לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

טנגו אחר


כמו הטנגו לעיתים מלנכולי לעיתים נוסטלגי לעיתים מקטר לעיתים פאתטי לעיתים פואטי תמיד חושני והרבה ארוטי . כמו הטנגו הלב נכמר למשהו לא ברור מול חוסר התכלית של החיים ובינתיים מתקדמים בצעדי ריקוד חסרי תכלית אך חושנים, כותבים ספורים ונזכרים בטיפות של חיים שהיו
כינוי: 

מין: זכר

Google:  dan dan







מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2009    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שלוש נשים מאיסלאנד – האישה השניה - גורייר סימונדוטיר, פיראטים מאלג'יר והרמון בצפון אפריקה.


 

האישה הראשונה, מרגרט מראקיויק

 

ב-1997 הייתי בביקור קצר של כשבוע באיסלנד. אני זוכר את הטיול הזה כאחד הטיולים היפים שהייתי בהם ( וראיתי לא מעט מקומות בעולם בחיי)  הטבע החשוף, ללא עצים, סלעי הלבה השחורים,  הקניונים והמפלים האימתנים עם עוצמות של מיים כמוהם לא ראיתי באף מקום אחר  ( אפילו במפלי האיגואסו בדרום אמריקה אין כאלה עוצמות)  החופים האינסופים שעליהם מתנפצים גלי אוקיאנוס קר ויחד עם קצף הגלים אלפי צפורים מצווחות. הקרחונים,  הרי הגעש ,המרחבים הריקים שבהם רואים רק כבשים וסוסים איסלאנדים ומידי פעם חולף איזה רכב 4x4       ולו גלגלי  ענק  שועט  כחיית טרף בין נהרות מלאי בוץ ומפזר תימרות אבק לכל עבר.

 

שנה לפני שביקרנו באיסלנד הייתה בדרום האי התפרצות אדירה של הר געש.

הר געש שפרץ לו פתאום מתחת לכיפת קרח ונשא עימו אל הים  בנתיב של כמה מאות קילומטרים  נחשול לבה רותח מעורב בגושי קרח ענקים.   מאות  גושי קרח ענקים שגודלם היה כמו בתים בני כמה קומות נשארו מפוזרים בדרך במישור של חול זכוכית שחור בין ההרים והים. אני זוכר את המראה הזה של גושי הקרח שנמסו אט אט  במשך זמן כה רב, תחת שמש הצפון החיוורת, כאחד ממראות הטבע המוזרים והנשגבים שראיתי מימי.

 

כיוון שאני אוהב היסטוריה קניתי באחת מחנויות הספרים הבודדות של רקאייויק ספר באנגלית על ההיסטוריה של איסלאנד...ושם בספר, נתקלתי בפרשייה היסטורית שהציתה את דמיוני.... הסיפור על "הפשיטה הטורקית."

 

ב-1627 היו באיסלנד כ-60000 תושבים ( גם היום יש פחות מ-300000 ) . איסלנד, בשנים ההן הייתה מקום שכוח אל , סוף העולם ממש,  שבו חיו אנשים בתנאים איומים של קור ורוחות. מה ידעו האיכרים והדייגים האיסלנדים באותו זמן, על מה שקורה מעבר לגלי האוקיאנוס?  בלילות החורף הקרים, הארוכים כל כך הם היו מתכנסים סביב אח בוערת ומספרים את הסאגות האיסלנדיות. השירים האפיםעל מסעות הויקנגים שסיפרו  בלשון נשגבת על  הגיבוריםשל פעם. כשהויקינגים  נטילו את אימתם על  אירופה והגיעו עד לנהר הוולגה במזרח ואפילו לים הכספי, וגם את מרחבי הים התיכון הם תרו. הרחק במערב, היו סיפורים על גרנלנד המכוסה קרח תמיד, שפעם היה אפשר לגור בה אבל דורות רבים כבר אף אחד לא מפליג לשם ( התושבים הנורדים של גרנלנד שהגיעו לאי במאה התשיעית נטשו אותו החל מהמאה החמש עשרה, בגלל שינויים באקלים הגלובלי),  ומעבר לגרנלנד.... ארץ וינלנד המסתורית שהיום אנו יודעים שהיא נמצאת בניו פאונלדנד בקנדה....

