טנגו אחר

לפני כמה זמן קראתי פה בלוג של מישהי, שבו היא מספרת על הערצתה ללאונרד כהן... המשורר המדהים, המוסיקאי, והיא אומרת שם, "שאם  רק הייתה יכולה.... הייתה רוצה להתאהב בו ממש.... "

אני אוהב מאוד את לאונרד כהן, אבל אני חושב שאם הייתי אישה, מושא הפנטסיות שלי , הגבר המדהים בעיני, לא היה לאונרד כהן אלא צ'יקו בוארקה, הטרובדור הגדול של ברזיל. משורר מוסיקאי ואינטלקטואל  בעל שיעור קומה. כדי להסביר את מקומו בתרבות הפופולרית של ברזיל  אולי אפשר להגדיר אותו כמישהו שהוא תערובת של בוב דילן ופול מקרטני ביחד....

אביו של צ'קו בוארקה, היה  גדול הבלשנים של ברזיל, במשך שנים היה ראש האקדמיה לשפה וכתב את המילון המונומנטלי של השפה הפורטוגזית הברזילאית, משהו כמו אבן שושן שלנו..

צ'קו בוארקה הוא אינטלקטואל, כתב מאמרים, ספרים, מחזות,  חיבר שירים עם מסר עמוק, ויחד עם זאת, הוא גם אחד מכוכבי הזמר הפופולרי בברזיל...  כשהוא מופיע בקונצרטים בפני קהל  הוא ממלא  איצטדיונים. שירים רבים שכתב, הם נכסי צאן ברזל של הזמר הפופולרי בברזיל והם מוכרים בכל העולם. ציקו בוארקה כותב את שיריו וגם מבצע אותם בעצמו (  אחד משיריו הידועים למשל הוא  O que sera que sera) .

צ'יקו בוארקה הוא גם גבר נאה וכריזמטי, עם חיוך כובש ועיניים ירוקות אפורות מדהימות....

היום הוא כבר בשנות השישים שלו , ולפני כעשרים וחמש שנה,  זכיתי להכירו אישית ואפילו להתיידד עימו.

בתקופה שטיילתי בברזיל, היה לי ספור אהבה עם אישה ברזילאית.  מריה קנדידה דה מלו קפיסטראנו,  זה השם שלה. האישה שהייתה  האהבה הגדולה של חיי..... כמעט שנתיים היינו ביחד, ואחרי הטיול הגדול שלי בדרום אמריקה, היא באה לישראל לחיות איתי והייתה איתי  כאן שנה וחצי....

איני רוצה לספר את ספור האהבה הגדול הזה... קשה לצייר אותו בפוסט קצר בבלוג ( וגם כך הפוסטים שלי ארוכים מידי   ולא כל כך מתאימים לפורמאט של בלוג) לכן דרך אגב, רוב הספורים שלי כאן, שמבוססים על חוויות מחיי, מתארים יחסים שהיו יותר בבחינת אפיזודות קצרות....

לא אספר את הספור שלי ושל מריה  קנדידה אבל אספר רק, שדרכה, הכרתי את צ'קו דה בוארקה.

צ'יקו דה בוארקה היה הסנדק של מריה קנדידה.

אביה של מריה קנדידה היה טייס בחברת התעופה הברזילאית Varig והיה יו"ר האיגוד המקצועי של טייסי החברה וגם - כפי שהיה מקובל באיגודים המקצועים של דרום אמריקה באותה תקופה, בראשית שנות  השישים -הוא היה גם קומוניסט.

ב-1964 הייתה בברזיל הפיכה צבאית.

משפחתה של מריה קנדידה הייתה מעיר בצפון מזרח ברזיל בשם נאטל.  אבי אביה של מריה קנדידה,  הסבא שלה, היה ראש המאפיה בנאטל, ארגון הפשע ששלט באותה עיר, בבתי ההימורים , בזונות, בהגרלות הלא חוקיות. זה היה פעם, כאשר הפשע היה פולקלורי יותר, פחות אכזרי מהיום. בברזיל קוראים לראשי המאפיות האלה Bicheros על שם משחק החיות,Jogo de bichous  (אני מקווה שכך מאייתים את המילים הפורטוגזיות האלה) משחק הגרלות הלוטו הלא חווקיות בברזיל שרק עליו אפשר לכתוב פוסט מרתק.....

