לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

טנגו אחר


כמו הטנגו לעיתים מלנכולי לעיתים נוסטלגי לעיתים מקטר לעיתים פאתטי לעיתים פואטי תמיד חושני והרבה ארוטי . כמו הטנגו הלב נכמר למשהו לא ברור מול חוסר התכלית של החיים ובינתיים מתקדמים בצעדי ריקוד חסרי תכלית אך חושנים, כותבים ספורים ונזכרים בטיפות של חיים שהיו
כינוי: 

מין: זכר

Google:  dan dan







מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2009    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ציקו בוארקה המדהים, Fado tropical וגם ספור אישי , כמה מילים על אהבת חיי הברזילאית


 

לפני כמה זמן קראתי פה בלוג של מישהי, שבו היא מספרת על הערצתה ללאונרד כהן... המשורר המדהים, המוסיקאי, והיא אומרת שם, "שאם  רק הייתה יכולה.... הייתה רוצה להתאהב בו ממש.... "

 

אני אוהב מאוד את לאונרד כהן, אבל אני חושב שאם הייתי אישה, מושא הפנטסיות שלי , הגבר המדהים בעיני, לא היה לאונרד כהן אלא צ'יקו בוארקה, הטרובדור הגדול של ברזיל. משורר מוסיקאי ואינטלקטואל  בעל שיעור קומה. כדי להסביר את מקומו בתרבות הפופולרית של ברזיל  אולי אפשר להגדיר אותו כמישהו שהוא תערובת של בוב דילן ופול מקרטני ביחד....

 

אביו של צ'קו בוארקה, היה  גדול הבלשנים של ברזיל, במשך שנים היה ראש האקדמיה לשפה וכתב את המילון המונומנטלי של השפה הפורטוגזית הברזילאית, משהו כמו אבן שושן שלנו..

צ'קו בוארקה הוא אינטלקטואל, כתב מאמרים, ספרים, מחזות,  חיבר שירים עם מסר עמוק, ויחד עם זאת, הוא גם אחד מכוכבי הזמר הפופולרי בברזיל...  כשהוא מופיע בקונצרטים בפני קהל  הוא ממלא  איצטדיונים. שירים רבים שכתב, הם נכסי צאן ברזל של הזמר הפופולרי בברזיל והם מוכרים בכל העולם. ציקו בוארקה כותב את שיריו וגם מבצע אותם בעצמו (  אחד משיריו הידועים למשל הוא  O que sera que sera) .

 

צ'יקו בוארקה הוא גם גבר נאה וכריזמטי, עם חיוך כובש ועיניים ירוקות אפורות מדהימות....

 

 

 

היום הוא כבר בשנות השישים שלו , ולפני כעשרים וחמש שנה,  זכיתי להכירו אישית ואפילו להתיידד עימו.

 

בתקופה שטיילתי בברזיל, היה לי ספור אהבה עם אישה ברזילאית.  מריה קנדידה דה מלו קפיסטראנו,  זה השם שלה. האישה שהייתה  האהבה הגדולה של חיי..... כמעט שנתיים היינו ביחד, ואחרי הטיול הגדול שלי בדרום אמריקה, היא באה לישראל לחיות איתי והייתה איתי  כאן שנה וחצי....

 

איני רוצה לספר את ספור האהבה הגדול הזה... קשה לצייר אותו בפוסט קצר בבלוג ( וגם כך הפוסטים שלי ארוכים מידי   ולא כל כך מתאימים לפורמאט של בלוג) לכן דרך אגב, רוב הספורים שלי כאן, שמבוססים על חוויות מחיי, מתארים יחסים שהיו יותר בבחינת אפיזודות קצרות....

לא אספר את הספור שלי ושל מריה  קנדידה אבל אספר רק, שדרכה, הכרתי את צ'קו דה בוארקה.

צ'יקו דה בוארקה היה הסנדק של מריה קנדידה.

 

אביה של מריה קנדידה היה טייס בחברת התעופה הברזילאית Varig והיה יו"ר האיגוד המקצועי של טייסי החברה וגם - כפי שהיה מקובל באיגודים המקצועים של דרום אמריקה באותה תקופה, בראשית שנות  השישים -הוא היה גם קומוניסט.

 

ב-1964 הייתה בברזיל הפיכה צבאית.

 

משפחתה של מריה קנדידה הייתה מעיר בצפון מזרח ברזיל בשם נאטל.  אבי אביה של מריה קנדידה,  הסבא שלה, היה ראש המאפיה בנאטל, ארגון הפשע ששלט באותה עיר, בבתי ההימורים , בזונות, בהגרלות הלא חוקיות. זה היה פעם, כאשר הפשע היה פולקלורי יותר, פחות אכזרי מהיום. בברזיל קוראים לראשי המאפיות האלה Bicheros על שם משחק החיות,Jogo de bichous  (אני מקווה שכך מאייתים את המילים הפורטוגזיות האלה) משחק הגרלות הלוטו הלא חווקיות בברזיל שרק עליו אפשר לכתוב פוסט מרתק.....