 

יום אחד ב-1627  הגיעו   על גלי הסערות, פיראטים אימתנים, דוברים שפה לא מובנת, שהתקיפו את האיים  במערב איסלנד, איי וסטמן,  שרפו את הכפרים.  הרסו עד היסוד את  הכל . תושבי  אחדהכפרים  התחבאו כולם במערה בהרים, אבל הפיראטים הגיעו גם לשם והוציאו את האנשים המפוחדים. הרגו את הזקנים ולקחו את כל השאר אל הספינות ,  ספינות מוזרות שאיש לא ראה כמותן מעולם . 242  שבויים לקחו עימם הפיראטים מאלג'יר,  עימם הפליגו הרחק הרחק דרומה, שבועות רבים, אל מקומות שהשמיים בהם תמיד כחולים ועצי דקל ירוקים מעטרים את האופק.  שם בשווקי העבדים של צפון אפריקה נמכרו הגברים לעבדות והנשים חולקו בין ההרמונות השונים.

 

Image:Geromeslavemarket.jpg

 שוק העבדים במזרח, תמונה של ז'אן לאון ג'רום 1824-1904

 

עשר שנים מאוחר יותר, הצליחו שליחים מטעם  מלך דנמרק כריסטיין ה-4 (  דנמרק שלטה אז באיסלנד) לקנות את חירותם של 37 עבדים ושפחות שנלקחו בשבי ב"פשיטה הטורקית" ההיא .  האנשים  האלה , מוכי ייאוש ושבורי גוף הגיעו אחרי מסע תלאות מפרך לקופנהגן.  בין השבויים המשוחררים הייתה אישה אחת. אישה יפה שהייתה כבר בת כמעט ארבעים . גורייר סימונדוטר שמה.

 

פעם בעידן אחר היא הייתה אישה נשואה והיו לה כמה ילדים....  מה עלה בגורלה באותן עשר שנים, בצפון אפריקה? האם שפר גורלה והייתה שפחה של אדון מוסלמי  רחום ואולי עברו עליה השנים האלה בסבל רב באיזה בית זונות באלגי'ר?  איש  לא יודע. הכרוניקות ההיסטוריות שמתייחסות לפרשה לא מרבות בפרטים. אבל הן מציינות , שהשבויים האחרים התרחקו ממנה, קראו לה  ה"זונה" . 

 

אחרי עשר שנים במחוזות האיסלאם, השבויים שכחו את עיקרי הדוקטרינה הנוצרית ( אם בכלל ידעו משהו כאשר חיו  בכפרים הנידחים ההם באיים הנשכחים שבמערב איסלנד...) ולכן מינו להם הרשויות, בטרם יחזרו לאיסלנד, מורה, הליגרימור פטרוסון שמו,  שהיה סטודנט צעיר ומבריק לתיאולוגיה מאיסלנד ושבאותו זמן היה כבן  עשרים וארבע שנים.

 

הליגרימור וגורייר התאהבו למרות הבדל של שש עשרה שנים שהיה ביניהם. גורייר נכנסה להריון.

איזה פוטנציאל דרמטי יש בספור ההוא: הסטודנט התמים לתיאולוגיה שראשו כל היום בטקסים החמורים

והאישה היפה הבשלה, שלמדה בהרמונות המזרח לא מעט גינונים חושנים....

 

אבל גורייר הייתה אישה נשואה. איש לא ידע עם בעלה עדיין חי... רק כאשר חזרו השבויים לאיסלנד, נודע לה שבעלה מת והיא יכלה להתחתן עם הליגרמור, שבינתיים ולמרות התנהגותו הבלתי נאותה, הוא מונה לכומר, אבל כיוון שהוא מעל באימון ושכב עם השבוייה, הוא נשלח לכפר נידח אחר לכפר סאאורבאר הרחק הרחק בצפון מערב האי..

