טנגו אחר

לפני שנה ב-25 למרץ כתבתי את הקטע הזה. באותו שבוע נפטר הוגה הדיעות הצרפתי החשוב ז'אן בודריאר. זכיתי להכירו אישית וכשקראתי בעיתון שנפטר, ניסיתי להיזכר בו.

באותו שבוע גם הסתיימה מערכת יחסים משמעותית מאוד בחיי. מערכת יחסים שאולי הייתה אהבה מסויימת ואולי הייתה הזיה ופאטה מורגנה  ואולי הייתה רק  ריגושים אבל כנראה  שהעוצמות שהיו שם, היו שם באמת והיו אמיתיות.

בקטע שכתבתי אז לפני שנה, התערבבו בי המחשבות על משנתו של בודריאר, שכתב כל כך הרבה על פוסט מודרניזם ועל הפער בין המציאות לדימויי המציאות, ובין המחשבות על אותה אישה שיצאה אז  בפתאומיות כזו מחיי.

וגם השבוע אני שוב בסחרחורת של מחשבות, בגלל אנשים אחרים  שהפעם אני יוצא בפתאומיות מחייהם....

מחשבות  על מה שהיה ומה שלא היה ומה שאולי היה יכול להיות.... אם רק.... ואולי....

ומנסה להיזכר במילים

ומעדיף להיזכר בתחושות....

 ניצוצות של הזית מציאות, זכרונות, השבוע נפטר ז'אן בודריאר

נקודות אור אלקטרוניות מרצדות על מסך

ניצוצות של חשמל

קטעי זכרונות שבורים

הזיות, פנטסיות. משהו שהיה. משהו שיהיה

במציאות, בחלום ..

השבוע הלך לעולמו הוגה הדעות הצרפתי החשוב ז'אן בודריאר.

בודרייאר פיתח תאוריה מסובכת פוסט מודרניסטית שהביאה עד אבסורדום תיאוריות של ניתוח שפה,  של מציאות ומיבנים חברתים ובעיקר של מקומה של התקשורת בחיים המודרנים.

 בודריאיר תיאר אנושות של סוף המאה העשרים. מציאות של מסך טלויזיה, של מניפולציות של קשרים בין אישים מנוכרים, של ארועים היסטורים המתנהלים  בעיקר על  מסך הטלויזיה .  ארועים שמתנהלים שם יותר ממה שהם מתרחשים במציאות.  עולם מדומיין שהופך  באמצעי התקשורת לכאלו אמיתי ואלו בעולם האמיתי  ( ומה זה בעצם העולם האמיתי? ) היחסים בין אנשים הופכים למנוכרים יותר ויותר.

בודרייאר כתב בן השאר באחת המסות המפורסמות שלו,  על מלחמת המפרץ ,מלחמה  שמתנהלת על מסכים דיגטילים, מלחמה שכאלו לא קיימת באמת, במדבר היבש הנורא כאלו אין שם  באמת אנשים הזועקים מכאב....

מלחמה שמתרחשת ומתפתחת לה בעולם התקשורתי ,  בעולם הוירטואלי כמעט אפשר לומר.

אלא שהחיילים העיראקים שמתו אז, מתו מוות אמיתי מאוד והשלדים שלהם שהתייבשו תחת שמש המדבר הקופחת, הפכו מזמן לאבק פורח, גם הנשים שלהם עדיין מתגעגעות אליהם לפעמים, מנסות אולי להמציא אותם בדמיונם כמו שמישהו אחר המציא את מותם על המסכים.

גם בודרייאר, שכתב מילים הרבה ,הופך עכשיו  לאפר דק פורח לרימה ותולעים ועתה נותרו ממנו רק אותיות מרצדות, מחשבות, מודלים מסובכים, תובנות שאינן מובילות לשום  מקום...

פוסט מודרניזם קיצוני שבו כבר לא ברור   מהי המציאות ומהי המניפולציה של המציאות ומהי ההזיה של המציאות ומהו החלום....

