טנגו אחר

אתמול חזרתי מטיול סאפארי מדהים בטנזניה. אני מקווה שעוד אפרסם כמה רשמים ותמונות אבל יום השואה בפתח ולא נראה לי שזהו עיתוי מתאים . את הטקסט הזה פירסמתי כאן בקפה ביום השואה לפני שנה. מחר, ביום השואה אפרסם אני מקווה טקסט נוסף  חדש  שכתבתי השנה על  השואה , אבל בינתיים, הנה שוב הטקסט הזה  מלפני שנה, בשינויים קלים, שבו אני מספר על מאורע חשוב בחיי שבו התוודעתי אישית לעוצמתה האי רציונלית של האנטישמיות.

ימי זכרון, פעם בשנה, מכוונים אותנו לתעל את המחשבות שלנו לנושאים שרוב השנה איננו מייחדים להם מספיק מחשבות.

 ניסיתי לחשוב על משפחתו של אבי שנספתה כולה בשואה, על הדרך שבה גורלו השפיע עלינו על ילדיו. חשבתי על הביקור ההוא, שעשיתי בפולין, במסגרת העבודה, לפני שנים רבות,  .בחודש אפריל סגרירי, ואיך ברחתי לכמה שעות מעיסוקי והלכתי לבדי באתר טרבלינקה, ליד לובלין, ללא מדריך. רק אני באתר שהיה שומם מאדם. הלכתי ובכיתי ודיקלמתי לעצמי כל הזמן קדיש יתום .

ביום השואה הזה  נזכרתי איך, ב-1  במאי בשנה אחרת ,1983, נפל דבר בחיי. ארוע מעצב שגרם לי להבין באחת, שאני ישראלי ויהודי, ושאין לי מקום בעולם  שהוא שלי באמת, אלא  ישראל .

באותה תקופה גרתי בפריס. היה זה אחרי כמעט שנתיים של טיול, של מסע  חשוב בדרום אמריקה, ואולי צריך לומר "אמריקה הלטינית" כי הטיול שלי היה בעיקר חוויה תרבותית. מיפגשים עם אנשים, מיפגשים עם תופעות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות. נשביתי בקיסמה של התרבות הלטינית ובתקופה מסויימת, במיוחד בצ'ילה, רציתי להיות חלק מהסיפור האידאי של האנשים שם.  רציתי לקחת חלק בעיצוב של שינוי חברתי. רציתי להיות  חלק ממאבק אידאולוגי בכוחות הרשע, במשטרים הצבאים. עד כדי כך הייתי מעורב בסיפור ההוא של  אמריקה הלטינית, שסייעתי לפעולות המחתרת בצ'ילה ובסופו של דבר התגלגלתי לבית כלא  וכמעט שאיבדתי את חיי (לינק לסיפור)... 

 את הטיול שלי באמריקה הלטינית סיימתי בפריס.  פריס היא עיר חשובה בחיי וחייתי בה תקופות ממושכות, חדשים ושנים , אבל השבועות  ההם  בהם גרתי בפריס, לאחר הטיול בדרום אמריקה, לא היו חוויה פריסאית אלא חוויה לטינו אמריקאית. פריס שהכרתי באותה תקופה, הייתה פריס של גולים פוליטים מדרום אמריקה. באותה תקופה חיו בעיר אלפי אינטלקטואלים, אמנים, פוליטיקאים וחברי איגודים מקצועים גולים. הגולים האלה קיימו חיי חברה ותרבות אינטנסיבים וכמעט ולא קיימו קשר עם  שאר מעגלי החברה והתרבות בפריס.