בימים הראשונים לאחר ההפיכה בברזיל ב-1964, יצאה פקודת מעצר כנגד אביה של מריה קנדידה ,שהיה באותו זמן בנאטל,  שם קיווה להסתתר עד יעבור זעם. מפקד משטרת נאטל, שהיה כמובן חברו הטוב של ראש המאפיה, אביו של יו"ר אגוד הטייסים ,הקומוניסט, סיפר על כך לחברו ואמר לו:  " אנחנו חברים שלושים שנה, לא אעצור את בנך, אתן לו שלושה ימים להתארגן ולברוח...."

אביה של מריה קנדידה ברח לקובה  יחד עם משפחתו ושם היא גדלה מגיל שש ועד לגיל עשרים ושתיים.

גם צ'יקו בוארקה היה גולה פוליטי בקובה והיה חבר טוב של אביה של קנדידה וכאמור,  היה גם הסנדק שלה.

בגיל עשרים ושתיים חזרה מריה קנדידה לברזיל, אני הכרתי אותה שנתיים אחרי זה...

כך הכרתי גם את צ'קו דה בוארקה. מריה קנדידה לקחה אותי פעמיים למפגש בביתו בריו דה ז'אנרו. איש חם ולבבי, נעים הליכות... אני שמח שהייתה לי הזכות האישית להכירו.

מכל שיריו הרבים של צי'קו בוארקה  בחרתי בשיר שמאוד לא אופייני לו. שיר שכאלו כביכול, אינו ברזילאי. לא בוסה נובה, לא סמבה אלא דווקא שיר בסגנון הפאדו הפורטוגזי. צ'יקו בוארקה בחר דווקא בסגנון הפאדו כדי לכתוב שיר מחאה.

שירת הפאדו הפורטוגזי, המלנכולית כל כך, העצובה, שמתגעגעת תמיד, מבכה עבר נגוז, בוכה על הטראגיות של החיים ( מקור המילה פאדו היא המילה Fatum הלטינית).  

ההיסטוריה של פורטוגל הייתה עצובה במשך מאות שנים.. במאה העשרים שלט בפורטוגל דיקטטור ימני, בשם סאלאזר. סאלאזר שלט בפורטוגל ביד רמה מ-1928 ועד 1974.  כאשר מת לבסוף במיטתו הייתה פורטוגל מדינה פרימטיבית וענייה ובעשרים שנותיו האחרונות, היא שקעה עד צוואר בביצה מדממת של מלחמות קולוניאליות עקובות מדם במושבותיה באפריקה: מוזמביק, אנגולה, גינאה ביסאו, סאו תומה וקאבו ורדה.

ב-25 לאפריל 1975 התקוממו קציני צבא שנקעה נפשם מהמלחמות חסרות התוכלת האלה והפילו את השלטון של יורשי סאלזר.

למהפכה הזו קוראים בפורטוגל "מהפכת הצפורנים".  הסיבה לכך היא, שכאשר יצאו שיירות הטנקים של הצבא, להפיל את השלטון, הפרח הנפוץ בחנויות העיר של ליסבון היה הצפורן, ובני העיר קיבלו את מחוללי המהפכה בשמחה זרקו על  שיירות הטנקים פרחי צפורנים, תקעו אותם בתוך קני התותחים והרובים.

מאז , בנארטיב של פורטוגל וגם של אחיהם הברזילאים, אפריל הוא מונח שמסמל, תקווה.