 

                                               הכנסיה  ( המודרנית) בכפר סאורבאר באיסלנד

 

 

ושם בכפר ההוא, חיבר גורייר את מזמורי התפילה החשובים ביותר באיסלאנד. המזמורים שחיבר במאה השבע עשרה, נחשבים לאחת הפסגות של השירה האיסלאנדית ועד היום, במיוחד בחג הפסחא, שרים אותם בכל כנסייה.

 

 

הכומר הליגרימור פטורסון

 

הליגרימור, לא האריך בימים, בגיל צעיר יחסית הוא חלה בצרעת ואת חייו הוא סיים ביסורים קשים  ב-1674,  אולי כעונש על שלא עמד בפיתוי בצעירותו ושכב א עם  תלמידתו.

 

אפשר לתאר את הקשיים שבני הזוג הזה היו צריכים להתמודד עימם בכפר הנידח ההוא בין הכפריים הנבערים מדעת וחסרי הסולבנות.  גורייר, שונה כל כך משאר הנשים בכפר,  גם אישה המבוגרת מבעלה ב-16 שנים וגם זונה לשעבר.. הזונה הטורקיה, כך היו צועקים לעברה הילדים, כשהיו רואים אותה ברחוב...והנשים החסודות בכפר, היו משפילות את מבטן כל פעם כשראו אותה עוברת... מה הן יכלו לדעת על חייה?  בעולם ההוא, שאין בו ספרים, או טלויזיה או סרטים, מי בכלל יכול היה לצייר בדמיונו  את  קורותיה בעולמות האחרים של בשמש, ובדקלים, עולמות בהם יש ים כחול וארמונות שתקרותיהם נטיפי סטוקו  ומוסיקה מסתלסלת של   גיטרת עוד ותופים.  מקומות רחוקים עם   גינות פאטיו ששיחי הדס מפיצים בהם ריח טוב   ומזרקות אבן קטנות  מזליפות רסס מיים קריר כמו היו אגלי טל  ובתעלות מסביב, קול פכפוך של מיים  זכים  ושפיריות כחולות וירוקות מרפרפות בין הטיפות והשמש חזקה כל כך וקופחת ממעל, ובצילו של עץ תיאנה שוכברת וגורייר  שרועה על כריות קטיפה אדומות. נער כושי מנענע מעל ראשה מניפה ושערותיה הבלונדיות מתבדרות להן מעט ברוח הקלילה  . עוד מעט יבוא אדונה להיות איתה. עוד רגע קט הוא יבוא  לענג אותה  ועד שיבוא היא מזליפה על גופה בושם יקר וממתינה בציפיה...

 

 

בריכת ההרמון , ז'אן לאון ג'רום 1824-1904

 

האם היא התגעגעה  אז בפאטיו באלגי'ר לחופים סחופי הרוח של הצפון? לימים הארוכים בלי שמש? לחדשים ארוכים שבהם אפשר היה לאכול רק דג מלוח מיובש ולרעוד כל הזמן מקור?

 

ועכשיו היא שוב שם בין סלעי הלבה השחורים וגושי הטחב הרטובים. בבקרים נושבת תמיד רוח קרה פוצעת את פניה בגרגירי אבק . חולקת את בית האבן  האפל שלה  עם כבשים וחזירים מצחינים .  אישה של כומר נרגן... שכותב מזמורים עצובים על סבלו של ישו על הצלב. מתפלל כל הזמן לאלהים. גופו מוכה צרעת והוא מסתגר בחדרו. כשהיא מגישה לו חלב חם בבוקר, הוא נועץ בה מבט כעוס וממלמל לעצמו. "זונה שכמותך.. בגללך אני כאן, בכפר הנידח הזה... הייתי יכול להיות כומר ברקיאויק.. ועכשיו אני כאן, בגללך העניש אותי אלהים...."

 

ואולי הסיפור היה אחר... אולי הייתה זו אהבה גדולה.... והכומר גם ידע לכתוב שירים רומנטים יפים לצד מזמורי התפילה. שירים  בהם הודה שוב ושוב לאלהים, על ששלח לו את האישה הבשלה היפה כל כך . את הנימפה החושנית הזו... שעימה הפליג פעמים רבות כל כך למחוזות גן עדן קסומים?