באותו זמן ובפעם הראשונה בחיי, השתתפתי בהפגנה – תהלוכה  של ה-1 במאי. היה זה  ב-1983. באותה תקופה בישראל, מי בכלל חגג את ה-1 במאי? שלושים, ארבעים, חמישים שנה קודם לכן, היה ה-1 במאי החג המרכזי של תנועת הפועלים בארץ ישראל, אבל כל זה קרה לפני זמני. ישראל שבה גדלתי והתבגרתי ,בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים, הייתה ישראל צינית,  ישראל שמתנתקת לאט לאט מעברה ומהערכים של פעם, ישראל שפורמת את המארג החברתי האידאי שהיה  המארג של הישוב הארץ ישראלי משנות העשרים ועד לראשית שנות השבעים. ארץ ישראל של תנועת העבודה, של האידאות החברתיות, של השאיפה לעולם טוב יותר, שיויוני יותר, צודק יותר. ארץ ישראל שבה  קם לתחייה עם יהודי ישראלי חדש. דובר עברית, מנותק מהגולה, רוקד ריקודי עם. עם שבניו יפה בלורית גיבורי מלחמה, שהתנער מתוך מציאות עלובה מדכאת של גולה כעוף החול מתוך האפר, והצליח להיוולד מחדש ולהיות משהו אחר.  מלחמת יום כיפור, הייתה ארוע טראומטי שהתחיל לרסק את החלום הזה. ההגמוניה של תנועת העבודה על החברה הישראלית החלה להתנפץ . המהפך של 1977 הביא  לראשונה למרכז העשיה הפוליטית, אנשים שלא היו שייכים לאיליטות של אז והיום שלושים שנה אחר כך, האנשים האלה הם הם האיליטות של היום. 

אבל, אין בי רצון לנתח את החברה הישראלית ואת מה שקרה לה בכל אותם שנים. אני מנסה לכתוב  כאן רק את הספור הפרטי שלי,  ולהבין, מה הביא אותי לבחור שוב בישראל. 

 היה זה בליל האחד במאי, לאחר שצעדתי באחת השדירות המרכזיות של פריס עם חבורה של גולים פוליטים דרום אמריקאים, רובם צ'ילנים. אנשים שאהבתי, שהרגשתי עימם אחדות גורל, שנמשכתי לדרך חייהם, שחשבתי שהייתי רוצה להיות חלק מהסיפור שלהם.... באותו לילה ישבנו חבורה של כעשרה אנשים בביתו  של ידיד צ'ילני שלי. משורר רגיש שכתב שירים נפלאים. שתינו יין, שמענו מוסיקה, הרגשתי, שוב, כמו בימים אחרים בברזיל, בצ'ילה, חלק מסיפור, חלק מחבורת אנשים מופלאה שרציתי להיות חלק ממנה. למשורר הצ'ילני הייתה אישה. אישה נאה, סקסית אפילו, עם מבט צוחק ולשון חריפה. אישה אינטלגנטית מאוד. ישבנו בפינת החדר ושוחחנו. שתינו יין. סיפרתי לה על השהות שלי בצ'ילה, על חברים בתנועת ההתנגדות, שחלקם היו מוכרים לה. עיניה של האישה ברקו. הרגשתי אנרגיות של  חיבור ביננו, הייתה לי תחושה שהאישה הזו, מתרגשת לשמוע את הסיפור שלי. סיפור על ישראלי שקשר את גורלו עם הצ'ילנים ואפילו סיכן את חייו למענם.  בשלב מסויים של הערב התחלנו להתווכח על משהו. איני זוכר כבר על מה. האישה הזו הייתה קומוניסטית וככל שהמשכנו להתווכח ,כך האנרגיות הטובות האלו שהיו ביננו, התחילו להתפוגג. קשה לי להתווכח עם קומוניסטים או אנשים דוגמטים בכלל. איני יודע כיצד לבקוע את החומה הבצורה של טיעונים סדורים שיש להם. בעולם של הקומוניסטים  הכל שחור או לבן. האמיתות מוחלטות, אין מקום לספק, יש דברים שאי אפשר לערער עליהם. אבל אני לא ויתרתי בקלות. ניסיתי לשכנע, ניסיתי  לערער את הדוגמות של האישה הזו ואני חושב, שבויכוח ההוא, במשחק הכוחות בו שני אנשים שכל אחד מנסה להשתמש בכל הטיעונים , בכל כלי הנשק  שיש בידו, בויכוח ההוא, ידי הייתה על העליונה. האנשים שהיו בחדר,  שהקשיבו לויכוח בינינו, הנהנו בראשם לטעוני, כמה מהם הצטרפו פה ושם כדי  לעזור לי בויכוח.  האישה התחילה להתעצבן כי היא נשארה בלי טיעונים רצינים והיה ברור שבאוירה שנוצרה בחדר, היא הולכת להפסיד בויכוח, ואז היא שלפה את כלי הנשק האחרונים שנותרו בידה והחלה פתאום להתקיף אותי בהערות אנטישמיות נוראות. פתאום היא דיברה   על היהודים שמנסים להשתלט על העולם, על הישראלים ומשטר הכיבוש הנורא הנאצי שלהם בשטחים, על כך שכל מה שמעניין אותנו זה כסף, שהיהודים הם גזענים כי הם לא רוצים להתחתן עם אף אחד אחר  וכו' וכו' וכו'. כל מיני טיעונים שלא קשורים לויכוח אבל , הרגשתי, ששאר האנשים בחדר מסכימים עכשיו איתה. פתאום הייתה לי תחושה. שאני כבר לא חלק מהחבורה הזו. עכשיו זה היה אני והם. מצד אחד כל הצ'ילנים הסימפטים האלה שפתאום כבר לא היו כל כך סימפטים, ומהצד השני אני – היהודי, הישראלי! ואז כבמכת ברק הייתה לי הארה. פתאום ראיתי את עצמי מהצד. פתאום הבנתי כמה הנסיון שלי, להיות חלק מהמאבק ההירואי הצ'ילני, היה פאתטי ומגוחך. אז אוקי. למדתי לדבר בשפה של הצ'ילנים, הכרתי את הסלנג, ידעתי את ההיסטוריה של צ'ילה וידעתי לצטט במקומות הנכונים, קטעים משירתו של  המשורר הלאומי פבלו נרודה. הכרתי את שירי הקנטו נואבו ( ז'אנר שירי המחאה הצ'ילנים) וידעתי לזמזם אותם בלי לזייף. וגם אני קראתי את הספר " העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית" *  . בקיצור , הפנמתי  לא רע את הקודים הפנימים של התרבות הצ'ילנית. עד כדי כך הצלחתי לעשות זאת, שהחברים הצ'ילנים נתנו לי את התחושה שאני אחד מהם. אבל זו הייתה טעות.  לא הייתי אחד מהם. הייתי מישהו אחר. הייתי היהודי. בסופו של דבר, ברגע אמת. כשכולנו היינו הלומי יין ובלהט ויכוח, הם לא נתנו לי לשכוח שאני אחר. 