באפריל 1975 כאשר השתחררה פורטוגל מכבלי הדיקטטורה, הייתה בברזיל עדיין דיקקטורה צבאית . ברזיל נשלטה במשך 21 שנה עלי ידי חונטה צבאית מ-1964 ועד 1985.  ב-1973 החלה בברזיל תנועת מחאה שהובילה בתהליך איטי להחלשות הדיקטטורה עד לחזרת הדמוקרטיה ב-1985.  צי'קו בוארקה שהיה כבר אז, זמר ואינטלקטואל מוכר בברזיל, היה מראשי המאבק בשלטון הצבאי ונאלץ לצאת לגלות כמו אינלטקטואלים ואמנים רבים אחרים, ביניהם למשל קאייטנו ולוזו וג'לברטו ג'יל. בוארקה בחר לחיות בקובה ועד היום הוא מקיים ידידות עמוקה עם פידל קסטרו. קאייטנו ולוזו וגילברטו ג'יל שלא היו קומוניסטים כמוהו, העדיפו לחיות באנגליה.

השיר פאדו טרופיקאל, נכתב בעקבות מהפכת הצפורנים בפורטוגל.  צ'קו בוארקה  מבכה  את גורלה של ברזיל האהובה שלו,  ברזיל שהייתה פעם מושבה קולוניאלית פורטוגזית. השיר משלב דימויים מפורטוגל ומברזיל . פרחים מהגו'נגל ורוזמרין ויסמין מפורטוגל, עצי קוקוס ואריחי קרמיקה שאופיינים כל כך לארכיטקטורה של ליסבון ופורטו,  ונהר האמזונאס  הוא כאלו המשך של נהר הטאג'ו בפורטוגל.

השורה שחוזרת שוב ושוב אומרת: "הארץ הזו  עוד  תממש את האידאל שלה,  ויום אחד היא  עוד תהיה פורטוגל גדולה..." .המסר של השיר: הנה בפורטוגל ,שכל כך סבלה, יש עכשיו אופק תקווה, שם בפורטוגל, מדינת האם של ברזיל ,  יש כבר  חופש ודמוקרטיה ואלו אצלנו בברזיל, עדיין יש עינויים, ואלימות ועוני. מתי יגיע גם תורנו ? מתי תגיע החירות גם לברזיל?

הנה התרגום של השיר מפורטוגזית לעברית ( לא פשוט לתרגם את צ'יקו בוארקה, השפה שלו כל כך עשירה, ואיני יודע  אם ממש הצלחתי).

המוזה של הפאדו שלי

אימי נדיבת הלב

אני משאיר אותך מדוכדכת

בראשית אפריל 

אבל אל תהיי כה כפויית טובה

אל תשכחי מי אהב אותך כל כך

 מי  שביערות העד הסבוכים שלך

אבד, ונמצא שוב.

איי, כן, הארץ הזו עוד תממש את האידאל שלה

היא עוד תהיה יום אחד, פורטוגל גדולה.

 " אתה יודע, בסופו של דבר, אני איש רגשני,

 כולנו ירשנו עם הדם הלוזיטני שלנו,  הרבה  ליריות ( וגם כמובן סיפליס) 

ולכן, גם כאשר ידי עסוקות

בלענות, להצליף להכות

ליבי , עיניו נעצמות והוא בוכה , בוכה כל כך...."

 כמו עלי שרך ירוק בבוסתן

רוזמרין וקנה סוכר

משקה ליקר מתוק בכד של חרס

ויין טרופי קר

וגם מולאטית יפה

עם תחרה עתיקה על צוואר

שבהנף יד זריז מתגרה

אפשר לגנוב ממנה נשיקה..

איי, כן, הארץ הזו עוד תממש את האידאל שלה

היא עוד תהיה יום אחד, פורטוגל גדולה. 

ליבי, ליבי כבד כל כך

וידי, מכות בזעם עצור

עד כדי כך שלאחר מעשה,

מתוך בלבול  אני אומר לעצמי כך: 

"אני מסיר את ידי מחזי

ויש מרחק רב כל כך בין המעשה לכוונה

ויד על ליבי לוחצת

אני בעצמי נבהל ממעשה גילוי העריות הנורא!".