ונזכרתי שפעם ישבתי כמה שעות מול בודרייאר  כן, עם  אותו בודרייאר, האיש האמיתי,  ליד שולחן במסעדה  אמיתית של אוכל אמיתי בביסטרו פריסאי, ושוחחנו ואמרנו ( בעיקר הוא אבל גם אני ) משפטים מאוד חכמים, והיתה כאלו אינטראקציה של שיחה ,כאלו משהו באמת נטווה ביננו באותו שבריר של רגע, אולי אפילו רעיון משותף. לרגע נדמה היה שהתודעה שלי והתודעה של בודרייאר היו תודעה אחת, מאוחדת סביב ניצוץ של תובנה של רעיון משותף.

אבל עתה כשאני נזכר באותה ארוחה, איני זוכר מה היו מילותיו ומה אמרתי אני.

כל שאני זוכר זה , מפית לבנה תלויה על צווארו, את השערות הרבות שביצבצו מאזניו וכתם כתום של מרק דלעת שנשפך על חולצתו.

 כן, זה  מה שאני זוכר מבודרייאר,  כתם של דלעת כתום על חולצה לבנה. זה מה שעולה באסוציאציה בדמיוני עכשיו, כשאני כותב  על בודרייאר , כשאני כותב על ההוגה הדגול,  כותב על מי ששינה דרכי מחשבות של רבים. הנביא הזועם של הפוסט מודרניות  שצייר באור קודר את הניכור והריקנות של החיים בעולם הטכנולוגי. כל שאני זוכר זה כתם של דלעת, אפילו בחיוכו  של בודרייאר איני מצליח להיזכר ואני יודע שהוא חייך לא מעט באותה ארוחה, כי רוחנו הייה טובה עלינו ושתינו בקבוק של יין טוב.ועכשיו אני נזכר בטעמו של אותו יין  ודווקא הוא מתגלגל לו בעפיצות על לשוני...

( אוקי חיפשתי באינטרנט תמונה של בודריאר ואכן מצאתי כמובן, ועכשיו אני יכול להיזכר בפניו)

אני חושב שאם מישהו היה שואל אותי במה תבחר:

בעוד שיחה מרתקת, שנונה, רבת תובנות, רבת גילויים, עם ניצוצות של גאוניות . בשיחה של פעם בחיים. בעוד שיחה עם בודרייר

או להתעלס באהבים עם אישה חושנית שעורה קטיפתי למגע וחיקה לוהט מתאווה

אין לי ספק שהייתי בוחר באישה

עובדה, הייתי עם בודרייר ואיני זוכר ממילותיו דבר. אני זוכר  רק את כתם הדלעת שעל חולצתו ,

אבל אני זוכר באופן החי ביותר,  את כל רגעי העונג שהיו לי בחיי עם אישה.

 מישהו נכנס הלילה לבלוג שלי וקרא כמה פעמים דווקא את הקטע הבא שנכתב מזמן מזמן, לפני שנתיים כמעט. כיוון שראיתי שקראו את הקטע אז, קראתי אותו שוב גם אני. 

ומאז כתבתי הרבה בבלוג וגם הייתי בכמה מפגשים ואפילו היו לי יחסים של אהבות גדולה שנולדו ממפגשים שהתחילו כאן באינטרנט.

וקראתי שוב את מה שכתבתי אז וחשבתי, כמה מה שכתבתי עדיין נכון ( מבחינתי) וכמה, למרות, הנסיון האינטרנטי הרב שהיה לי מאז, יכולתי לכתוב את הקטע הזה גם היום..

קראתי באחד הבלוגים , בלוג של גבר  קטע שבו הוא מספר על מפגש עם מישהי שהייתה די מלאה, על אכזבה מסויימת ועל תחושת יחד שהייתה לאחר מכן, למרות הכל.