ואני באמת הייתי אחר. יכולתי אולי להפנים סממני התנהגות של צ'ילני  או  דרום אמריקאי, אבל מה הם יודעים הצ'לנים האלה, על הגיבנת הענקית שאני נושא על גבי. גיבנת של שלושת אלפים שנות היסטוריה, של תרבות עמוקה מיני ים, של רדיפות וסבל לצד עולם תרבותי מורכב ועשיר שהם, הצ'לנים האלה, אפילו לא מסוגלים לנחש את קיומו?   אז באותו לילה במאי בפריס של שנות השמונים, הבנתי שאיני יכול לברוח מגורלי, איני יכול להיות מישהו אחר. הבנתי שהסיפור  היהודי, הישראלי - גם אם איני אוהב אותו, גם אם קשה לי לקבל אותו ושוב ושוב,   גם אם אני מתמרד מול הביטויים שלו במציאות -  הסיפור הזה, הוא הסיפור שלי.  אין לי סיפור אחר. זה הסיפור שלי. אין טעם לנסות, אי אפשר לחתוך את חבל הטבור שקושר אותי לשבט  המטורף הזה, המלא כל כך בנאורזות קולקטיביות.  אם ארצה או לא ארצה, זה הסיפור שאני חלק ממנו .זה הסיפור שלי.  אני ישראלי ועוד יותר מכך אני יהודי. 

בלילה ההוא הבנתי, שאין טעם לברוח. אני שונא אמנם  את מדורת השבט, אבל זו המדורה היחידה שלאורה אני יכול להתחמם באמת. בחוץ יש רק חושך, לפחות בשבילי ,ובחוץ מאוד קר.  

מאז אני שם. לא הצלחתי לנתק את חבל הטבור שמחבר אותי לשבט הזה. אני שם וחיי מתנהלים אפילו , עמוק עמוק בתוך המעגל המרכזי של מדורת השבט. יחד עם כולם אני מפיח שוב ושוב רוח, בגחלים הדועכים של המדורה הזו. מנסה להשלות את עצמי שהאש הגדולה שבערה פה פעם, תחזור לבעור בעוצמה.  מקווה ששוב ייחזרו יום אחד לבעור להבות גדולות שיתמרו אל על, ושהלהבות האלה יביאו לאור גדול בתוך החושך.

