אתמול, נסחפתי לי בזכרונות, בגעגועים לצ'ילה..
הנה לינק לסרטון שבו אפשר לשמוע את פבלו נרודה על רקע ביתו היפה באיסלה נגרה על שפת האוקיאנוס השקט
נזכרתי כיצד שמעתי לראשונה את שיריו של פבלו נרודה, בהפגנת פועלים בעיר ולפראיזו, אנשים קשה יום עם כובעי מצחיה כאלה, כמו פעם, בסרטים של שנות השלושים, הקשיבו דוממים ועיניהם דומעות לאיש עם שפם גדול ששערותיו ארוכות, שדיקלם בקול בס עמוק, שיר של פבלו נרודה. באותם ימים היה בצ'ילה משטר צבאי אכזר. אי אפשר היה לנאום כנגד השלטון למחות, לצאת בביקורת. אבל פבלו נרודה היה משהו אחר. את פבלו נרודה כולם אהבו. גם אנשי הימין אהבו את פבלו נרודה. פבלו נרודה היה המשורר הלאומי. זוכה פרס נובל לספרות. וכל אחד בצ'ילה, גם אנשי הימין, שתיעבו את דעותיו הפוליטיות השמאליות של נרודה, גם הם, ברגע מסויים בחייהם ,הרגישו רטט של אהבה לאישה. ואז באותו רגע לירי , רומנטי, בחרו גם הם, להקריא לאהובתיהן משירי האהבה של נרודה.
את הספר "עשרים שירי אהבה ושיר אחד של ייאוש", כתב נרודה בגיל עשרים. זהו ספר השירים שנמכר בהכי הרבה עותקים במאה הקודמת. ספק אם יהיה ספר שירים אחר שיימכר כה הרבה. במאה שלנו כבר לא קוראים שירים. במאה שלנו גם קוראים בכלל, הרבה פחות.
הנה פבלו נרודה מקריא בקולו העמוק שני שירים מהספר הזה. וזאת על רקע הבית המופלא שהיה לו בסוף ימיו ליד העיירה Isla Negra שנמצאת לא רחוק מולפראיזו, עיר הנמל הגדולה של צ'ילה שנראית קצת כמו סן פרנסיסקו.
פבלו נרודה היה קומוניסט aאהב את החיים הטובים. הפופולריות הרבה של שיריו , הפכה אותו לאיש עשיר לנרודה היו שלושה בתים בצ'ילה, אחד בעיר הבירה סנטיאגו, השני בעיר הנמל וולפראיזו, שהייתה העיר האהובה עליו, ואת הבית השלישי הוא הקים בכפר קטן לא רחוק מוולפראיזו ממש ת על שפת האוקיאנוס השקט . מעל הגלים. הבית המיוחד הזה היה בית חלומות והוא מילא אות באוספי הקונכיות שלו, באוספים של נשות עץ של אוניות (יש כנראה מילה מיוחדת בשפת יורדי הים, לפסלי הנשים האלה שנמצאות בחרטומן של הספינות של פעם, מגינות על הספינה ומכוונות אותה במבטן) . הבית באיסלה נגרה ביית מעץ שנראה כמו ספינה מאורכת. חדר השינה ניצב באלכסון מול האוקיאנוס צופה אל הגלים. האישה שאיתו, מתילדה, אישתו האחרונה, נראית לרגע בסרט. לפני כמה זמן, נחשף בצ'ילה, עוד סיפור ממעלליו של נרודה, שהיה תמיד אוהב נשים ולא ידע אף פעם די, כי מסתבר שבתקופה הזו בסוף חייו, התגורר נרודה בבית הזה עם שתי נשים, עם מתילדה ועם אחיינתה הצעירה, וכל אותה תקופה קיימו נרודה והאחיינית יחסי אהבים עד שמתילדה גילתה וזרקה את אחייניתה מהביית.
פבלו נרודה מת מהתקף לב, כעשרה ימים לאחר ההפיכה הצבאית בצ'ילה ב-11 לספטמבר 1973. כמה ימים לאחר ההפיכה, פשטו אנשי הצבא על הבית האחר שהיה לו בעיר ולפראיזו, שברו את הרהיטים, הפכו את נירותיו וניתצו את אוסף הקונכיות שלו. כמה ימים לאחר החוויה הקשה הזו, מת פבלו נרודה משברון לב. מת מצער על גורלה של צ'ילה, מולדתו האהובה.
הבית באיסלה נגרה הוא היום מוזיאון לאומי.