 

וגם עכשיו כשהוא בימיו האחרונים. היא סועדת אותו בחוליו והוא מביט שוב ושוב בעיניה הכחולות היפות הוא מביט בה וחושב:  כמה יפה היא עדיין. למרות הקמטים הרבים בפניה וגווה הכפוף...

 

גורייר האריכה ימים אחרי  בעלה הכומר ,  היא חיה עד גיל  84 ונפטרה ב-1682.

 

בעיר ראקייויק יש קתדרלה מודרנית יפה, הקרויה על שמו של  הכומר הליגרימור פטורסון

ברחבה לפני הכנסיה יש פסל של לייף אריקסון... האיסלנדי שלפני יותר מאלף שנה, היה האירופי הראשון שהגיע לחופי אמריקה.... 

 

 

 

  והאיש הזה , לייף אריקסון , כבר מוביל אותנו לאישה האיסלנדית השלישית.

 

 ועל האישה הזאת  אספר בפוסט הבא...

 

ובינתיים הנה לינק  לפוסט  שכתבתי פעם על נשות ההרמון בבית המרחץ

 

ואם רוצים לשמוע את אחד המזמורים  שכתב הכומר הליגמור פטרוסון הנה סרטון והמוסיקה, נכתבה דווקא על ידי שלושה מסיונרים ממוראביה ( צ'כיה) שהתישבו בגרנלנד במאה ה-17 .  שרה מקהלה אמריקאית עם מנצח שחור ויש גם תמונות של נופים מאיסלנד.

 

 

 

נכתב על ידי , 17/9/2008 17:39   בקטגוריות מוסיקה, ספורים שהיו באמת, ספורים יפים, פרשיות הסטוריות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מישהי ב-12/10/2008 16:08
 



פטריות הקסם חזרו שוב לזרום בתודעתי


כשכתבתי ופירסמתי לפני כמעט ושנה את הספור לא היו לו קוראים משום מה

והיום קראתי בו שוב כי דיברתי עם מישהו על פטריות קסם

ואהבתי אותו מאוד

 

אז מפרסם שוב

 

פטריות הקסם במקדש המאיה

(וגם– כיצד הפכתי ללוטש עינבר)

 

האוטובוס הישן יצא מהרחבה המאובקת בעיר סן קריסטובל דה לס קאסאס והחל לקרטע אל מחוץ לעיר   עד שהגיע לדרך העפר הלבנה שהשתרעה  עד למעבר לאופק בין  עצי גו'נגל ירוקים ירוקים.

 

לידי באוטובוס ישב צעיר נורווגי ששיערו מהוה, בלונדיני חיוור עם עיניים מימיות. " שלום" הוא אמר לי" "אני אקסל. נעים מאוד" אני מקווה שיהיה לנו מעניין ביחד בשעות הארוכות של המסע עד לפאלנקה".

לחצתי את ידו של אקסל וחייכתי אליו חזרה.

אקסל הוציא מתיקו אבן משונה ונייר זכוכית והחל ללטש את האבן במרץ.

"מה אתה עושה?"

"אני מלטש עינבר."

"מה זה עינבר?"

"מה אתה לא יודע"? פער לעומתי אקסל עיניים גדולות.

"איך אתה לא יודע מה זה עינבר? עינבר זה לא אבן , בעצם זה שרף עצי אורן בן מיליוני שנים שהתאבן. לפעמים אפילו יש בתוך העינבר עלים מאובנים או חרקים שנילכדו בתוכו. אני בא מהים הבלטי ואצלנו כבר מימי קדם,  לעינבר יש המון משמעות מיסטית. אצל הויקינגים הייתה לו משמעות דתית חשובה ואף ספן ויקינגי לא היה יוצא אל הים ללא קמע של עינבר התלוי על צווארו.

 

ניסיתי לדמיין את אקסל, הצעיר החייכני הלבנבן, להמציא את דמותו מחדש לובש קסדת ויקינג. ידיו שריריות  ועליהן קיעקועים כחולים , אוחזות בהגה הספינה או בחרב מאיימת. לא הצלחתי כל כך לראות באקסל, לוחם ויקינגי מפחיד.