 זהו הסיפור שלי. איני יודע אם הסיפור הזה אמיתי או שזהו רק הסיפור שאני מספר לעצמי  כדי לתת איזה שהיא משמעות לחיי. איני יודע אם יש לו קיום ממשי.  ייתכן בהחלט שהסיפור הזה כבר הפך לספור פאתטי. ייתכן שהעם הזה, היהודי, שהלאום הזה, הישראלי, כבר נמצאים במסלול של ירידה, של דעיכה, של סיאוב והתפרקות. זה בהחלט  אפשרי ,  אבל זהו הסיפור שלי. אין לי ספור אחר, ואם הסיפור הקולקטיבי שלי, נגזר גורלו להיות עתה בשלבי הסיום העצובים שלו,זהו עדיין הסיפור שלי, ואני נמצא שם, בתוך הסיפור הזה

ואני אשאר בתוכו כל עוד אהיה חי... 

שמעתם על הקונצרט של פינק פלוייד בחורבות פומפי הרומית? הנה להקת רוק מדהימה מצ'ילה בהופעה היסטורית  באתר הארכיאולוגי המפורסם ביותר בדרום אמריקה.

בימים האחרונים פירסמתי כמה פוסטים על צ'ילה  ועל שירתו של המשורר הלאומי הצ'ילאני, זוכה פרס נובל לספרות, פבלו נרודה.  כאשר אני חושב על התקופה שבה חייתי בצ'ילה, הצלילים שמתנגנים להם ראשונים בתודעתי ,הם צלילי יצירת הרוק המדהימה  Alturas de Machu Picchu    (במרומי מאצ'ו פיצ'ו) של להקת הרוק Los Jaivas (הסרטנים). 

הגעתי לצ'ילה במאי 1982 מבוליביה. ברחובות לה פאז, בירת המדינה, היו הפגנות רחוב אלימות כנגד המשטר הצבאי שהביאו בסופו של לנפילת המשטר הצבאי ולחזרתה של הדמוקרטיה במדינה. ארגנטינה השכנה הייתה באותו זמן במצב של מלחמה כנגד בריטניה סביב השליטה על איי הפוקלנד ( המאלוינס בשמם הספרדי).  ולאחר התבוסה במלחמה, גם המשטר הצבאי שם החל להתערער. צ'ילה הייתה אי של יציבות תחת צבת הברזל של המשטר הצבאי של אוגוסטו פינושט, שתפס את השלטון בהפיכה צבאית עקובה מדם ב-11 לספטמבר 1973.  

באותה תקופה ב-1982 , צ'ילה נראתה  כמדינת קסרקטין. עדיין היה עוצר בלילות וברחובות נראו כל העת פטרולים חמושים של שוטרים וחיילים. אנשים פחדו לדבר על נושאים פוליטים בפומבי והאוירה ברחוב הייתה קודרת. באותה שנה 1982 התחילה גם בצ'ילה תנועת מחאה. תנועת מרי  שבהתחלה הייתה חלשה ומפוחדת. הז'אנר של שירי המחאה של שנות השישים והשבעים, המשיך לפעול בהסתר. הלהקות הגדולות , אינטי אילמאני, קילאפיון ( כתבתי עליהם בפוסט שסיפר על חוויותי בכלא בצ'ילה, שאיליו התגלגלתי מאוחר יותר) היו בגלות. את השירים  אסור היה להשמיע ברדיו או אפילו לשמוע במכונית או בבית, אך הקלטות שלהן הועברו בסתר מיד ליד וכך התוודעתי גם אני למוסיקה הזו.   

השלטון הצבאי העדיף שבני הנוער יקשיבו למוסיקת רוק אמריקאית ולא יטה אוזן לשירה העממית או למוסיקת המחאה אבל אז החלה לפעול להקת הרוק Los Jaivas ,  להקה שניגנה בסגנון שהזכיר מאוד את פינק פלוייד, בצד הרוקיסטי שלה, אבל במקביל ידעה לשלב במוסיקה אלמנטים של הפולקלור האנדיני : גיטרות חשמליות וסינטזיירים לצד הכלים האנדינים  המסורתים כמו חליל ה-kena (כך קוראים לחליל  האינדיאני  שעושים אותו מצמח הקנה) סאמפוניה ( כלי שנראה כמו  חליל  פאן), גיטרת הצ'ארנגו הקטנה שעשויה משריון של ארמאדיל.  מנגינות רוק עם עוצמה אדירה, הרבה תופים, מקצבים מודרנים וגם מלודיות עממיות מהרי האנדים.