 

בימים הראשונים לאחר ההפיכה בברזיל ב-1964, יצאה פקודת מעצר כנגד אביה של מריה קנדידה ,שהיה באותו זמן בנאטל,  שם קיווה להסתתר עד יעבור זעם. מפקד משטרת נאטל, שהיה כמובן חברו הטוב של ראש המאפיה, אביו של יו"ר אגוד הטייסים ,הקומוניסט, סיפר על כך לחברו ואמר לו:  " אנחנו חברים שלושים שנה, לא אעצור את בנך, אתן לו שלושה ימים להתארגן ולברוח...."

 

אביה של מריה קנדידה ברח לקובה  יחד עם משפחתו ושם היא גדלה מגיל שש ועד לגיל עשרים ושתיים.

 

גם צ'יקו בוארקה היה גולה פוליטי בקובה והיה חבר טוב של אביה של קנדידה וכאמור,  היה גם הסנדק שלה.

 

בגיל עשרים ושתיים חזרה מריה קנדידה לברזיל, אני הכרתי אותה שנתיים אחרי זה...

 

כך הכרתי גם את צ'קו דה בוארקה. מריה קנדידה לקחה אותי פעמיים למפגש בביתו בריו דה ז'אנרו. איש חם ולבבי, נעים הליכות... אני שמח שהייתה לי הזכות האישית להכירו.

 

מכל שיריו הרבים של צי'קו בוארקה  בחרתי בשיר שמאוד לא אופייני לו. שיר שכאלו כביכול, אינו ברזילאי. לא בוסה נובה, לא סמבה אלא דווקא שיר בסגנון הפאדו הפורטוגזי. צ'יקו בוארקה בחר דווקא בסגנון הפאדו כדי לכתוב שיר מחאה.

 

שירת הפאדו הפורטוגזי, המלנכולית כל כך, העצובה, שמתגעגעת תמיד, מבכה עבר נגוז, בוכה על הטראגיות של החיים ( מקור המילה פאדו היא המילה Fatum הלטינית).  

 

ההיסטוריה של פורטוגל הייתה עצובה במשך מאות שנים.. במאה העשרים שלט בפורטוגל דיקטטור ימני, בשם סאלאזר. סאלאזר שלט בפורטוגל ביד רמה מ-1928 ועד 1974.  כאשר מת לבסוף במיטתו הייתה פורטוגל מדינה פרימטיבית וענייה ובעשרים שנותיו האחרונות, היא שקעה עד צוואר בביצה מדממת של מלחמות קולוניאליות עקובות מדם במושבותיה באפריקה: מוזמביק, אנגולה, גינאה ביסאו, סאו תומה וקאבו ורדה.

 

ב-25 לאפריל 1975 התקוממו קציני צבא שנקעה נפשם מהמלחמות חסרות התוכלת האלה והפילו את השלטון של יורשי סאלזר.

 

למהפכה הזו קוראים בפורטוגל "מהפכת הצפורנים".  הסיבה לכך היא, שכאשר יצאו שיירות הטנקים של הצבא, להפיל את השלטון, הפרח הנפוץ בחנויות העיר של ליסבון היה הצפורן, ובני העיר קיבלו את מחוללי המהפכה בשמחה זרקו על  שיירות הטנקים פרחי צפורנים, תקעו אותם בתוך קני התותחים והרובים.

 

 

 

 

מאז , בנארטיב של פורטוגל וגם של אחיהם הברזילאים, אפריל הוא מונח שמסמל, תקווה.

 

באפריל 1975 כאשר השתחררה פורטוגל מכבלי הדיקטטורה, הייתה בברזיל עדיין דיקקטורה צבאית . ברזיל נשלטה במשך 21 שנה עלי ידי חונטה צבאית מ-1964 ועד 1985.  ב-1973 החלה בברזיל תנועת מחאה שהובילה בתהליך איטי להחלשות הדיקטטורה עד לחזרת הדמוקרטיה ב-1985.  צי'קו בוארקה שהיה כבר אז, זמר ואינטלקטואל מוכר בברזיל, היה מראשי המאבק בשלטון הצבאי ונאלץ לצאת לגלות כמו אינלטקטואלים ואמנים רבים אחרים, ביניהם למשל קאייטנו ולוזו וג'לברטו ג'יל. בוארקה בחר לחיות בקובה ועד היום הוא מקיים ידידות עמוקה עם פידל קסטרו. קאייטנו ולוזו וגילברטו ג'יל שלא היו קומוניסטים כמוהו, העדיפו לחיות באנגליה.

 

השיר פאדו טרופיקאל, נכתב בעקבות מהפכת הצפורנים בפורטוגל.  צ'קו בוארקה  מבכה  את גורלה של ברזיל האהובה שלו,  ברזיל שהייתה פעם מושבה קולוניאלית פורטוגזית. השיר משלב דימויים מפורטוגל ומברזיל . פרחים מהגו'נגל ורוזמרין ויסמין מפורטוגל, עצי קוקוס ואריחי קרמיקה שאופיינים כל כך לארכיטקטורה של ליסבון ופורטו,  ונהר האמזונאס  הוא כאלו המשך של נהר הטאג'ו בפורטוגל.