 

אקסל סיפר  לי כיצד  גילה  שבסן קריסטובל יש המון עינבר. כולם בעיר הזו רק מדברים על העינבר. יש שם קדחת עינבר, כמו קדחת הזהב שהייתה בסן פרנסיסקו בסוף המאה התשע עשרה. אנשים קונים , מוכרים, מלטשים עינבר, עושים תכשיטי עינבר. "מה לא ידעת? כמה זמן היית בסן קריסטובל? "

 

"הייתי שם כמעט חודש."

 

"ואף פעם לא שמעת אנשים מדברים על עינבר?"

 

"לא שמעתי מצטער".

 

"חבל בשבילך, זה כל כך זול העינבר בסן קריסטובל. ממש מחירי מציאה. בנורוגיה זה עולה פי עשר. הנה, קניתי חצי ק"ג של אבני עינבר לא מלוטשות. וכשאחזור לנורווגיה אמכור אותן וארויח כמה אלפי דולרים."

 

הצטערתי פתאום, שלא ידעתי על העינבר שמוכרים בסן קריסטובל, גם אני הייתי יכול לקנות אבנים כאלה ולמכור אותן אחר כך ברווח גדול....

 

שש שעות אחר כך הגענו לפאלנקה. לייד ההריסות של המקדש העתיק  היה מחנה קמפינג קטן שבו ישנו התיירים שהגיעו לפאלנקה. מסעדה קטנה, מבנה שירותים, כמה סככות עם גגות של דקל, ריצפת בטון וווים לתליית ערסלים.

שילמנו, השארנו את התרמילים במשרד הקבלה והלכנו לבקר מייד בעתיקות.

 

פאלנקה. היפה במקדשי המאיה במרכז אמריקה. היחידי שבנוי באיזור הררי, בין גבעות ירוקות, שרכים משתרגים , ציפורי קסם ופלגי מיים צלולים מפעפעים בין ההריסות.

 

הסתובבנו אקסל ואני בין המיבנים האפורים  . בתוך אחד המקדשים שמענו קול שירה עצוב, מנגינה משונה במלודיה וסולמות לא מוכרים. נכנסנו פנימה והצצנו. גבר בלונדיני, תייר כמונו ישב על הרצפה, גבו אל הקיר, מבטו נעוץ בקיר שממול, כאלו הוא שקוע בחלום פנימי.

ניסינו לדבר איתו אך הגבר רק בהה בנו והמשיך לשיר את השיר המשונה שלו.

 

הוא לא היה היחידי. באותו יום, כאשר שוטטנו באיזור המקדשים ראינו עוד שלושה כמוהו, שישבו ושרו  את השיר המשונה ובוהים בקיר. וכולם המהמו את אותה מנגינה.

 

"מה קורה לאנשים האלה?"

 

"איני יודע" ענה אקסל. "אולי במחנה יהיה מישהו שיידע לספר לנו מה קורה."

 

  

 

בערב במחנה, סיפרו לנו שהאנשים האלה ששרו שם אכלו פטריות קסם.

 

האנשים האלה באו למכסיקו ולפאלנקה כדי לאכול פיטריות קסם.

 

גבר אמריקאי בלונדיני  מזוקן. ג'ו קראו לו,  בן ארבעים בערך שישב במסעדה, לקח אותנו תחת חסותו  והסביר לנו באריכות מהן הפטריות האלה:

 

האיש הזה היה רופא חשוב. מישהו שנלחם בוויטנם כמה שנים ואף נפצע במלחמה ההיא. אחר כך הוא היה פרופסור לרפואה באוניברסיטת סטנפורד עד שיום אחד הייתה לו התמוטטות עצבים. אפקט פוסט טראומטי של המלחמה ההיא ואז הוא שינה את חייו והפך לרופא הומאפטי. מאז כל שנה, מזה עשר שנים. הוא בא לפלאנקה כדי לבלות בה את חופשתו השנתית ולאכול פטריות.

" הפטריות של פאלנקה הן הפטריות  הכי טובות במכסיקו אולי הכי טובות בעולם, אתה עוד תראה....."