 ב-1982 יצאה הלהקה עם תקליט  שנקרא  Alturas de     Machu Picchu   (במרומי מאצ'ו פיצ'ו) .  יצירה מוסיקלית מדהימה שהיא לדעתי יצירת הרוק היפה ביותר שחוברה בדרום אמריקה ואולי גם אחת מיצירות הרוק היפות ביותר בכלל.  היצירה מבוססת על שירים שכתב פבלו נרודה מתוך היצירה המונומנטלית שלו Canto General (השיר הכולל -  בתרגום מסורבל משהו)  אוסף  שירים פוליטי מאוד, שכתב פבלו נרודה הקומוניסט, שמתארים את המאבק של בני אמריקה בכובשים הזרים, החל מהכובשים הספרדים, הקונקיסטאדורים, במאה השש עשרה ועד לכוחות האימפריאליזם, הבריטים ואחר כך האמריקאים במהלך המאה העשרים, ושליחותיהן , הדיקטטורות הצבאיות שבאותה תקופה שלטו ביד ברזל כמעט בכל מדינות דרום אמריקה.    מאצ'ו פיצ'ו עירם של בני האינקה במעבה הג'ונגל, בהרים שמצפון מזרח לבירת האינקה, קוסקו, שלא הייתה מוכרת לספרדים  כשכבשו את ממלכת האינקה ב- 1536 ,   והתגלתה  לעולם ,שלמה לחלוטין, מכוסה בצמחיה עבותה, רק ב-1911, הפכה לסמל של  להתנגדות בני האינקה  שהספרדים הגיעו לחופי אמריקה ( כמו מטיילים רבים גם אני הייתי במאצ'ו פיצ'ו בטיול הגדול שלי בדרום אמריקה ואחר כך גם הדרכתי שם טיולים אבל הפוסט הזה הוא לא על מאצ'ו פיצ'ו, אלא על להקת לוס חייבאס והיצירה המוסיקלית הנפלאה שלה  ולכן לא אכתוב כאן הרבה על העיר המופלאה המיסתורית  הזו). 

 פבלו נרודה, במחזור השירים שהוא מקדיש למא'צו פיצ'ו, מתאר בדרך מיסטית את העיר הנטושה, הנשכחת, שעוד תחזור ותתעורר ויום אחד   יצאו ממנה  כוחות ההתנגדות לכיבוש, לדיכוי, לפערים הכלכלים והחברתים שיובילו את בני דרום אמריקה לעצמאות ולפריחה תרבותית חדשה חברתית וכלכלית , כפי שהיתה לפני שהספרדים הגיעו.

 יצירת הרוק Alturas de Machu Pichuהפכה מייד לאחר שהוקלטה, להצלחה היסטרית. אני זוכר את הצלילים של היצירה הזו בכל מקום, במוניות, באוטובוסים, בשווקים, ברכבת התחתית. כולם שמעו אותה בצ'ילה באותו זמן.  יצירה מדהימה שהזכירה בסגנונה את פינק פלוייד ולהקות רוק אחרות. איש לא יכול היה למנוע את השמעתה באותו זמן, גם לא קלגסי פינושט. הלהקה הייתה נערצת על ידי בני הנוער והצעירים והמשטר חשש לפגוע בה.  לא הייתה למשטר תואנה לצנזר את היצירה. בסופו של דבר  לא היו בשיר אלמנטים פוליטים עכשוים, המילים תארו מאבק בין האינדיאנים בני האינקה כנגד הספרדים, אבל כולם ידעו, שזו מטפורה למאבק פוליטי אחר . מאבק אקטואלי מאוד כנגד המשטר הצבאי. 