 כשאני עמוק בתוך  להט  שדה הקרב

ניצב גאה זקוף כמו קברניט בחרטום  ספינתו

וחזי נפוח מגאווה עד שכפתורי המקטורן פוקעים

ואז  גזר דין נאמר בקול קשוח

במהירות , בלחץ זמן, ידיים נחרצות  מוציאות אותו לפועל

אבל אחר כך הלב סולח, סולח ..

 נגנו גיטרות , צלילי אקורדיון

פרחי יסמין, צמרות עצי קוקוס, מזרקות של מיים

דגי סרדין, מנדיוקות

אריחי קרמיקה כחולים

ונהר האמזונאס

המתפתל לו בין הרים

ופתאום פורץ לו בגלי סערה

מתחבר לו כאלו, לשפך נהר הטאג'ו

איי, כן, הארץ הזו עוד תממש את האידאל שלה

היא עוד תהיה יום אחד, פורטוגל גדולה.

את המילים בפורטוגזית אפשר לראות בלינק הזה

אז הנה הלינק לשיר Fado Tropical

מקווה שתיהנו.

בסרטון ביו טיוב, אפשר לראות שהתמונות שמלוות את השיר הם דימויים ויזואלים מפורסמים מהתרבות הפופולרית של ברזיל. שחקני כדורגל, פוליטקאים מפורסמים ( כמו לולה נשיא ברזיל) וכו'

ועוד סרטונים ושירים של צ'יקו בוארקה? תראו את הכמות העצומה של סרטונים שיש ביו טיוב...

פעם לפני שנים, לפני הרבה שנים, כתבתי טקסט מנוכר בבית קפה במדריד, בקפה בארביירי, ברובע לאבה פייה, זה היה ב-1984, באמת לפני הרבה שנים.

כמה שבועות קודם לכן פגשתי את לורנצה האיטלקיה בקואימברה בפורטוגל . כתבתי על כך באותו לילה בקפה בארביירי. וזה מה שכתבתי עליה אז:

"כך היו הדברים לפני כמה שבועות כשפגשתי את לורנצה. כבר אז ידעתי שזהו מאורע חשוב בחיי שמן הראוי לו שייכתב. לורנצה – לילית,  אותה פגשתי בקואימברה בפורטוגל. היום איבדתי את הטבעת שהיא נתנה לי, גם את כתובתה המדוייקת  ונשארתי ללא סימנים לקיומה של האישה הארצית – לורנצה. רק הזכרון נשאר ממנה, רק  הפנטזיה, טביעת אצבעותיה בדמיוני, מהות הנשיות, אישה שהיא לילית. לילית איתה ביליתי לילה של אהבה מושלמת בעיר קואימברה. עיר שגם היא הפכה לפנטזיה – מציאות מאגית בעבר הרחוק של מלחמות במוסלמים, לפני היות ליסבון לבירה. עיר שכבר בימי הביניים הייתה בה אוניברסיטה. עיר של מלומדים כבדי ארשת וארוכי גלימות הגוחנים בספריות אפילות על כתבי יד עבשים.  עיר של סוחרים יהודים, של תהילת עבר שנגוז, עליו מתרפקים בשירים במרתפי הפאדו, עם כוס יין ירוק ליד שולחן כבד שרים בעצב יחד עם הזמרת כבדת הבשר, שלבושה שחור ועיניה נוגות -  Coimbra ainda Capital(קואימברה עדיין עיר הבירה) קואימברה עיר בירה של עבר ערפילי. בהווה שלי שגם הוא כבר הפך לעבר, קואימברה היא בירה במחוז האהבות הפרטיות שלי. המקום בו אהבתי את לילית."

הלילה נזכרתי בה שוב בלורנצה, אחת משלוש  נשים שפגשתי בחיי שבאמת היו לילית.