 

בבוקר יצאנו לחפש פיטריות. ליד המחנה היו מרחבים שהשתרעו עד האופק. גבעות עם הרבה עשב ירוק, שפרות חומות רעו בהן.  העשב הירוק נצץ מטל הבוקר והפיטריות גדלו בלילה על הגללים של הפרות.

 

נערים מכסיקנים צעירים ניגשו אלינו והציעו למכור לנו שקיות עם פיטריות אבל ג'ו  -שהיה מומחה גדול לפיטריות האלה -  אמר לנו שאסור לקנות פיטריות.

" אם לא מוצאים לבד את הפיטריות זה אומר שאתם לא צריכים לאכול פיטריות היום. כל אחד מצליח למצוא את הכמות המתאימה שהוא צריך.  הטבע מחליט מהי הכמות. ואם לא מוצאים, אז זה אומר, שזהו יום שאסור לאכול בו פיטריות. יש לזה גם הסבר הגיוני. כאשר עצבנים, כאשר יש אי שקט פנימי, לא מרוכזים ולא מצליחים להבחין בפיטריות בין העשבים, במצב כזה עדיף לא לאכול אותן כי כשמרגישים עצבנים  יש טריפ גרוע.

 

אנחנו, אקסל ואני , דווקא מצאנו הרבה פטריות.

 

אחרי הצהריים, הכנו לנו חביתה גדולה עם הרבה פיטריות.

 

כשגמרנו לאכול פנינו והלכנו אל המקדש......

 

 

 

ההמשך פרק 2

נכתב על ידי , 17/1/2008 00:22   בקטגוריות מכסיקו, ספורים יפים, ספורים שהיו באמת, לוטש העינבר  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גיל ב-20/1/2008 05:40
 



ציקה פלסטיקה(2) - הספור


צ'יקה פלסטיקה (2) – הספור

 

 הפרק הקודם 

 

כשאומרים צ'יקה פלסטיקה בספרדית אומרים זאת בבוז מסויים. צ'יקה פלסטיקה זה נערה  ריקנית, בת עשירים בדרך כלל, שטחית ומזוייפת, יש שיר נהדר של מי שהוא לדעתי, גדול המוסיקאים של הסלסה באמריקה הלטינית, רובן בלדס, שמתאר בדיוק צ'יקה פלסטיקה כזו שאפילו כשהיא מזיעה, היא מזיעה שאנל 5. ( בסוף הרשומה או ברשומה הבאה, אתרגם את השיר וגם יהיה לינק ליו טיוב לרובן בלדס).

 

זה היה לקראת סוף הטיול שלי בדרום אמריקה  הייתי באוניברסיטה של קיטו, אקוואדור, הלכתי  לשם עם חבר ישראלי שטייל איתי באותו זמן.

כמו תמיד מצאתי לי מקום טוב למכור ומכרתי המון. רוב הסטודנטיות היו בנות עשירים אבל היו גם אחרות, עניות יותר ואפילו כמה אינדיאניות משבט האוטבאלו, שבט חרוץ שכל בניו במצב כלכלי טוב והנשים בנות השבט, הולכות כולן עם צמה ארוכה ארוכה, חולצה לבנה  רקומה, המון שרשראות עם חרוזי זהב גדולים וחצאית כחולה.

התיבה שלי התחילה להתרוקן. מכרתי טוב באותו ערב.

היו לי בתיבה עגילים שהיו ממש מלאכת מחשבת. הייתי צריך לעבוד שעות רבות כדי לעשות אותם  והמחיר שיכולתי לדרוש עבורם היה ללא כל פרופורציה להשקעה. את הרווחים שלי לא עשיתי מעגילים כאלה, אלא מעגילים פשוטים שלקח לי בדיוק דקה להכינם. לכן העדפתי בדרך כלל לא למכור את העגילים המושקעים כדי שיוכלו להשאר בתיבה ולמשוך תשומת לב. הבחורות היו מסתכלות על העגילים היפים, משבחות את עבודתי ואחר כך היו קונות את העגילים הזולים שבהם היה עיקר הרווח שלי.

