלי זה לא קרה מעולם. אולי בגלל שבמקרה שלי אם אני כבר מגיע לאינטימיות כה גבוהה ( וזה נדיר) עד כדי כך שארצה שיהיה מפגש, אז הקשר ,השיחה , ההיכרות עם הצד השני היא כה עמוקה שלא ייתכן שיהיו שקרים טפשים כאלה ביננו ( עניין של אינטואיציות אבל עובדה מעולם לא שיקרו לי באשר למראה חיצוני) וחוץ מזה המראה החיצוני כמעט ולא רלבנטי.

זהו הקסם של ההיכרות ההפוכה של העולם  הוירטואלי,  קודם מכירים את הנפש ורק אחר כך את הגוף.

אבל כשנוצר בסופו של דבר החיבור ויש מפגש בעולם האמיתי שמחוץ למסך  , איך מחברים בין הפנטסיות, בין האיש או האישה שהמציא הדמיון, ובין הדמות בשר ודם שפתאום ניצבת מולנו? החיבור בין עולם הפנטסיות הוירטואלי לבין הפיסיות הממשי הוא בעייתי משהו..... האם ניתן להתגבר עליו? הניתן לשמור על הקסם שבפנטסיה גם כשהיא ממומשת בפועל ולהמשיך לשמר את תחושת הפנטסיה לאורך זמן?

אולי, לעיתים, וזה קשה וכמעט בלתי אפשרי, אבל אפשרי... בהתנסויות שלי זה קרה. בהזדמנות אספר על כך....

אבל זה לא קל וכמעט תמיד לא קורה..

אולי בגלל זה האהבות הוירטואליות הן כמו כוכבי שביט. אורם חזק והם שורפות במפץ פתאומי. הן מגיחות מתוך הריק, אתמול הן לא היו ולא ידענו עליהן , ולפתע הן כאן עימנו, מציפות את ישותנו לחלוטין, בריגושי אש עזים. אבל כמו כוכב שביט , חיש מהר הן נעלמות. אורם קר וכשכוכב השביט חולף  ונעלם אל מעבר לאופק, כל שנשאר הוא זכרון עמום. בעולם הוירטואלי יש גם נטייה לשכוח שמאחורי המילים במסך, יש אדם אמיתי , חי ומרגיש. הרבה פעמים אנו הורגים את היישות הוירטואלית, מעלימים אותה, עושים  delete

  מכניסים אותה למגירה צדדית ושוכחים אותה לנצח. פשוט מכבים את אותה יישות והולכים הלאה. נכון, זה קורה בחיי היום הרבה פעמים, פוגשים מישהו, אין חיבור וזהו. יותר הוא לא יהיה נוכח או יקבל תשומת לב אבל בעולם הוירטואלי זה שונה, כי בעולם הוירטואלי תופעת ה-delete של בני שיח יכולה להתרחש גם אחרי שהייתה תחושה מאוד עמוקה של אינטימיות. רגע אחד יש תחושה שהינה מולך במסך ( או אפילו בטלפון) יש מישהו שמאוד מאוד קרוב, ממש נשמה אחות ורגע לאחר מכן היא מכבה אותך או אתה מכבה אותה וזהו,  אותה מהות  מתפוגגת לנצח בעולם האשליות הוירטואלי כאלו לא היתה קיימת מעולם. לפעמים פעולת ה-delete  מתבצעת אפילו לאחר שהתקיים מפגש אמיתי ואפילו  מפגש אינטימי מיני. הפנטסיה התפוגגה פתאום אז יוצאים מאותה פנטסיה באשליה שכאלו לא הייתה מעולם. 

האם באמת יש  לחיות את המציאות, את הקשר עם אנשים בדרך כה חסרת רגישות, מיכנית משהו?

 האם ניתן למצוא בעולם הוירטואלי גם כוכבים שאינם כוכבי שביט אלא כוכבי לכת....  כוכבים שנשארים וגם אם הם כבים יום אחד, הם משאירים בנו מעט יותר מאשר מכווה ורטט של זכרון? וגם אם אינם ממשיכים להיות נוכחים בחיינו הם   ימשיכו לזרוח מעל קו האופק שלנו ולחמם אותנו תמיד  מאורם.