 

השורה שחוזרת שוב ושוב אומרת: "הארץ הזו  עוד  תממש את האידאל שלה,  ויום אחד היא  עוד תהיה פורטוגל גדולה..." .המסר של השיר: הנה בפורטוגל ,שכל כך סבלה, יש עכשיו אופק תקווה, שם בפורטוגל, מדינת האם של ברזיל ,  יש כבר  חופש ודמוקרטיה ואלו אצלנו בברזיל, עדיין יש עינויים, ואלימות ועוני. מתי יגיע גם תורנו ? מתי תגיע החירות גם לברזיל?

 

 

הנה התרגום של השיר מפורטוגזית לעברית ( לא פשוט לתרגם את צ'יקו בוארקה, השפה שלו כל כך עשירה, ואיני יודע  אם ממש הצלחתי).

 

 

המוזה של הפאדו שלי

אימי נדיבת הלב

אני משאיר אותך מדוכדכת

בראשית אפריל 

 

אבל אל תהיי כה כפויית טובה

אל תשכחי מי אהב אותך כל כך

 מי  שביערות העד הסבוכים שלך

אבד, ונמצא שוב.

איי, כן, הארץ הזו עוד תממש את האידאל שלה

היא עוד תהיה יום אחד, פורטוגל גדולה.

 

 " אתה יודע, בסופו של דבר, אני איש רגשני,

 כולנו ירשנו עם הדם הלוזיטני שלנו,  הרבה  ליריות ( וגם כמובן סיפליס) 

ולכן, גם כאשר ידי עסוקות

בלענות, להצליף להכות

ליבי , עיניו נעצמות והוא בוכה , בוכה כל כך...."

 

 כמו עלי שרך ירוק בבוסתן

רוזמרין וקנה סוכר

משקה ליקר מתוק בכד של חרס

ויין טרופי קר

וגם מולאטית יפה

עם תחרה עתיקה על צוואר

שבהנף יד זריז מתגרה

אפשר לגנוב ממנה נשיקה..

איי, כן, הארץ הזו עוד תממש את האידאל שלה

היא עוד תהיה יום אחד, פורטוגל גדולה. 

 

ליבי, ליבי כבד כל כך

וידי, מכות בזעם עצור

עד כדי כך שלאחר מעשה,

מתוך בלבול  אני אומר לעצמי כך: 

 

"אני מסיר את ידי מחזי

ויש מרחק רב כל כך בין המעשה לכוונה

ויד על ליבי לוחצת

אני בעצמי נבהל ממעשה גילוי העריות הנורא!".

 

 כשאני עמוק בתוך  להט  שדה הקרב

ניצב גאה זקוף כמו קברניט בחרטום  ספינתו

וחזי נפוח מגאווה עד שכפתורי המקטורן פוקעים

ואז  גזר דין נאמר בקול קשוח

במהירות , בלחץ זמן, ידיים נחרצות  מוציאות אותו לפועל

אבל אחר כך הלב סולח, סולח ..

 

 נגנו גיטרות , צלילי אקורדיון

פרחי יסמין, צמרות עצי קוקוס, מזרקות של מיים

דגי סרדין, מנדיוקות

אריחי קרמיקה כחולים

ונהר האמזונאס

המתפתל לו בין הרים

ופתאום פורץ לו בגלי סערה

מתחבר לו כאלו, לשפך נהר הטאג'ו

איי, כן, הארץ הזו עוד תממש את האידאל שלה

היא עוד תהיה יום אחד, פורטוגל גדולה.

 

את המילים בפורטוגזית אפשר לראות בלינק הזה

 

 

אז הנה הלינק לשיר Fado Tropical

מקווה שתיהנו.

 

 

בסרטון ביו טיוב, אפשר לראות שהתמונות שמלוות את השיר הם דימויים ויזואלים מפורסמים מהתרבות הפופולרית של ברזיל. שחקני כדורגל, פוליטקאים מפורסמים ( כמו לולה נשיא ברזיל) וכו'

ועוד סרטונים ושירים של צ'יקו בוארקה? תראו את הכמות העצומה של סרטונים שיש ביו טיוב...


נכתב על ידי , 11/12/2008 10:28   בקטגוריות ברזיל, מוסיקה, ספורים שהיו באמת, פורטוגל, פרשיות הסטוריות  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איתן ב-27/12/2008 10:02
 



שלוש נשים מאיסלאנד – האישה השניה - גורייר סימונדוטיר, פיראטים מאלג'יר והרמון בצפון אפריקה.