אז הנה הספור כפי שהיה באמת, או כפי שאני זוכר אותו .  ואולי כפי שאני ממציא אותו? – האם אפשר להבדיל, אחרי כל כך הרבה שנים מה באמת קרה ומה אנו ממציאים בדמיוננו?

לילית בליל ירח כסוף

באותו לילה הייתי כל כך עייף. כל היום נסענו. בבוקר עוד היינו בסלמנקה  ואחר כך  נסענו בתוך שדות ארוכים שבהם רעו פרים שחורים גדולים  עד שעברנו את הגבול ונכנסנו לפורטוגל. בערב התמקמנו לנו במלון מחורבן בקואימברה. מלון דהוי מאובק אבוד בתוך ערפילי הלילה. הייתי עייף, כל כך עייף, אבל הנהג של הטיול שהדרכתי, קרלוס, היה עצבני וכעס עליי. היה לו אף מעונקל נשרי והוא היה גבוה ולמרות שהיה בן כמעט שישים, הוא עדיין נראה כמו אציל ספרדי גאה והאציל הזה כעס עלי, כי הוא חשב שאני מנסה לתחמן אותו ולגנוב ממנו טיפים, אז לקחתי אותו לאיזה בר ושתינו כמה כוסות ולאט לאט הוא הפשיר ובסוף נהיינו עוד פעם כאלו חברים

ואז הוא הלך לישון, ואני שירכתי את רגלי בעייפות אחריו וחיכיתי ליד דלת המעלית והמעלית לא הגיעה. ליד המעלית הייתה הדלת של הבאר של המלון ולכן הצצתי לראות אם יש שם מישהו. הבר היה ריק, אני זוכר שכל הקירות היו צבועים באדום בוהק והקירות היו מלאים במראות. הבר היה ריק מאדם אבל ליד הדלפק ישבה צעירה יפיפיה. אני חושב שהיא הייתה אחת הנשים יפות שראיתי מימי...תמירה, רזה, בשמלה שחורה וללא שרוולים שחשפו את בוהק עורה החלק ועיניים כחולות מחייכות. התקרבתי לדלפק הבר, חייכתי לעברה ושאלתי בפורטוגזית : "אפשר לשבת לידך" האישה חייכה אלי חזרה חיוך מלא אור , הושיטה לי את ידה ואמרה לי באיטלקית. "אשמח אם תשב לידי, אני קצת בודדה כאן, שמי לורנצה אבל אם זה היה תלוי בי הייתי רוצה להיקרא בשם לילית.."

כששמעתי את השם לילית, נידרכתי מייד. " את יודעת אולי פורטוגזית? ספרדית? האיטלקית שלי לא כל כך טובה".

"אני יכולה לדבר בספרדית"

"ואת יודעת מי זאת לילית?"

"משהו שקשור לקבלה של היהודים, משהו מיסתורי, אני חושבת, אבל הרבה איני יודעת".

"אני יהודי, אני מישראל ואם את רוצה אני יכול לספר לך קצת על לילית..."

סיפרתי ללורנצה מיהי לילית והיא רק חייכה וכשסיימתי היא אמרה:

"דווקא מתאים לי התיאור שלך, הייתי רוצה להיות לילית כזו....."

המשכנו לדבר במשך שעות. השעה הייתה מאוחרת אבל אנו שכחנו את מחוגי הזמן. לורנצה סיפרה לי על חייה, על גבר שאהבה, שעזב אותה אחרי שש שנים של מגורים בצוותא והשאיר אותה הרה בחודש השני, והיא החליטה שאינה רוצה את התינוק ועשתה הפלה, ועכשיו היא במצב רוח נורא. לפני שבוע היא הפילה ואחר כך היא החליטה לברוח כמה שיותר רחוק ולטייל סתם בלי מטרה וללא כוון בפורטוגל דווקא.

"אני אוהבת את המקום הזה, הערפילים העגמומים, שירי הפאדו העצובים, הנשים הזקנות שרואים בכל מקום לבושות שחור. כל כך מתאים למלנכוליה שלי".