בסופו של דבר ההבדל בין קשר שיש בו משמעות ובין קשר שטחי וחסר טעם הוא אם האדם שנהיינו אחרי הקשר נהיה לאדם  אחר.  כאשר יש  קשר אמיתי, של אהבה, של ידידות,  לפעמים רק תשוקה,  הוא מפרה  הוא  משנה,גורם לנו לגדול להתפתח להיות אחרים, רצוי גם טובים יותר.

ואם יש בחיים מפגשים אמיתים  קשרים בעלי משמעות, קצרים או ארוכים, זכינו. כי מהם החיים אם לא אוסף של התחברויות אמיתיות עם מישהו או משהו שנותנים את התחושה שיש בחיים משהו שהוא מעבר לבנאליות של היום יום......שבחיים ניתן למצוא קסם ורז וגם אם לא תמיד מוצאים משמעות או מצליחים להבין אותה, לפחות יש תחושה של נגיעה במשהו שגדול מאיתנו.....

אבל כשרובם של אותם רגעי קסם מגיעים דווקא מהעולם הוירטואלי יש תחושה של אבדן הקשר עם המציאות ואי שקט מכרסם שככל שנחפש לא נמצא את אשר נחפש ושאין לדברים תכלית.....

שאין תכלית...... רק לחיות את הרגע..... האמנם?

ג'ינג'ר בלי פרד

קראו לה ג'ינג'ר. כמו השחקנית הרקדנית ההיא מהסרטים של הוליווד, ג'ינג'ר רוג'רס, שהייתה רוקדת יפה כל כך עם פרד אסטר.  לא הסתדר לי השם הזה -  שיש בו זוהר הוליוודי של פנטסיה -  עם האישה העצובה ההיא מהכפר הנידח בפרובינציה ,עמוק  עמוק במה שנקרא בצרפת" La France Profonde. " אותה צרפת נידחת, נשכחת וקרתנית , שתמיד רוצים לשכוח שהיא קיימת.

אמא שלה קראה לה ג'ינג'ר כי בדיוק לפני שהיא נולדה, היא נסעה לפריס, בפעם הראשונה בחייה , ושם היא ראתה סרט של ג'ינג'ר ופרד. כשהיא חזרה לכפר, היא החליטה לקרוא לבת שלה בשם ג'ינג'ר. אולי היא חשבה שיום אחד גם היא תהיה שחקנית  ואולי היא צדקה, יום אחד, ג'ינג'ר באמת מצאה לה סרט שבו  יכלה להפליג במרחבי הפנטסיות שלה...סרט שבו היא הייתה יכולה להיות השחקנית הראשית.

כשג'ינג'ר הייתה בת שבע עשרה. נערה קטנטונת שמנמונת עם חזה רב מימדים שכולם לעגו לה ושבקושי סיימה בית ספר יסודי, השיאו אותה הוריה לבנו של הקצב בכפר. ג'ינג'ר שנאה אותו כל חייה. איש אטום, רע לב, שבגד בה כל הזמן וגם הרביץ לה והיא אף פעם לא אהבה אותו וכשהוא היה שוכב איתה היא ממש סבלה, מזל שזה היה קורה לעיתים רחוקות כל כך. כל החיים היא חשבה שסקס זה דבר מגעיל ולא הבינה למה אנשים עושים מזה כזה עיניין.

חייה של ג'ינג'ר היו עגומים, עלובים, נולדו לה שני בנים אבל הקשר איתם לא היה אף פעם טוב במיוחד . הם היו יותר מידי דומים לאבא שלהם ויום אחד, כשהייתה בת 48 גי'נג'ר התגרשה מבעלה או אולי יהיה נכון לומר, שבעלה התגרש ממנה, כי ג'ינג'ר אף פעם לא החליטה  בעצמה על שום דבר. תמיד החליטו בשבילה. תמיד היא נתנה לחיים לקחת אותה לאן שהוא. אף פעם לא הייתה לה ממש שליטה על חייה.

 ואז יום אחד, כשג'נג'ר כבר הייתה בת 51, היא גילתה את האינטרנט ואת עולם הצ'אטים,

וביום הזה חייה השתנו לתמיד.

ג'ינג'ר גילתה שיש לה כושר ביטוי, שהיא יודעת לכתוב, שהמחשבות שחולפות בראשה מענינות אנשים אחרים,שהיא אולי לא כזה אפס מאופס חסר חשיבות, כמו שהיא חשבה כל החיים.