 

פתאום התקרבה אלי צ'יקה פלסטיקה. היה אפשר לראות מייד שזו צ'יקה פלסטיקה. האמת היא נראתה לא רע, אבל כל הצ'יקות הפלסטיות נראות טוב. כל כך מעוצבת, כולה מותגים, עכוז מתנוענע בנון שאלנטיות, פנים יהירות של מי שאבא שלה כנראה עשיר מאוד, מבט נבוב.....

הנערה מפלסטיק הסתכלה על התיבה ומיקדה את מבטה בזוג העגילים היפה ביותר שלי. זוג עגילים שלקח לי יום שלם להכינם.

 

"כמה עולים העגילים האלה?"

ליבי החסיר פעימה. לא רציתי למכור את העגילים האלה ובטח לא לה.

המחיר היה 15  דולר אבל כדי שלא תקנה אמרתי לה 25 דולר ( זה בערך כמו מאה חמישים דולר היום).

" תגיד לי השתגעת, בשביל הזבל הזה אתה מבקש 25 דולר? יש עגילים יפים הרבה יותר מאלה שמוכרים במידרחוב של קיטו, זה בסך הכל ארטנזיה, מה אתה חושב שזה מזהב או שאתה אומן צמרת?"

" זה המחיר, ואם את חושבת שיש עגילים יותר זולים במידרחוב של קיטו לכי לקנות שם"

הנערה התעקשה להוריד את המחיר.

" אני מוכנה לתת לך שמונה דולר, ותגיד תודה "

המשכתי לסרב, והנערה רקעה ברגלה ועזבה את המקום בכעס כשהיא ממלמלת לעצמה    " איזה גרינגו אידיוט, אני עוד אראה לו"....

אינדיאנית צעירה שעמדה בצד עם צמה ארוכה וחיוך מלבב פנתה לעברי ואמרה

" אל תשים לב, היא סתם מגעילה, אף אחד לא סובל אותה, אבא שלה סגן ראש העיר והיא חושבת שכולם צריכים לעשות מה שהיא רוצה. העגילים שלך יפיפים מלאכת מחשבת ממש. העבודה שלך ממש מיוחדת, אל תיקח ללב מה שהיא אמרה. אין במידרחוב של קיטו כאלה עבודות מקוריות".

האינדיאנית הצעירה התבוננה שוב בעגילים בריכוז ומלמלה "הם כל כך יפים"

"אולי את רוצה למדוד אותם, לראות איך הם נראים עלייך?" שאלתי..

" לא, לא אין צורך, הייתי מתה לקנות אותם הם ממש שוים 25 דולר, ולדעתי אתה צריך לבקש אפילו יותר, אבל אין לי כסף לקנות עגילים כאלה יקרים..."

" זה בסדר" השבתי, " הייתי רוצה לראות איך העגילים שלי נראים על פנייה של אישה יפה כמוך".

"באמת?" ציחקקה הנערה " אז אוקי אמדוד אותם בשמחה."

הנערה הוציאה ביד רועדת את העגילים וענדה אותם על תנוכי אזניה.

הגשתי לה את הראי כדי שתסתכל והנערה הביטה בראי וחייכה " הם באמת יפים".

"הם נראים עוד יותר יפים כשאת עונדת אותם. זה יהיה כבוד גדול בשבילי אם תסכימי לקבל אותם במתנה"

 

הנערה כמעט ונחנקה   " השתגעת, הם כל כך יקרים. 25 דולר.... אין צורך, אנא".

" לא, התעקשתי, המחיר האמיתי הוא זול יותר רק 10 דולר, סתם נקבתי במחיר גבוה כדי שהצ'יקה פלסטיקה לא תקנה אותם"

" בשבילי  גם 10 דולר זה הרבה מאוד"

"אמרתי לך שזו מתנה. החיוך המאושר שלך שווה  הרבה יותר מ-25 דולר. מכרתי המון היום ובא לי לסיים את היום ברגע של נתינה. זה איזה מנהג פרטי שיש לי, כדי שיהיה לי מזל טוב בעסקים"

" אז תודה לך. באמת, תודה, תודה"

הנערה שהייתה קטנת קומה התקרבה אלי, התרוממה על קצות אצבעותיה ונישקה את לחיי ואחר פנתה לדרכה בצעד עליז.....