יצאנו מהמלון והלכנו לטייל על שפת נהר המונדאז'ו. ירח כסוף יצא מבין העננים והשתקף במי הנהר באלפי נצנוצים. ליד גשר אבן עתיק ראינו שלושה צעירים ערומים מתרחצים במיים הקרים. הצעירים הסתבנו להם ועורם שהיה מלא בקצף היה חרוץ בפסים לבנים. איני יודע למה אבל הצעירים האלה הזכירו לי תמונות מברזיל, מכפר הדייגים טראנקוזו בבהאיה . גם שם היה נהר גדול שהיינו מתרחצים בו לעת ערב והימים בכפר ההוא היו מהימים המאושרים בחיי. בכפר ההוא הייתי מאוהב.

ניסיתי לספר ללורנצה על טראנקוזו. לא הצלחתי. משהו במילים נשאר תקוע, חלול. לא הצלחתי להעביר את המראות. את תחושות הקסם החושני שהרגשתי שם, את המיית הצמרות של עצי הקוקוס, את החמורים שהיו רובצים שם בלילות בכיכר הדשא ליד הכנסיה הקולוניאלית העתיקה , ונושאים את קולם לעיתים בנהי עצוב של געגועים.  ניזכרתי באישה שאהבתי שהייתה מתנענעת איתי בערסל, מקשיבה עימי לרשרושי הגלים אבל כשניסיתי לספר זאת ללורנצה ,ראיתי שהיא מפהקת.

"אני עייפה, כבר ארבע בבוקר. בוא נלך לישון. אני רוצה לישון איתך הלילה" אמרה לי לורנצה פתאום, כאלו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם וגווה הדק רעד קלות.

חיבקתי את כתפה והצמדתי אותה אלי.

כך הלכנו כמה דקות עד שהגענו למלון.

נכנסנו לחדר ואני קילפתי את לורנצה מבגדיה.

לא יכולנו ממש לעשות אהבה, לורנצה עבר הפלה רק כעשרה ימים קודם לכן. אבל התחבקנו שעה ארוכה ונשרפנו יחדיו באש של חיבור לוהטת שכמוה לא הכרתי בימי.

בבוקר כשהשמש זרחה הבטתי בעיניה המחייכות של לורנצה ואמרתי לה:

"יום אחד עוד נפגש שוב את ואני, וביום הזה נתעלס באהבים. יש איזה רז בחיבור שלנו, לא ייתכן שהוא יישאר רק בגדר אפיזודה חולפת"

לורנצה חייכה לעברי, והסירה טבעת כסף מידה.

"אני מבטיחה לך, אנחנו עוד ניפגש. גם אני חושבת שהחיבור ביננו הוא מופלא"

רשמתי את כתובתה של לורנצה על פיסת נייר. לורנצה גרה ברח' מוסקבה 62 במילאנו.

ביום המחרת, הייתי עייף כל כך. התקשיתי להישאר ער. ראשי צנח מידי פעם על חזי. שדות הכרמים של פורטוגל חלפו ביעף ואני חשבתי כל העת על לורנצה.

באותו לילה הלכנו להופעת פאדו בליסבון. זמרת הפאדו, שרה בגעגועים על קואימברה, עיר המלומדים האבודה, ואני הרגשתי שעיני מלאות בדמעות געגועים ללורנצה , ללילית.

כשחזרתי לישראל, כמה שבועות לאחר מכן, כתבתי ללורנצה מכתב ארוך. מכתב מבולבל בספרדית מלאה בשגיאות, ( אז לא שלטתי בשפה הזו כפי שאני שולט בה היום).

שלחתי את המכתב לרח' מוסקבה 62 במילאנו.

המכתב נשאר ללא מענה.