 

האישה הראשונה, מרגרט מראקיויק

 

ב-1997 הייתי בביקור קצר של כשבוע באיסלנד. אני זוכר את הטיול הזה כאחד הטיולים היפים שהייתי בהם ( וראיתי לא מעט מקומות בעולם בחיי)  הטבע החשוף, ללא עצים, סלעי הלבה השחורים,  הקניונים והמפלים האימתנים עם עוצמות של מיים כמוהם לא ראיתי באף מקום אחר  ( אפילו במפלי האיגואסו בדרום אמריקה אין כאלה עוצמות)  החופים האינסופים שעליהם מתנפצים גלי אוקיאנוס קר ויחד עם קצף הגלים אלפי צפורים מצווחות. הקרחונים,  הרי הגעש ,המרחבים הריקים שבהם רואים רק כבשים וסוסים איסלאנדים ומידי פעם חולף איזה רכב 4x4       ולו גלגלי  ענק  שועט  כחיית טרף בין נהרות מלאי בוץ ומפזר תימרות אבק לכל עבר.

 

שנה לפני שביקרנו באיסלנד הייתה בדרום האי התפרצות אדירה של הר געש.

הר געש שפרץ לו פתאום מתחת לכיפת קרח ונשא עימו אל הים  בנתיב של כמה מאות קילומטרים  נחשול לבה רותח מעורב בגושי קרח ענקים.   מאות  גושי קרח ענקים שגודלם היה כמו בתים בני כמה קומות נשארו מפוזרים בדרך במישור של חול זכוכית שחור בין ההרים והים. אני זוכר את המראה הזה של גושי הקרח שנמסו אט אט  במשך זמן כה רב, תחת שמש הצפון החיוורת, כאחד ממראות הטבע המוזרים והנשגבים שראיתי מימי.

 

כיוון שאני אוהב היסטוריה קניתי באחת מחנויות הספרים הבודדות של רקאייויק ספר באנגלית על ההיסטוריה של איסלאנד...ושם בספר, נתקלתי בפרשייה היסטורית שהציתה את דמיוני.... הסיפור על "הפשיטה הטורקית."

 

ב-1627 היו באיסלנד כ-60000 תושבים ( גם היום יש פחות מ-300000 ) . איסלנד, בשנים ההן הייתה מקום שכוח אל , סוף העולם ממש,  שבו חיו אנשים בתנאים איומים של קור ורוחות. מה ידעו האיכרים והדייגים האיסלנדים באותו זמן, על מה שקורה מעבר לגלי האוקיאנוס?  בלילות החורף הקרים, הארוכים כל כך הם היו מתכנסים סביב אח בוערת ומספרים את הסאגות האיסלנדיות. השירים האפיםעל מסעות הויקנגים שסיפרו  בלשון נשגבת על  הגיבוריםשל פעם. כשהויקינגים  נטילו את אימתם על  אירופה והגיעו עד לנהר הוולגה במזרח ואפילו לים הכספי, וגם את מרחבי הים התיכון הם תרו. הרחק במערב, היו סיפורים על גרנלנד המכוסה קרח תמיד, שפעם היה אפשר לגור בה אבל דורות רבים כבר אף אחד לא מפליג לשם ( התושבים הנורדים של גרנלנד שהגיעו לאי במאה התשיעית נטשו אותו החל מהמאה החמש עשרה, בגלל שינויים באקלים הגלובלי),  ומעבר לגרנלנד.... ארץ וינלנד המסתורית שהיום אנו יודעים שהיא נמצאת בניו פאונלדנד בקנדה....

 

יום אחד ב-1627  הגיעו   על גלי הסערות, פיראטים אימתנים, דוברים שפה לא מובנת, שהתקיפו את האיים  במערב איסלנד, איי וסטמן,  שרפו את הכפרים.  הרסו עד היסוד את  הכל . תושבי  אחדהכפרים  התחבאו כולם במערה בהרים, אבל הפיראטים הגיעו גם לשם והוציאו את האנשים המפוחדים. הרגו את הזקנים ולקחו את כל השאר אל הספינות ,  ספינות מוזרות שאיש לא ראה כמותן מעולם . 242  שבויים לקחו עימם הפיראטים מאלג'יר,  עימם הפליגו הרחק הרחק דרומה, שבועות רבים, אל מקומות שהשמיים בהם תמיד כחולים ועצי דקל ירוקים מעטרים את האופק.  שם בשווקי העבדים של צפון אפריקה נמכרו הגברים לעבדות והנשים חולקו בין ההרמונות השונים.

 

Image:Geromeslavemarket.jpg

 שוק העבדים במזרח, תמונה של ז'אן לאון ג'רום 1824-1904

 

עשר שנים מאוחר יותר, הצליחו שליחים מטעם  מלך דנמרק כריסטיין ה-4 (  דנמרק שלטה אז באיסלנד) לקנות את חירותם של 37 עבדים ושפחות שנלקחו בשבי ב"פשיטה הטורקית" ההיא .  האנשים  האלה , מוכי ייאוש ושבורי גוף הגיעו אחרי מסע תלאות מפרך לקופנהגן.  בין השבויים המשוחררים הייתה אישה אחת. אישה יפה שהייתה כבר בת כמעט ארבעים . גורייר סימונדוטר שמה.