הנה התרגום של שני השירים שפבלו נרודה מקריא:
הראשון, פואמה 15, בתרגומה של טל ניצן קרן
אני מניח שיש בנמצא גם תרגום של טל ניצן קרן או מישהו אחר, לשיר השני, פואמה 20, אך ספר השירים שהיא תרגמה, אינו תחת ידי ולכן בבוקר שבת זה, תרגמתי אותו ( פחות טוב כמובן) בעצמי.
אני אוהב כשאת שותקת
אני אוהב כשאת שותקת כי את כמו נעדרת אז,
אותי את שומעת ממרחק וקולי בך לא יגע.
נדמה כאילו עיניך התעופפו ממך והלאה
נדמה כאלו הנשיקה לעולם את פיך חתמה .
כי כל הדברים אֶת נפשי מלאים את
מן הדברים נגלית בהם נפשי גלומה,
פרפר החלומות, את דומה לנפשי,
ולמלה "מלנכוליה" את דומה.
אני אוהב כשאת שותקת והנך כמו רחוקה
והנך כמו פרפר המתלונן בהמיה שאננה
את קולי את שומעת ממרחק
והוא בך לא נוגע
בשתיקתך לשתוק הרשי לי נא.
והרשי לי לדבר אליך בשתיקתך
הַבּהִירה כמו מנורה ופשוטה כמו טבעת.
את כמו הלילה שותק ומְכָּכֶב, שותקת את שתיקת הכוכב
כה פשוטה ולא נוגעת.
אני אוהב כשאת שותקת כי את כמו נעדרת
וכה רחוקה ועצובה כאלו מתה הנך;
אז די במילה אחת, די בחיוך אחד
ואני עולץ אני עולץ כי אין זה כך.
הייתי יכול לכתוב את המשפטים הכי עצובים בלילה הזה
הייתי יכול לכתוב את המשפטים הכי עצובים בלילה הזה
לכתוב למשל " הלילה זרוע כוכבים
ומנצנצים, כחולים, גרמי השמיים, שם במרחק.
ורוח הלילה מתערסלת לה בשמיים ושרה.. "
הייתי יכול לכתוב את המשפטים הכי עצובים בלילה הזה
אני רציתי אותה, ולפעמים, גם היא רצתה אותי.
בלילות כמו הלילה הזה היא הייתה בזרועותי
והרעפתי עליה כה הרבה נשיקות תחת השמיים שלא נגמרים .
היא רצתה אותי, ולפעמים גם אני רציתי אותה.
איך אפשר היה לא לאהוב את עיניה הגדולות כל כך?
הייתי יכול לכתוב את המשפטים הכי עצובים בלילה הזה.
לחשוב שהיא כבר לא שלי, להרגיש שאיבדתיה .
לשמוע את הלילה הנשגב , אינסופי כל כך, כה שחור, בלעדיה
ומשפטי השיר, נופלים להם בקול עמום על רצפת הנשמה
כאלו היו היו אגלי טל על עשבים.
מה זה חשוב, שאהבתנו, לא הצלחתי לשמור אותה.
הלילה זרוע כוכבים והיא אינה איתי.
זה הכל.
במרחק, באיזה מקום, מישהו שר, שם במרחק,
והנפש שלי מיוסרת כל כך, על שאותה איבדתי.
איך זה שמבטי, כדי להתקרב אליה, עדיין מחפש אותה כל כך?
ליבי מגשש אבוד, והיא אינה איתי.
הלילה הזה, אותו לילה, מאבק את העצים בלובן ירח.
אנחנו, מי שאנו היום, אנחנו היינו לאחרים.
זה ברור, איני רוצה בה עוד, אבל כשרציתי אז, כשרציתי אותה!
הקול שלי ביקש אז נואשות להינשא על כנפי הרוח
כדי שהיא תישמע אותי, כדי שאגע בה באוזנה.
ומצד שני, אולי אולי, כמו פעם, נשיקותי,קולה, גופה הבוהק, עיניה...
איני רוצה בה עוד, אבל לעיתים, אני רוצה בה עדיין
כה קצרה היא האהבה, והשיכחה, גדולה כל כך...
כיוון שבלילות כמו הלילה הזה, היא הייתה בזרועותי,
נפשי, מיוסרת כל כך , על שאותה איבדתי.
שיהיה זה הכאב האחרון שייגרם לי בגינה
והמשפטים האלה, יהיו האחרונים שאכתוב בשבילה...
והנה שוב הלינק לסרטון של פבלו נרודה מקריא משיריו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