היצירה זכתה לפופלריות רבה בכל דרום אמריקה. בכל מקום שבו היו משטרים צבאים, הפכו מילותיו של פבלו נרודה וצלילי הרוק  של לוס חייבאס, להמנון של מחאה כנגד הדיכוי והעריצות.  היצירה הזו, מסמלת במידה רבה את ראשיתו של תהליך החזרה לדמוקרטיה בדרום אמריקה שהתחיל בדיוק באותה שנה ב-1982. במדינות רבות החלו מפגינים לצאת לרחובות ולהפגין כנגד השלטון והתהליך הזה הוביל לקריסת המשטרים הצבאים בכל רחבי היבשת: בבוליביה -1982, ארגנטינה - 1983, ברזיל -1985, וכך הלאה, מדינה אחרי מדינה ורק צ'ילה דווקא צ'ילה, לא הצליחה להצטרף לתהליך כי באותה שנה ב-1982 החל הרודן פינושט ברפורמות כלכליות ליברליות שהפכו לספור הצלחה אדיר ועזרו לעריץ להדוף את גלי המחאה.    ב-1989 בשיאו של "הנס הכלכלי הצ'יליאני" הסכים פינושט לערוך משאל עם שבו נדרשו הצ'יליאנים לבחור בין המשך השלטון הצבאי או לחזור למשטר אזרחי דמוקרטי. לתדהמתו של הרודן -  שהיה בטוח בנצחונו -  בחרו הצ'יליאנים בסיום המשטר הצבאי אבל  - וחשוב   לציין זאת  - כמעט 44% מבני המדינה העדיפו את פינושט.   השלטון חזר אמנם לידיים אזרחיות אבל פינושט המשיך לשלוט מאחורי הקלעים עד 1997  כמפקד הצבא ורק באותה שנה, חזרה צ'ילה למצב של דמוקרטיה מלאה. האחרונה במדינות היבשת שעשתה זאת, 26 שנים לאחר ההפיכה הצבאית של 1973.  

 חברי להקת Los Jaivas הם עד היום גיבורי תרבות בצ'ילה .  במשך  שנים רבות הם המשיכו להופיע בצ'ילה וברחבי דרום אמריקה  עד שלפני כמה שנים נהרג מנהיג הלהקה בתאונת דרכים.

 הנה כמה קטעים מהקלטה היסטורית שעשו בני הלהקה בראשית שנות התשעים, על רקע חורבות מאצ'ו פיצ'ו בסרט של תחנת טלויזיה צ'יליאנית ,בהנחיית הסופר הפרואני הידוע מריו וארגס יוסה ( שהיה בעצמו בשנות התשעים מועמד לנשיאות  בפרו אבל הפסיד בבחירות) .  מי שיציץ בדף ביו טיוב, יוכל לראות ,שיש שם  הרבה קטעים של התכנית הזו ולמעשה  את כל היצירה ,מחולקת לכמה קטעים של יו טיוב . בכמה מהקטעים, עד   לתחילת המוסיקה , יש קטעי דיבור של וארגס יוסה, שהם מענינים לכשעצמם, אבל אם לא יודעים ספרדית, הם משעממים. בחרתי על כן  את הקטעים שבהם יש רק מוסיקה נטו. ואם יש תאבון לעוד, אפשר לבחור לראות ביו טיוב גם את הקטעים האחרים.   

 מקווה שתיהנו.... 

 1. קטע הפתיחה של היצירה על רקע תמונות של מאצ'ו פיצ'ו  ותמונות פבלו נרודה...צליל חליל הפאן האנדיני -  הסאמפוניה...

http://www.youtube.com/watch?v=qDP3ZI5KBn4&feature=related

 2. הקטע השני המשך

http://www.youtube.com/watch?v=dxypIwtsa5k&feature=related

עוד קטעים :

p://www.youtube.com/watch?v=pnJI69K9GKE

http://www.youtube.com/watch?v=nV1SJnkRaN8

 ויש עוד קטעים נוספים רבים מהיצירה הזו ביו טיוב.....

אתמול, נסחפתי לי בזכרונות, בגעגועים לצ'ילה..