 

פעם בעידן אחר היא הייתה אישה נשואה והיו לה כמה ילדים....  מה עלה בגורלה באותן עשר שנים, בצפון אפריקה? האם שפר גורלה והייתה שפחה של אדון מוסלמי  רחום ואולי עברו עליה השנים האלה בסבל רב באיזה בית זונות באלגי'ר?  איש  לא יודע. הכרוניקות ההיסטוריות שמתייחסות לפרשה לא מרבות בפרטים. אבל הן מציינות , שהשבויים האחרים התרחקו ממנה, קראו לה  ה"זונה" . 

 

אחרי עשר שנים במחוזות האיסלאם, השבויים שכחו את עיקרי הדוקטרינה הנוצרית ( אם בכלל ידעו משהו כאשר חיו  בכפרים הנידחים ההם באיים הנשכחים שבמערב איסלנד...) ולכן מינו להם הרשויות, בטרם יחזרו לאיסלנד, מורה, הליגרימור פטרוסון שמו,  שהיה סטודנט צעיר ומבריק לתיאולוגיה מאיסלנד ושבאותו זמן היה כבן  עשרים וארבע שנים.

 

הליגרימור וגורייר התאהבו למרות הבדל של שש עשרה שנים שהיה ביניהם. גורייר נכנסה להריון.

איזה פוטנציאל דרמטי יש בספור ההוא: הסטודנט התמים לתיאולוגיה שראשו כל היום בטקסים החמורים

והאישה היפה הבשלה, שלמדה בהרמונות המזרח לא מעט גינונים חושנים....

 

אבל גורייר הייתה אישה נשואה. איש לא ידע עם בעלה עדיין חי... רק כאשר חזרו השבויים לאיסלנד, נודע לה שבעלה מת והיא יכלה להתחתן עם הליגרמור, שבינתיים ולמרות התנהגותו הבלתי נאותה, הוא מונה לכומר, אבל כיוון שהוא מעל באימון ושכב עם השבוייה, הוא נשלח לכפר נידח אחר לכפר סאאורבאר הרחק הרחק בצפון מערב האי..

 

                                               הכנסיה  ( המודרנית) בכפר סאורבאר באיסלנד

 

 

ושם בכפר ההוא, חיבר גורייר את מזמורי התפילה החשובים ביותר באיסלאנד. המזמורים שחיבר במאה השבע עשרה, נחשבים לאחת הפסגות של השירה האיסלאנדית ועד היום, במיוחד בחג הפסחא, שרים אותם בכל כנסייה.

 

 

הכומר הליגרימור פטורסון

 

הליגרימור, לא האריך בימים, בגיל צעיר יחסית הוא חלה בצרעת ואת חייו הוא סיים ביסורים קשים  ב-1674,  אולי כעונש על שלא עמד בפיתוי בצעירותו ושכב א עם  תלמידתו.

 

אפשר לתאר את הקשיים שבני הזוג הזה היו צריכים להתמודד עימם בכפר הנידח ההוא בין הכפריים הנבערים מדעת וחסרי הסולבנות.  גורייר, שונה כל כך משאר הנשים בכפר,  גם אישה המבוגרת מבעלה ב-16 שנים וגם זונה לשעבר.. הזונה הטורקיה, כך היו צועקים לעברה הילדים, כשהיו רואים אותה ברחוב...והנשים החסודות בכפר, היו משפילות את מבטן כל פעם כשראו אותה עוברת... מה הן יכלו לדעת על חייה?  בעולם ההוא, שאין בו ספרים, או טלויזיה או סרטים, מי בכלל יכול היה לצייר בדמיונו  את  קורותיה בעולמות האחרים של בשמש, ובדקלים, עולמות בהם יש ים כחול וארמונות שתקרותיהם נטיפי סטוקו  ומוסיקה מסתלסלת של   גיטרת עוד ותופים.  מקומות רחוקים עם   גינות פאטיו ששיחי הדס מפיצים בהם ריח טוב   ומזרקות אבן קטנות  מזליפות רסס מיים קריר כמו היו אגלי טל  ובתעלות מסביב, קול פכפוך של מיים  זכים  ושפיריות כחולות וירוקות מרפרפות בין הטיפות והשמש חזקה כל כך וקופחת ממעל, ובצילו של עץ תיאנה שוכברת וגורייר  שרועה על כריות קטיפה אדומות. נער כושי מנענע מעל ראשה מניפה ושערותיה הבלונדיות מתבדרות להן מעט ברוח הקלילה  . עוד מעט יבוא אדונה להיות איתה. עוד רגע קט הוא יבוא  לענג אותה  ועד שיבוא היא מזליפה על גופה בושם יקר וממתינה בציפיה...