וג'ינג'ר גילתה את עולם המין: אנשים זרים שלא הכירה, שלא היו להם פנים, דיברו איתה על מחוזות נפש ניסתרים. דיברו איתה על המיניות שלה, על מחשבות  חבויות שלא העיזה לגלות אותן לאיש. מחשבות שאף פעם היא לא ידעה ,שהן בכלל קיימות בתוכה.  ג'ינג'ר סיפרה לאנשים הזרים האלה על פנטסיות שלה. יום אחד היא גילתה, שכשהיא משוחחת עם האנשים האלה שמאחורי המסך , ירכיה רטובות, ואז היא התחילה גם  לאונן. בגיל 51 ג'ינג'ר, למדה לאונן בפעם הראשונה ומאז היא לא הפסיקה והריגוש רק גבר והתעצם.

כשגיליתי את ג'ינג'ר בצאט, זה היה שמונה חדשים אחרי שהיא התחילה לצ'טט עם אנשים.

בשמונת החדשים האלה ג'ינג'ר הספיקה לשכב עם ארבעים  גברים ואם זה היה תלוי בה, היא הייתה מוכנה לשכב גם עם  ארבע מאות. כל גבר שהיה מוכן לשכב איתה היא היתה נפגשת איתו. היו ימים – כך היא סיפרה לי – שהיא נפגשה עם שני גברים שונים ועם שניהם בפעם הראשונה. כולם זרים שפגשה באינטרנט. צעירים, מבוגרים, נשואים רווקים. אנשים טובים, כך היא הגדירה אותם.....

נסעתי לפגוש את ג'ינג'ר בכפר הנידח שלה. ג'ינג'ר פתחה לי את הדלת בכותונת דקה כשעיניה קשורות. דקה אחרי זה כבר הייתי בתוכה בפרץ של תשוקה נואשת. ג'ינגר הייתה קטנטונת אולי מטר וחצי והיה לה את החזה הכי ענק שראיתי בחיים. כאלו הייתה רק זוג שדיים מהלכות. שדיים ענקיות ללא כל פרופורציה לגוף שלה ולרגליה הדקות. היה לה שיער בלונדי ועיניים כחולות מימיות והיה לה חיוך מלא חום של אישה אמיתית.

אין לי הרבה זכרונות מהרגעים האלה שבהם התעלסנו באהבים. אני זוכר רק, שברגע מסויים הבטתי בעיניים הטובות האלה  והרגשתי שיש בה בג'ינג'ר  משהו כל כך אימהי וחם, ויחד עם זאת הייתה בהן אפילה, איזה נצנוץ של שד זדוני, שיש בו להבות של הר געש העומד להתפרץ כל רגע.  אני זוכר שאמרתי לה – " יש בך משהו ג'ינג'ר, איני יודע להגדיר מהו, אבל אני מרגיש שאת היא האישה שחיפשתי תמיד, שאת היא האישה, החברה שהייתי רוצה  למצוא" אני זוכר שאמרתי לה את המילים האלה ואני יודע שבאמת התכוונתי לומר אותם, אני יודע שכך חשבתי ואולי באמת, אלמלא גי'נג'ר גרה רחוק כל כך, אולי באמת היא הייתה הופכת להיות החברה והמאהבת ...

איני זוכר את ריגעי הסער והתשוקה שהיו באותו יום אבל אני זוכר את השיחה הארוכה שניהלנו במשך שעות ארוכות . ג'ינגר סיפרה לי על חייה, ואני הקשבתי והקשבתי. מעטים האנשים בחיי, שהצליחו לעורר בי כל כך הרבה רצון להקשבה.

ג'ינג'ר סיפרה לי  על חייה, על האנשים שבכפר, על  האנשים שהכירה באינטרנט. עם רובם נפגשה ושכבה רק פעם אחת. היה איזה מישהו, גבר נשוי שגר בצפון צרפת איתו נפגשה ארבע פעמים. ג'ינג'ר אמרה שאולי הוא יעזוב את אשתו ויבוא לחיות איתה בכפר אבל אני ידעתי – מספיק היה לקרוא את מבטה הספקני – שזה לא יקרה. ידעתי שהיא רק אומרת את המילים האלה, מנסה להאמין בהן אבל יודעת שזו סתם אשליה.