באחת התגובות לספור האחרון שלי, כוסית אמריקאית  ב-MARDI GRAS      הייתה תגובה של

  הקוראת מצאתי את עצמי  שהייתה בה הבעת מחאה מסויימת  עלינו הגברים  ועל הסטראוטיפ

שיש לנו על נשים, על מושא חיפוש ופנטסיה, של "נשים רזות, חזה זקור עור אפרסקי".

בעקבות  הבלוג ההוא שקראתי והתגובה של מצאתי את עצמי. הגבתי בכמה שורות באתרים שלהם אבל אולי כדאי להוסיף בכמה מילים על האופן השונה כל כך שבו ( לדעתי) פועל הדמיון שלנו במחוזות הוירטואלים כיצד הפנטסיה מובילה אותנו לעיתים להיכרות ממשית וכיצד בדרך כלל הפנטסיה מתנפצת כאשר נוצר מגע פיסי אמיתי.

כמה מגיבים לספור  בבלוג ההוא  שאלו בתמיהה: ולא ראיתי קודם תמונה?  בעולם הוירטואלי, לפחות כמו שאני חי אותו בעצמי איני בטוח שהתמונה כל כך נחוצה. ייתכן אפילו שהיא מיותרת ואפילו מפריעה.

הדרך שבה אנו מתקרבים  למשיהו אחר בעולם הוירטואלי שונה מהעולם האמיתי. בעולם האמיתי גבר רואה אישה, אישה רואה גבר, קודם כל רואים מעטפת חיצונית. החיה שבנו הצייד, נדרכת, קולטים ממשות פיסית אולי קולטים פרומונים, רואים שפת גוף, מבינים משהו או חושבים שמבינים, וחשים מייד - כן עם האישה הזו הייתי נכנס למיטה.... אחר כך נוצר, אם נוצר, אולי קשר ראשוני, שיחה, דיבור, היכרות, אלה עם הזמן, יוצרים תחושה של אינטימיות של קירבה ואם הייתה משיכה ראשונית, ייתכן שבסופו של דבר יהיה גם מין...ואולי אפילו אהבה.

בעולם הוירטואלי המנגנונים הפוכים, ( אלא אם כן ישר יש שיחה עם מצלמה או ששולחים תמונות) קודם יש התענינות במהות אישיותו של האחר, בפנימיותו , ובעולם הוירטואלי, בחסות האנונימיות יש חיבור מהיר, כמפץ כוכב שביט, דווקא  עם הצדדים הנסתרים של הנפש,  עם מחילות הפנימיות שאותן חוששים לחשוף וכיוון שמצליחים להתחבר לאותו עולם פנימי עלום, האינטימיות נוצרת  במהירות. קורה לפעמים שמדברים עם מישהי משפטים ספורים בלבד וכבר יש תחושה חזקה ביותר שיש חיבור. האם התחושה אמיתית? ואולי זו פנטסיה. אולי אנו ממציאים מושא לתשוקה שאין הרבה דמיון בינו ובין האדם האמיתי שכותב אלינו?

אני חושב שזה מה שקסום כל כך בהיכרויות וירטואליות. החיבור, תחושת הקירבה, הרצון להכיר ( ולעיתים אפילו הרצון להתקרב מינית) נובע מהאינטימיות בין נשמות ונשמות נטו, ללא מעטפה חיצונית.

קרה לי שנפגשתי עם נשים  - לאחר שהייתה ביננו אינטימיות  קודמת עמוקה מאוד - שאם הייתי רואה אותן חולפות על פני ברחוב, הן לא היו זוכות ממני למבט שני. באינטרנט אפשר לפגוש אנשים שבחיים האמיתים לא היינו מצליחים לפגוש לעולם ,או אולי היינו נתקלים בהם, אך   מן הסתם לא היינו רואים אותם והיינו מחמיצים הזדמנויות להכיר אנשים מאוד מיוחדים.