הרגשתי מאושר. אני חושב שהמעשה המטורף הזה -  לתת במתנה את זוג העגילים היפה והיקר ביותר בתיבה, נתן לי תחושה נהדרת של סיפוק והאמת, זו הייתה גם נקמה קטנה בצ'יקה פלסטיקה.

ואז היא הופיעה פתאום, הצ'יקה פלסטיקה ואיתה החבר שלה, צ'יקו פלסטיקו כמוה עם חולצת מותגים ירוקה, שעון ברייטלינג וקופסת של מרלבורו.

"הנה, גרינגו, באתי לקנות את העגילים שלך, הצלחתי לשכנע את החבר שלי לקנות לי את העגילים היקרים שלך, אבל בתנאי שתעשה לי הנחה"

הנער מפלסטיק התבונן בתיבת התכשיטים ונשף בבוז.... בשביל זה גררת אותי עד לפה? מה כל כך מיוחד בעגילים האלה?"

" איפה העגילים שלי?!"  נשפה בצעקה הצ'יקה פלסטיקה.

"מכרתי אותם, מצטער הגעתם באיחור" עניתי ביבושת....

" לא יכול להיות" רטנה הנערה ורקעה ברגלה, " אלה העגילים שלי, הכל באשמתך קרלוס, לא היית צריך להתווכח איתי כל כך הרבה זמן. אני רוצה את העגילים האלה קרלוס!! תעשה משהו...."

קרלוס נפנה לעברי, וניסה להעטות על פניו ארשת רצינית מאיימת משהו....

" כמה אתה רוצה בשביל העגילים האלה, תגיד לי, אני מוכן לתת לך שלושים דולר, תחשוב טוב לא כל יום מגיע פרייר שמוכן לשלם כל כך הרבה".

" אמרתי לך הם נמכרו"

" הנערה מפלסטיק הביטה בי בתיעוב ונשפה בבוז ואז פנתה לקרלוס ואמרה:

" לא אכפת לי איך קרלוס, אבל אני רוצה את העגילים האלה, תמצא פתרון"..

שני הצעירים מפלסטיק הלכו ואני נשארתי וחייכתי לעצמי

הרגשתי ממש טוב

היה נחמד לראות את הצ'יקה פלסטיקה הזו והחבר שלה כל כך מאוכזבים. האנשים האלה רגילים תמיד שמה שהם רוצים הם מקבלים.

 

החלטתי לסגור את הבאסטה וללכת הבייתה. החבר שלי, שהיה עסוק כל העת בשתיית בירה עם שתי נערות חמד, צחק לעברי " לא נראה לי שזה סוף הספור, האנשים האלה לא רגילים להפסיד, באמת אולי כדאי שנלך."

יצאנו מהאוניברסיטה לעבר תחנת האוטובוס ואז בסמטא חשוכה הם היו שם. הצ'קו פלסטיקו ועוד שני ערסים לטינים עם סכין. הצ'יקה פלסטיקה, עמדה לידם וצעקה לעברי –  בן זונה, נוכל שכמוך איך העזת לתת את העגילים שלי במתנה לאינדיאנית  המלוכלכת הזו..."

הנער מפלסטיק רמז במבטו לשני הערסים והם התקדמו לעברנו עם סכיניהם....

 

אבל..... הם  לא ידעו שהחבר שלי היה חגורה שחורה בקרטה ומדריך לחימה בסיירת מטכ'ל......

 

הלכנו מכות...

זאת אומרת, הוא הלך מכות ואני.... אני, קצת עזרתי פה ושם......

איזה כף של יום זה היה....יום של נצחון....

חבל רק שאף אחד לא ראה מה קרה להם שם.... בסוף הצ'יקו פלסטיק הזה כבר  לא נראה כל כך מפלסטיק...

 

ועל השיר הנהדר של רובן בלאדס   Era una chica plastica שיר מחאה פוליטי עם המון קצב -   ברשומה הבאה....

נכתב על ידי , 28/12/2007 00:03   בקטגוריות ספורים יפים, ספורים שהיו באמת, לוטש העינבר  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של טנגו אחר ב-14/1/2008 10:50
 




דפים:  
27,246
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטנגו אחר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טנגו אחר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)