 

 

בריכת ההרמון , ז'אן לאון ג'רום 1824-1904

 

האם היא התגעגעה  אז בפאטיו באלגי'ר לחופים סחופי הרוח של הצפון? לימים הארוכים בלי שמש? לחדשים ארוכים שבהם אפשר היה לאכול רק דג מלוח מיובש ולרעוד כל הזמן מקור?

 

ועכשיו היא שוב שם בין סלעי הלבה השחורים וגושי הטחב הרטובים. בבקרים נושבת תמיד רוח קרה פוצעת את פניה בגרגירי אבק . חולקת את בית האבן  האפל שלה  עם כבשים וחזירים מצחינים .  אישה של כומר נרגן... שכותב מזמורים עצובים על סבלו של ישו על הצלב. מתפלל כל הזמן לאלהים. גופו מוכה צרעת והוא מסתגר בחדרו. כשהיא מגישה לו חלב חם בבוקר, הוא נועץ בה מבט כעוס וממלמל לעצמו. "זונה שכמותך.. בגללך אני כאן, בכפר הנידח הזה... הייתי יכול להיות כומר ברקיאויק.. ועכשיו אני כאן, בגללך העניש אותי אלהים...."

 

ואולי הסיפור היה אחר... אולי הייתה זו אהבה גדולה.... והכומר גם ידע לכתוב שירים רומנטים יפים לצד מזמורי התפילה. שירים  בהם הודה שוב ושוב לאלהים, על ששלח לו את האישה הבשלה היפה כל כך . את הנימפה החושנית הזו... שעימה הפליג פעמים רבות כל כך למחוזות גן עדן קסומים?

 

וגם עכשיו כשהוא בימיו האחרונים. היא סועדת אותו בחוליו והוא מביט שוב ושוב בעיניה הכחולות היפות הוא מביט בה וחושב:  כמה יפה היא עדיין. למרות הקמטים הרבים בפניה וגווה הכפוף...

 

גורייר האריכה ימים אחרי  בעלה הכומר ,  היא חיה עד גיל  84 ונפטרה ב-1682.

 

בעיר ראקייויק יש קתדרלה מודרנית יפה, הקרויה על שמו של  הכומר הליגרימור פטורסון

ברחבה לפני הכנסיה יש פסל של לייף אריקסון... האיסלנדי שלפני יותר מאלף שנה, היה האירופי הראשון שהגיע לחופי אמריקה.... 

 

 

 

  והאיש הזה , לייף אריקסון , כבר מוביל אותנו לאישה האיסלנדית השלישית.

 

 ועל האישה הזאת  אספר בפוסט הבא...

 

ובינתיים הנה לינק  לפוסט  שכתבתי פעם על נשות ההרמון בבית המרחץ

 

ואם רוצים לשמוע את אחד המזמורים  שכתב הכומר הליגמור פטרוסון הנה סרטון והמוסיקה, נכתבה דווקא על ידי שלושה מסיונרים ממוראביה ( צ'כיה) שהתישבו בגרנלנד במאה ה-17 .  שרה מקהלה אמריקאית עם מנצח שחור ויש גם תמונות של נופים מאיסלנד.

 

 

 

נכתב על ידי , 17/9/2008 17:39   בקטגוריות מוסיקה, ספורים שהיו באמת, ספורים יפים, פרשיות הסטוריות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מישהי ב-12/10/2008 16:08
 



פבלו נרודה,יצירת רוק מדהימה מדרום אמריקה ומאצ'ו פיצ'ו


 

שמעתם על הקונצרט של פינק פלוייד בחורבות פומפי הרומית? הנה להקת רוק מדהימה מצ'ילה בהופעה היסטורית  באתר הארכיאולוגי המפורסם ביותר בדרום אמריקה.

 

 

בימים האחרונים פירסמתי כמה פוסטים על צ'ילה  ועל שירתו של המשורר הלאומי הצ'ילאני, זוכה פרס נובל לספרות, פבלו נרודה.  כאשר אני חושב על התקופה שבה חייתי בצ'ילה, הצלילים שמתנגנים להם ראשונים בתודעתי ,הם צלילי יצירת הרוק המדהימה  Alturas de Machu Picchu    (במרומי מאצ'ו פיצ'ו) של להקת הרוק Los Jaivas (הסרטנים). 

הגעתי לצ'ילה במאי 1982 מבוליביה. ברחובות לה פאז, בירת המדינה, היו הפגנות רחוב אלימות כנגד המשטר הצבאי שהביאו בסופו של לנפילת המשטר הצבאי ולחזרתה של הדמוקרטיה במדינה. ארגנטינה השכנה הייתה באותו זמן במצב של מלחמה כנגד בריטניה סביב השליטה על איי הפוקלנד ( המאלוינס בשמם הספרדי).  ולאחר התבוסה במלחמה, גם המשטר הצבאי שם החל להתערער. צ'ילה הייתה אי של יציבות תחת צבת הברזל של המשטר הצבאי של אוגוסטו פינושט, שתפס את השלטון בהפיכה צבאית עקובה מדם ב-11 לספטמבר 1973.  