יום אחד אחרי ארבעה שבעה חדשים, ניהלתי שיחה עצובה עם אישה שהייתה חשובה מאוד בחיי. אישה שהיום, אחרי שנים רבות כל כך ,היא עדיין ידידה קרובה אבל אז באותו ערב היינו בשיחה אחרונה של פרידה. שיחה אחרונה אחרי חדשים רבים של אהבה סוערת. של תשוקה אדירה וקשר נפשי עמוק. משהו לא הסתדר ביננו אולי היינו צריכים להינשא, אבל אז זה לא התאים לי. עד היום אני מצר על כך וגם היא אומרת לי תמיד, שגם היא חושבת בעצב שמשהו יפה כל כך התפספס ביננו . אולי אם הייתי נושא את האישה הזו לאישה היו חיי נראים אחרת ואולי עוד יקרה משהו בעתיד ביננו? אנחנו עדיין נפגשים לעיתים, פעם בכמה שנים, ומדברים בטלפון וגם היום כשאני רואה אותה ,  אני חושב שהיא יפייפיה.

אבל אז באותו ערב ניהלנו שיחה דרמטית של פרידה.

אני בכיתי וגם היא בכתה וישבנו מחובקים שעה ארוכה ואז פתאום צלצל הטלפון בחדר השני.

"כן, הלו", מלמלתי בקול צרוד חנוק מעצב.

"זאת אני לילית, לילית מקואימברה, אתה זוכר אותי?"

"בטח שאני זוכר, כתבתי לך לפני זמן רב כל כך ואת לא ענית"

"רק היום קיבלתי את המכתב, הכתובת שכתבת על המעטפה הייתה שגויה, אני לא גרה ברח' מוסקבה 62 אני גרה במספר 64. אבל אולי הייתי צריכה לקבל את המכתב דווקא היום, כי היום הוא יום הולדתי, אינך חושב שזו מיקריות קסומה? קראתי את המכתב היפה שלך היום והתגעגעתי אליך פתאום כל כך......"

"אוי לילית, מלמלתי, איני יכול לדבר איתך עכשיו, זה לא זמן כל כך מתאים, אני אתקשר אלייך עוד שעה בסדר? "

"אוקי, אני אחכה תרשום מספר הטלפון שלי " ענתה לי לילית ויכולתי לשמוע את האכזבה בקולה.....

חזרתי לחדר. האישה ממנה נפרדתי הביטה בי בעיניים דומעות. רציתי לסיים את השיחה רציתי לחזור ללילית אבל השיחה ביננו נמשכה עוד שעה ארוכה, שעה ארוכה מידי.

כשהאישה הלכה מדירתי. סגרתי את הדלת מהורהר והתיישבתי ליד שולחן הכתיבה, מול הטלפון.

לא יכולתי לחייג ללילית. משהו עצר בעדי. חשבתי על האישה העצובה שעזבה אותי. על האהבה הגדולה שהייתה ביננו. על מה שהיה, ועל מה שהיה יכול להיות ועל מה שלא יהיה יותר לעולם....

כך ישבתי שעה ארוכה עד שמצאתי כח וחייגתי את מספרה של לילית במילאנו.

במשך דקות ארוכות לא זכיתי למענה. ניסיתי כמה פעמים עד שמישהו ענה בסוף:

"כן , מי זה?" ענה לי קול צרוד מנומנם ועייף"

"עם מי אני מדבר?"

"אתה מדבר עם לורנצה, ענה לי הקול בכעס, ואני לא אוהבת שמעירים אותי מהשינה, אז בפעם הבאה תחשוב פעמיים לפני שאתה מתקשר בשעה מאוחרת כזו!"

"לילית. לחשתי ברוך, זה אני, זוכרת שדיברנו, לפני כמה שעות?"

לא אכפת לי מי אתה , אני עייפה ואני  רוצה לישון"

כך נבחה לעומתי האישה בקול צורם וטרקה את הטלפון....

קפאתי במקומי בתדהמה . השפורפרת השותקת צרבה את ידי.

ניסיתי לחייג שוב את מספרה של לילית, את מספרה של לורנצה ,אבל הפסקתי.