היו לג'ינג'ר שני בנים. את הבן הצעיר היא לא ראתה כבר עשר שנים כי הוא נסע לגור לניו יורק והיא לא קיבלה ממנו אף פעם  מכתבים או שיחות טלפון . הבן השני, גר עדיין באותו כפר אבל לא היה כל הבדל בינו לבין אחיו . גם איתו לא היה כמעט כל קשר.

"אתה יכול לתאר לך"  אמרה לי ג'ינג'ר,  כל יום הוא עובר ליד הבית שלי, עם המכונית שלו, בדרך מהבית שלו לעבודה, ואף פעם הוא אפילו לא טורח לבקר אותי לשאול לשלומי" חצי שנה שהם לא דיברו, מאז שפעם אחת הבן שלה מצא קונדום משומש בפח האשפה, השתולל מכעס, ואמר לה שהיא זונה חסרת בושה, אבל גם קודם לכן, הם לא ממש דיברו.

"כל מה שיש לי הם האנשים האלה מהאיטרנט. הנה תראה, הם אפילו כותבים לי גלויות כל כך יפות...." וג'ינגר הוציאה מהארון ערימה של גלויות והראיתה לי אותן. גלויות מכל מיני מקומות בצרפת ואפילו מחוץ לארץ ששלחו לה מאהבים אלמונים. כמה שורות סתמיות, מילים משורבטות שאין בהן השקעה רבה. ניכר היה שהאנשים האלה לא ממש ניסו להגיד לה משהו באמת.

"גם אתה תשלח לי גלויה, מפריס או מהארץ שלך כאשר תחזור?" אמרה לי ג'ינג'ר בעצב ואחר כך ליטפה קלות את הגלויות ונישקה אותן ברוך....

ג'ינג'ר דיברה ודיברה ואני הקשבתי והתבוננתי כל העת בעיניה העצובות. אחר כך הזמנתי אותה לארוחה. הייתה בכפר מסעדה של שף ידוע שהיו לה אפילו שני כוכבים במישלן. לג'ינג'ר לא היה אף פעם מספיק כסף ללכת לאכול שם. רציתי להזמין אותה למסעדה ההיא, אבל ג'ינג'ר התביישה להראות בחברת גבר לא מוכר.

אז נסענו למקום אחר מחוץ לכפר, ועד שהגענ,ו השעה כבר הייתה מאוחרת. באיזורים הכפרים של צרפת אי אפשר למצוא מקום פתוח לאכול בו אחרי השעה אחת וחצי בצהריים ובסופו של דבר אכלנו, רק סנדויץ וכוס קפה בתחנת דלק.

החזרתי את גיינג'ר לבית שלה.  שכבנו פעם נוספת ובעיקר התחבקנו שעה ארוכה. כשלבשתי את מכנסי, נפל לי פתאום הכפתור, וג'ינגר לבשה את משקפי הקריאה שלה ותפרה לי את הכפתור והיא נראתה פתאום כסבתא חביבה וטובה. כל כך אחרת מחתולת המין הסוערת שהייתה עימי במיטה רק לפני כמה רגעים.

כשנפרדנו בדלת התחבקנו שוב וג'ינג'ר אמרה לי בעיניים דומעות

"תודה. תודה שהקשבת לי ואם תוכל, תשלח לי גלויה יום אחד. ככה אוכל לזכור תמיד את היום המופלא הזה איתך".

לא שלחתי גלויה.

אני יודע. זה היה אגואיסטי מצידי 

ואולי לא...

ואולי לא שלחתי גלויה כי רציתי שתזכור אותי כמישהו אמיתי. מישהו שדר במחוזות הזכרון ולא מישהו שמשאיר אחריו כמה מילים בנאליות של "היי ושלום".

אני יודע  שהיא לא שכחה אותי – למרות שלא שלחתי גלויה - פעם אחת אחרי שנתיים בערך, הייתי בצרפת ושוחחתי איתה שוב בטלפון.  ג ינג'ר שמחה כל כך  לדבר עימי וקבענו אפילו להיפגש שוב אבל זה לא יצא. משהו קרה והייתי צריך להקדים את טיסתי.

אבל אני  עדיין זוכר אותה את ג'ינג'ר.

עדיין אני רוקד עימה בדמיוני. מביט בעיניה הטובות. מלטף את שדיה ומתכנס מחדש בין זרועותיה החמות. מתחבק עימה בנישמתי ומקווה להישאר שם תמיד.