משהו כזה קרה אני חושב  לאיש ההוא בבלוג  בפגישתו עם האשה המלאה אותו תיאר בפוסט שלו. אבל למרות אולי, האכזבה הראשונית שהייתה לו. האינטימיות נוצרה בסופו של דבר.

הרבה פעמים אני קורא על ספורים של היכרויות בעולם הוירטואלי שמבוססות על הונאה. מישהי סיפרה שהיא יפה והתברר שהיא שמנה ומכוערת ( אחד המגיבים השתמש במילה " כונפית" שעצבנה אותי מאוד כי היא מעידה על חוסר רגישות גברית כלפי אישה ונשים בכלל. אין נשים כונפיות כל אחת היא אדם ויפה בדרכה ולעיניים מסויימות). מישהו סיפר שהוא גבוה וצעיר ובמפגש התגלה כגמד כרסתני וכו' וכו'.

מעניין. אצלי זה לא קרה מעולם. אולי בגלל שבמקרה שלי אם אני כבר מגיע לאינטימיות כה גבוהה ( וזה נדיר) עד כדי כך שארצה שיהיה מפגש, אז הקשר ,השיחה , ההיכרות עם הצד השני היא כה עמוקה שלא ייתכן שיהיו שקרים טפשים כאלה ביננו ( עניין של אינטואיציות אבל עובדה מעולם לא שיקרו לי באשר למראה חיצוני) וחוץ מזה המראה החיצוני כמעט ולא רלבנטי.

זהו הקסם של ההיכרות ההפוכה של העולם  הוירטואלי,  קודם מכירים את הנפש ורק אחר כך את הגוף.

אבל כשנוצר בסופו של דבר החיבור ויש מפגש בעולם האמיתי שמחוץ למסך  , איך מחברים בין הפנטסיות, בין האיש או האישה שהמציא הדמיון, ובין הדמות בשר ודם שפתאום ניצבת מולנו? החיבור בין עולם הפנטסיות הוירטואלי לבין הפיסיות הממשי הוא בעייתי משהו..... האם ניתן להתגבר עליו? הניתן לשמור על הקסם שבפנטסיה גם כשהיא ממומשת בפועל ולהמשיך לשמר את תחושת הפנטסיה לאורך זמן?

אולי, לעיתים, וזה קשה וכמעט בלתי אפשרי, אבל אפשרי... בהתנסויות שלי זה קרה. בהזדמנות אספר על כך....

אבל זה לא קל וכמעט תמיד לא קורה..

אולי בגלל זה האהבות הוירטואליות הן כמו כוכבי שביט. אורם חזק והם שורפות במפץ פתאומי. הן מגיחות מתוך הריק, אתמול הן לא היו ולא ידענו עליהן , ולפתע הן כאן עימנו, מציפות את ישותנו לחלוטין, בריגושי אש עזים. אבל כמו כוכב שביט , חיש מהר הן נעלמות. אורם קר וכשכוכב השביט חולף  ונעלם אל מעבר לאופק, כל שנשאר הוא זכרון עמום. בעולם הוירטואלי יש גם נטייה לשכוח שמאחורי המילים במסך, יש אדם אמיתי , חי ומרגיש. הרבה פעמים אנו הורגים את היישות הוירטואלית, מעלימים אותה, עושים  delete