באותה תקופה ב-1982 , צ'ילה נראתה  כמדינת קסרקטין. עדיין היה עוצר בלילות וברחובות נראו כל העת פטרולים חמושים של שוטרים וחיילים. אנשים פחדו לדבר על נושאים פוליטים בפומבי והאוירה ברחוב הייתה קודרת. באותה שנה 1982 התחילה גם בצ'ילה תנועת מחאה. תנועת מרי  שבהתחלה הייתה חלשה ומפוחדת. הז'אנר של שירי המחאה של שנות השישים והשבעים, המשיך לפעול בהסתר. הלהקות הגדולות , אינטי אילמאני, קילאפיון ( כתבתי עליהם בפוסט שסיפר על חוויותי בכלא בצ'ילה, שאיליו התגלגלתי מאוחר יותר) היו בגלות. את השירים  אסור היה להשמיע ברדיו או אפילו לשמוע במכונית או בבית, אך הקלטות שלהן הועברו בסתר מיד ליד וכך התוודעתי גם אני למוסיקה הזו.   

השלטון הצבאי העדיף שבני הנוער יקשיבו למוסיקת רוק אמריקאית ולא יטה אוזן לשירה העממית או למוסיקת המחאה אבל אז החלה לפעול להקת הרוק Los Jaivas ,  להקה שניגנה בסגנון שהזכיר מאוד את פינק פלוייד, בצד הרוקיסטי שלה, אבל במקביל ידעה לשלב במוסיקה אלמנטים של הפולקלור האנדיני : גיטרות חשמליות וסינטזיירים לצד הכלים האנדינים  המסורתים כמו חליל ה-kena (כך קוראים לחליל  האינדיאני  שעושים אותו מצמח הקנה) סאמפוניה ( כלי שנראה כמו  חליל  פאן), גיטרת הצ'ארנגו הקטנה שעשויה משריון של ארמאדיל.  מנגינות רוק עם עוצמה אדירה, הרבה תופים, מקצבים מודרנים וגם מלודיות עממיות מהרי האנדים.

 ב-1982 יצאה הלהקה עם תקליט  שנקרא  Alturas de     Machu Picchu   (במרומי מאצ'ו פיצ'ו) .  יצירה מוסיקלית מדהימה שהיא לדעתי יצירת הרוק היפה ביותר שחוברה בדרום אמריקה ואולי גם אחת מיצירות הרוק היפות ביותר בכלל.  היצירה מבוססת על שירים שכתב פבלו נרודה מתוך היצירה המונומנטלית שלו Canto General (השיר הכולל -  בתרגום מסורבל משהו)  אוסף  שירים פוליטי מאוד, שכתב פבלו נרודה הקומוניסט, שמתארים את המאבק של בני אמריקה בכובשים הזרים, החל מהכובשים הספרדים, הקונקיסטאדורים, במאה השש עשרה ועד לכוחות האימפריאליזם, הבריטים ואחר כך האמריקאים במהלך המאה העשרים, ושליחותיהן , הדיקטטורות הצבאיות שבאותה תקופה שלטו ביד ברזל כמעט בכל מדינות דרום אמריקה.    מאצ'ו פיצ'ו עירם של בני האינקה במעבה הג'ונגל, בהרים שמצפון מזרח לבירת האינקה, קוסקו, שלא הייתה מוכרת לספרדים  כשכבשו את ממלכת האינקה ב- 1536 ,   והתגלתה  לעולם ,שלמה לחלוטין, מכוסה בצמחיה עבותה, רק ב-1911, הפכה לסמל של  להתנגדות בני האינקה  שהספרדים הגיעו לחופי אמריקה ( כמו מטיילים רבים גם אני הייתי במאצ'ו פיצ'ו בטיול הגדול שלי בדרום אמריקה ואחר כך גם הדרכתי שם טיולים אבל הפוסט הזה הוא לא על מאצ'ו פיצ'ו, אלא על להקת לוס חייבאס והיצירה המוסיקלית הנפלאה שלה  ולכן לא אכתוב כאן הרבה על העיר המופלאה המיסתורית  הזו). 

 

 פבלו נרודה, במחזור השירים שהוא מקדיש למא'צו פיצ'ו, מתאר בדרך מיסטית את העיר הנטושה, הנשכחת, שעוד תחזור ותתעורר ויום אחד   יצאו ממנה  כוחות ההתנגדות לכיבוש, לדיכוי, לפערים הכלכלים והחברתים שיובילו את בני דרום אמריקה לעצמאות ולפריחה תרבותית חדשה חברתית וכלכלית , כפי שהיתה לפני שהספרדים הגיעו.