הנה לינק לסרטון שבו אפשר לשמוע את פבלו נרודה על רקע ביתו היפה באיסלה נגרה על שפת האוקיאנוס השקט 

נזכרתי כיצד שמעתי לראשונה את שיריו של פבלו נרודה, בהפגנת פועלים בעיר ולפראיזו, אנשים קשה יום עם כובעי מצחיה כאלה, כמו פעם, בסרטים של שנות השלושים, הקשיבו דוממים ועיניהם דומעות לאיש עם שפם גדול ששערותיו ארוכות, שדיקלם בקול בס עמוק, שיר של פבלו נרודה. באותם ימים היה בצ'ילה משטר צבאי אכזר. אי אפשר היה לנאום כנגד השלטון למחות, לצאת בביקורת. אבל פבלו נרודה היה משהו אחר. את פבלו נרודה כולם אהבו. גם אנשי הימין אהבו את פבלו נרודה. פבלו נרודה היה המשורר הלאומי. זוכה פרס נובל לספרות. וכל אחד בצ'ילה, גם אנשי הימין, שתיעבו את דעותיו הפוליטיות השמאליות של נרודה, גם הם, ברגע מסויים  בחייהם ,הרגישו רטט של אהבה לאישה. ואז באותו רגע לירי , רומנטי, בחרו  גם הם,  להקריא לאהובתיהן משירי האהבה של נרודה.

את הספר "עשרים שירי אהבה ושיר אחד של ייאוש", כתב נרודה בגיל עשרים. זהו ספר השירים שנמכר בהכי הרבה עותקים במאה הקודמת. ספק אם יהיה ספר שירים אחר שיימכר כה הרבה. במאה שלנו כבר לא קוראים שירים. במאה שלנו גם קוראים בכלל, הרבה פחות.

הנה פבלו נרודה מקריא בקולו העמוק שני שירים מהספר הזה. וזאת על רקע הבית המופלא שהיה לו בסוף ימיו ליד העיירה Isla Negra שנמצאת לא רחוק מולפראיזו, עיר הנמל הגדולה של צ'ילה שנראית קצת כמו סן פרנסיסקו.

פבלו נרודה היה קומוניסט aאהב את החיים הטובים.  הפופולריות הרבה של שיריו , הפכה אותו לאיש עשיר לנרודה היו שלושה בתים בצ'ילה, אחד בעיר הבירה סנטיאגו, השני בעיר הנמל וולפראיזו, שהייתה העיר האהובה עליו, ואת הבית השלישי הוא הקים בכפר קטן לא רחוק מוולפראיזו ממש ת על שפת האוקיאנוס השקט . מעל הגלים.  הבית המיוחד הזה היה בית חלומות והוא מילא אות באוספי הקונכיות שלו, באוספים של נשות  עץ של אוניות (יש כנראה מילה מיוחדת בשפת יורדי הים, לפסלי הנשים האלה שנמצאות בחרטומן של הספינות של פעם, מגינות על הספינה ומכוונות אותה במבטן) . הבית באיסלה נגרה ביית מעץ שנראה כמו ספינה מאורכת. חדר השינה ניצב באלכסון מול האוקיאנוס צופה אל הגלים. האישה שאיתו, מתילדה, אישתו האחרונה, נראית לרגע בסרט. לפני כמה זמן, נחשף בצ'ילה, עוד סיפור ממעלליו של נרודה, שהיה תמיד אוהב נשים ולא ידע אף פעם די, כי מסתבר שבתקופה הזו בסוף חייו, התגורר נרודה בבית הזה עם שתי נשים, עם מתילדה ועם אחיינתה הצעירה, וכל אותה תקופה קיימו נרודה והאחיינית יחסי אהבים עד שמתילדה גילתה וזרקה את אחייניתה מהביית.

פבלו נרודה מת מהתקף לב, כעשרה ימים לאחר ההפיכה הצבאית בצ'ילה      ב-11 לספטמבר 1973. כמה ימים לאחר ההפיכה, פשטו אנשי הצבא על הבית האחר שהיה לו בעיר ולפראיזו, שברו את הרהיטים, הפכו את נירותיו וניתצו את אוסף הקונכיות שלו. כמה ימים לאחר החוויה הקשה הזו, מת פבלו נרודה משברון לב. מת מצער על גורלה של צ'ילה, מולדתו האהובה.

הבית באיסלה נגרה הוא היום מוזיאון לאומי.

הנה התרגום של שני השירים שפבלו נרודה מקריא:

 הראשון, פואמה 15, בתרגומה של טל ניצן קרן

אני מניח שיש בנמצא גם תרגום של טל ניצן קרן או מישהו אחר,  לשיר השני, פואמה 20, אך ספר השירים שהיא תרגמה, אינו תחת ידי  ולכן בבוקר שבת זה, תרגמתי אותו ( פחות טוב כמובן) בעצמי.  