  מכניסים אותה למגירה צדדית ושוכחים אותה לנצח. פשוט מכבים את אותה יישות והולכים הלאה. נכון, זה קורה בחיי היום הרבה פעמים, פוגשים מישהו, אין חיבור וזהו. יותר הוא לא יהיה נוכח או יקבל תשומת לב אבל בעולם הוירטואלי זה שונה, כי בעולם הוירטואלי תופעת ה-delete של בני שיח יכולה להתרחש גם אחרי שהייתה תחושה מאוד עמוקה של אינטימיות. רגע אחד יש תחושה שהינה מולך במסך ( או אפילו בטלפון) יש מישהו שמאוד מאוד קרוב, ממש נשמה אחות ורגע לאחר מכן היא מכבה אותך או אתה מכבה אותה וזהו,  אותה מהות  מתפוגגת לנצח בעולם האשליות הוירטואלי כאלו לא היתה קיימת מעולם. לפעמים פעולת ה-delete  מתבצעת אפילו לאחר שהתקיים מפגש אמיתי ואפילו  מפגש אינטימי מיני. הפנטסיה התפוגגה פתאום אז יוצאים מאותה פנטסיה באשליה שכאלו לא הייתה מעולם. 

האם באמת יש  לחיות את המציאות, את הקשר עם אנשים בדרך כה חסרת רגישות, מיכנית משהו?

 האם ניתן למצוא בעולם הוירטואלי גם כוכבים שאינם כוכבי שביט אלא כוכבי לכת....  כוכבים שנשארים וגם אם הם כבים יום אחד, הם משאירים בנו מעט יותר מאשר מכווה ורטט של זכרון? וגם אם אינם ממשיכים להיות נוכחים בחיינו הם   ימשיכו לזרוח מעל קו האופק שלנו ולחמם אותנו תמיד  מאורם.

בסופו של דבר ההבדל בין קשר שיש בו משמעות ובין קשר שטחי וחסר טעם הוא אם האדם שנהיינו אחרי הקשר נהיה לאדם  אחר.  כאשר יש  קשר אמיתי, של אהבה, של ידידות,  לפעמים רק תשוקה,  הוא מפרה  הוא  משנה,גורם לנו לגדול להתפתח להיות אחרים, רצוי גם טובים יותר.

ואם יש בחיים מפגשים אמיתים  קשרים בעלי משמעות, קצרים או ארוכים, זכינו. כי מהם החיים אם לא אוסף של התחברויות אמיתיות עם מישהו או משהו שנותנים את התחושה שיש בחיים משהו שהוא מעבר לבנאליות של היום יום......שבחיים ניתן למצוא קסם ורז וגם אם לא תמיד מוצאים משמעות או מצליחים להבין אותה, לפחות יש תחושה של נגיעה במשהו שגדול מאיתנו.....

אבל כשרובם של אותם רגעי קסם מגיעים דווקא מהעולם הוירטואלי יש תחושה של אבדן הקשר עם המציאות ואי שקט מכרסם שככל שנחפש לא נמצא את אשר נחפש ושאין לדברים תכלית.....

שאין תכלית...... רק לחיות את הרגע..... האמנם?

האישה הבודדה בחוף הים

ראיתי אותה כמה פעמים, בחוף ההוא שאליו אני נוהג ללכת עם ילדי.

אישה זקנה, בת שישים בערך, ואולי אפילו יותר. אישה רזה, שיערה שחור עם הרבה כתמים לבנים, תלתלים שגולשים על כתפיה הצנומות.  הולכת שוב ושוב על החוף בבגד ים מהוה, לעיתים בשמלה קרועה, שקית ניילון של סופר בידה.  אף פעם לא מדברת עם  אנשים אחרים בחוף . לעיתים נדמה שהיא ממלמלת משהו לעצמה. פעם אחת ראיתי אותה נכנסת למיים בשמלתה הקרועה ואז היא החלה להסתבן להפשיל את שולי הבד ולסבן את רגליה, את ערוותה, את שדיה, לא היה לה בגד ים, מתחת לשמלה, והיא התרחצה לה בתוך הים ולא היה אכפת לה מה קורה מסביב.

לפני כמה ימים ראיתי אותה שוב. ישבתי על כסא נוח, קורא בספר, ואז פתאום היא התקרבה אלינו בהילוכה המוזר, נעמדה כמה מטרים לידינו, והביטה שעה ארוכה אל הים אל הגלים. הסתכלתי בה מאחור, בעורה הלבן המקומט , בזרועותיה, ברגליה הרזות שצורתן, כבר מעוותת מעט, ונימים כחולים אדומים רבים שזורים בהן.