 יצירת הרוק Alturas de Machu Pichuהפכה מייד לאחר שהוקלטה, להצלחה היסטרית. אני זוכר את הצלילים של היצירה הזו בכל מקום, במוניות, באוטובוסים, בשווקים, ברכבת התחתית. כולם שמעו אותה בצ'ילה באותו זמן.  יצירה מדהימה שהזכירה בסגנונה את פינק פלוייד ולהקות רוק אחרות. איש לא יכול היה למנוע את השמעתה באותו זמן, גם לא קלגסי פינושט. הלהקה הייתה נערצת על ידי בני הנוער והצעירים והמשטר חשש לפגוע בה.  לא הייתה למשטר תואנה לצנזר את היצירה. בסופו של דבר  לא היו בשיר אלמנטים פוליטים עכשוים, המילים תארו מאבק בין האינדיאנים בני האינקה כנגד הספרדים, אבל כולם ידעו, שזו מטפורה למאבק פוליטי אחר . מאבק אקטואלי מאוד כנגד המשטר הצבאי. 

היצירה זכתה לפופלריות רבה בכל דרום אמריקה. בכל מקום שבו היו משטרים צבאים, הפכו מילותיו של פבלו נרודה וצלילי הרוק  של לוס חייבאס, להמנון של מחאה כנגד הדיכוי והעריצות.  היצירה הזו, מסמלת במידה רבה את ראשיתו של תהליך החזרה לדמוקרטיה בדרום אמריקה שהתחיל בדיוק באותה שנה ב-1982. במדינות רבות החלו מפגינים לצאת לרחובות ולהפגין כנגד השלטון והתהליך הזה הוביל לקריסת המשטרים הצבאים בכל רחבי היבשת: בבוליביה -1982, ארגנטינה - 1983, ברזיל -1985, וכך הלאה, מדינה אחרי מדינה ורק צ'ילה דווקא צ'ילה, לא הצליחה להצטרף לתהליך כי באותה שנה ב-1982 החל הרודן פינושט ברפורמות כלכליות ליברליות שהפכו לספור הצלחה אדיר ועזרו לעריץ להדוף את גלי המחאה.    ב-1989 בשיאו של "הנס הכלכלי הצ'יליאני" הסכים פינושט לערוך משאל עם שבו נדרשו הצ'יליאנים לבחור בין המשך השלטון הצבאי או לחזור למשטר אזרחי דמוקרטי. לתדהמתו של הרודן -  שהיה בטוח בנצחונו -  בחרו הצ'יליאנים בסיום המשטר הצבאי אבל  - וחשוב   לציין זאת  - כמעט 44% מבני המדינה העדיפו את פינושט.   השלטון חזר אמנם לידיים אזרחיות אבל פינושט המשיך לשלוט מאחורי הקלעים עד 1997  כמפקד הצבא ורק באותה שנה, חזרה צ'ילה למצב של דמוקרטיה מלאה. האחרונה במדינות היבשת שעשתה זאת, 26 שנים לאחר ההפיכה הצבאית של 1973.  

 חברי להקת Los Jaivas הם עד היום גיבורי תרבות בצ'ילה .  במשך  שנים רבות הם המשיכו להופיע בצ'ילה וברחבי דרום אמריקה  עד שלפני כמה שנים נהרג מנהיג הלהקה בתאונת דרכים.

 הנה כמה קטעים מהקלטה היסטורית שעשו בני הלהקה בראשית שנות התשעים, על רקע חורבות מאצ'ו פיצ'ו בסרט של תחנת טלויזיה צ'יליאנית ,בהנחיית הסופר הפרואני הידוע מריו וארגס יוסה ( שהיה בעצמו בשנות התשעים מועמד לנשיאות  בפרו אבל הפסיד בבחירות) .  מי שיציץ בדף ביו טיוב, יוכל לראות ,שיש שם  הרבה קטעים של התכנית הזו ולמעשה  את כל היצירה ,מחולקת לכמה קטעים של יו טיוב . בכמה מהקטעים, עד   לתחילת המוסיקה , יש קטעי דיבור של וארגס יוסה, שהם מענינים לכשעצמם, אבל אם לא יודעים ספרדית, הם משעממים. בחרתי על כן  את הקטעים שבהם יש רק מוסיקה נטו. ואם יש תאבון לעוד, אפשר לבחור לראות ביו טיוב גם את הקטעים האחרים.   

 מקווה שתיהנו.... 

 

 1. קטע הפתיחה של היצירה על רקע תמונות של מאצ'ו פיצ'ו  ותמונות פבלו נרודה...צליל חליל הפאן האנדיני -  הסאמפוניה...

http://www.youtube.com/watch?v=qDP3ZI5KBn4&feature=related

 

 2. הקטע השני המשך

http://www.youtube.com/watch?v=dxypIwtsa5k&feature=related

 

עוד קטעים :

p://www.youtube.com/watch?v=pnJI69K9GKE

http://www.youtube.com/watch?v=nV1SJnkRaN8

 

 ויש עוד קטעים נוספים רבים מהיצירה הזו ביו טיוב.....

נכתב על ידי , 11/8/2008 22:42   בקטגוריות מוסיקה, צ'ילה, פרשיות הסטוריות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שלגיה מהבית ב-11/8/2008 22:50
 




דפים:  
27,246
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטנגו אחר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טנגו אחר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)