 אני אוהב כשאת שותקת 

אני אוהב כשאת שותקת כי את כמו נעדרת אז,

אותי את שומעת ממרחק וקולי בך לא יגע.

נדמה כאילו עיניך התעופפו ממך והלאה

נדמה כאלו הנשיקה לעולם את פיך חתמה . 

 כי כל הדברים אֶת נפשי מלאים את

 מן הדברים נגלית בהם נפשי גלומה,

פרפר החלומות, את דומה לנפשי,

 ולמלה "מלנכוליה" את דומה.    

 אני אוהב כשאת שותקת והנך כמו רחוקה

והנך כמו פרפר המתלונן בהמיה שאננה

את קולי את שומעת ממרחק

והוא בך לא נוגע

בשתיקתך לשתוק הרשי לי נא.  

והרשי לי לדבר אליך בשתיקתך

 הַבּהִירה כמו מנורה ופשוטה כמו טבעת.

את כמו הלילה שותק ומְכָּכֶב, שותקת את שתיקת הכוכב

כה פשוטה ולא נוגעת.   

 אני אוהב כשאת שותקת כי את כמו נעדרת

וכה רחוקה ועצובה כאלו מתה הנך;

אז די במילה אחת, די בחיוך אחד

ואני עולץ אני עולץ כי אין זה כך.

 הייתי יכול לכתוב את המשפטים הכי עצובים בלילה הזה

הייתי יכול לכתוב את המשפטים הכי עצובים בלילה הזה

לכתוב למשל " הלילה זרוע כוכבים

ומנצנצים, כחולים, גרמי השמיים, שם במרחק. 

ורוח הלילה מתערסלת לה בשמיים ושרה.. "

הייתי יכול לכתוב את המשפטים הכי עצובים בלילה הזה

אני רציתי אותה, ולפעמים, גם היא רצתה אותי. 

בלילות כמו הלילה הזה  היא הייתה בזרועותי

והרעפתי עליה כה הרבה נשיקות תחת השמיים שלא נגמרים .

היא רצתה אותי, ולפעמים גם אני רציתי אותה.

איך אפשר היה לא לאהוב את עיניה הגדולות  כל כך?

 הייתי יכול לכתוב את המשפטים הכי עצובים בלילה הזה.

לחשוב שהיא כבר לא שלי, להרגיש שאיבדתיה .

לשמוע את הלילה  הנשגב , אינסופי כל כך, כה שחור, בלעדיה

ומשפטי השיר, נופלים להם בקול עמום על רצפת הנשמה

כאלו היו היו אגלי טל על עשבים.

מה זה חשוב, שאהבתנו, לא הצלחתי לשמור אותה.

הלילה זרוע כוכבים והיא אינה איתי. 

זה הכל.

במרחק,  באיזה מקום, מישהו שר, שם במרחק,

והנפש שלי מיוסרת כל כך, על  שאותה איבדתי. 

איך זה שמבטי, כדי להתקרב אליה, עדיין  מחפש אותה כל כך?

ליבי מגשש אבוד, והיא אינה איתי. 

הלילה הזה, אותו לילה,   מאבק את העצים בלובן ירח.

אנחנו, מי שאנו היום,  אנחנו היינו לאחרים. 

זה ברור, איני רוצה בה עוד, אבל כשרציתי אז, כשרציתי אותה!

הקול שלי ביקש אז נואשות  להינשא על כנפי הרוח

כדי שהיא תישמע אותי, כדי שאגע בה באוזנה.

 ומצד שני, אולי אולי, כמו פעם, נשיקותי,קולה, גופה הבוהק,  עיניה... 

איני רוצה בה עוד, אבל לעיתים, אני רוצה בה עדיין

כה קצרה היא האהבה, והשיכחה, גדולה כל כך...

 כיוון שבלילות כמו הלילה הזה, היא הייתה בזרועותי,

נפשי, מיוסרת כל כך , על שאותה איבדתי.

שיהיה זה הכאב האחרון שייגרם לי בגינה

והמשפטים האלה, יהיו  האחרונים שאכתוב בשבילה...

והנה שוב הלינק לסרטון של פבלו נרודה מקריא משיריו