השמש כבר החלה לשקוע, כדור כתום גדול ריצד לו מעל הגלים והאישה הוציאה פתאום את שמלתה הקרועה משקית הניילון ולבשה אותה על בגד הים הרטוב. לאחר מכן אט אט, כשהיא עומדת כל העת, היא הפשילה את ידה מתחת לשמלה והורידה את תחתוני בגד הים, ואחר כך גם את החזייה וכך היא נשארה עוד כמה דקות, בשמלה קרועה, ללא תחתונים ללא חזיה ופניה מול הגלים.

כל אותה העת התבוננתי בה מאחור, פתאום היא נראתה לי כמעט יפה, כמעט סקסית ואז לפתע, אולי בגלל שהאשה הרגישה במבטי, היא הפנתה את ראשה אלי והביטה בי בזוג עיניים שחורות עצובות. הביטה בי במבט נואש ולא אמרה דבר . ואני הבטתי חזרה בעיניים הגדולות האלה שהיו כל כך מוזרות והרגשתי שהמבט הנואש הזה שואב אותי לתוכו, שהמבט הזה אומר לי – "בוא! בוא אלי!בוא היכנס לתוך נפשי!"

והמבט שאב אותי ואני הסתכלתי הצידה, כדי לראות אם בתי שישבה לידי, שמה לב שאני מתבונן באישה, אבל בתי הייתה שקועה בשינת עילפון על כסא הנוח ,  מתמכרת לקרני שמש אחרונות ולא ראתה דבר. כשהחזרתי את המבט  אל האישה  היא כבר הסתכלה לכוון אחר.

ולרגע הרגשתי תשוקה מטורפת, עזה, חזקה כל כך, וחזרתי בדמיוני אל המבט הזה שכבר אבד, ודימיינתי שילדי  אינם לצידי, ושאיש בחוף הים לא מכיר אותי ולא מסתכל עלי, ורק אני והאישה על החוף לבדנו, והאישה הזאת מסתכלת בי במבטה העצוב הנואש,  ואני נשאב לתוך מבטה ואחר כך פשוט קם ומתקרב אליה ומחבק אותה ואחר כך חודר אליה באחת בלי מילים....

כך הרגשתי באותו רגע.  הרגשתי בכל ישותי את המבט העמוק הזה הנואש של האישה ההיא שאולי הייתה חסרת בית ואולי לא היתה מטורפת בכלל, אבל המבט הזה היה כל כך עצוב, וכל כך מוזר, וכל כך חזק ואני ידעתי שכשהיא הסתכלה  אלי במבט הזה היא אמרה  לי: "כן,  אני אישה, בוא, קח אותי , נפשי פרושה לפניך, אני רוצה שתהיה איתי עכשיו."

הרגשתי תשוקה אל האישה הזו, והמחשבה הזו הבהילה אותי מעט, והמשכתי להתבונן בה מאחור אבל האישה שוב לא   הפנתה את ראשה ורק התבוננה אל הים, נועצת את מבטה באופק הרחוק, בדמדומי הערב, בריצודים האחרונים של אור שמש אדמדם שפיזזו להם  בין אדוות הגלים. עד שכדור השמש הכתום שקע לו במיים והשאיר אחריו, אור רך חסר ברק, צללים אפורים ותחושה עגמומית של עצב וריקנות בלב, ואז היא אספה את שקית הניילון שלה והתרחקה אט אט ממני, ושוב לא היסבה את מבטה לאחור,  ושוב לא היסבה את מבטה לאחור .

 וכך היא פסעה לה בצעדים קטנים על החול ,  ניכנסה אל הים הקר  בבגדיה, והמשיכה ללכת כך בתוך המיים עד שנעלמה בין הגלים...