ידעתי שהיא לא תענה וגם אם היא  הייתה עונה  שוב  ידעתי שהאישה שתהיה שם בצדו השני של הקו תהיה לורנצה. ואני לא הכרתי את לורנצה, לא ידעתי מיהי. אני הכרתי רק את לילית ואת לילית ידעתי שכבר לא אמצא באותו לילה.

וכך חמקו ממני באותו לילה שתי נשים.

באותו לילה איבדתי את לילית.  את הלילית של הפנטסיה לילית  שנגוזה אל תוך חלום דהוי תפל שכנראה לא היה לו קיום ממשי מעולם.

ובאותו לילה איבדתי את האישה האחרת. אישה שהיה לי עימה חיבור יפה כל כך. אישה שרצתה להינשא לי, ואני סרבתי לקבל את מינחת ידה האוהבת ושילחתי אותה מחוץ לחיי. שילחתי אותה מחוץ לחיי ועד היום, אני מצטער על כך כל כך..

האם ידעה זאת לילית? האם ידעה  היכן ועם מי הייתי באותו לילה.  האם הרגישה באיזה סערת נפש של פרידה הייתי באותם רגעים?

היא כנראה ידעה לילית ולכן היא טלפנה אלי  באותו לילה מתוך האיין, חזרה  וקרמה לה לרגע עור וגידים, הפכה  לקול מפתה שנשא אותי שוב אל מחוזות הפנטסיה הקסומים.

במשך כמה רגעים מצאתי אותה שוב את לילית אבל הקסם פג לו מייד וכאשר שוחחתי עימה שוב אחרי כמה שעות, האישה שענתה לי בטלפון כבר לא הייתה לילית אלא לורנצה....

לילית אבדה לי באותו לילה.

וגם האישה השניה שהייתה, בניגוד ללילית כה אמיתית ואשר אהבתי כל כך, אבדה לי באותו לילה.

עם האישה הזו אני מדבר לעיתים בטלפון אך הזמן לא קפא על שמריו...

ואת לילית אני ממשיך עדיין לחפש......

העיר קואימברה בפורטוגל ונהר המונדאז'ו

פאדו  פורטוגזי  Coimbra Capital עם עמליה רודריגז (לשמוע ולראות)

 פורטוגלי שהיה לרוזן אתיופי

המשך של הפוסט מאתמול על קואימברה ומחוזות החלום

פעם אחת, במסגרת קורס שנשלחתי אליו מטעם העבודה,  הייתי באיזה דינמיקה קבוצתית של פסיכולוגיה התנהגותית. ביום הראשון של הסדנה ביקש המנחה מכל אחד מהמשתתפים, לבחור בחפץ או באישיות שבאמצעותה הוא מבקש להציג את עצמו. כשהגיע תורי, סיפרתי למשתתפי הסדנה שאני בוחר להציג את עצמי דרך פרו דה קוביליו, הנוסע המופלא, שהקדים את לורנס איש ערב בארבע מאות שנים.  אם הייתי יכול לבחור, זה האיש שהייתי רוצה לחיות את חייו . אני חושב שהספור שלו הוא פנטסטי.

פרו דה קוביליו – כן כך מבטאים את שמו, פרו ולא פדרו – מת באתיופיה כנראה ב-1530, רוזן אתיופי, בעל אדמות, איש משפחה, אב להרבה ילדים. יועץ בכיר של המלך . ב-1520 מגיע לאתיופיה שגריר פורטוגזי ראשון. כמה שנים קודם לכן שלחו האתיופים' משלחת לרומא ולפורטוגל וביקשו את עזרתם של הפורטוגזים כדי שיגנו עליהם מהתקפות המוסלמים.  כאשר הגיעו הפורטוגזים  לחצר המלך בגונדאר הם מצאו לתדהמתם איש זקן כבן שבעים, נמרץ וחסון גוף שדיבר פורטוגזית. לישיש קראו פרו דה קוביליו. הכומר, האב פרנסיסקו אלווארז, שהיה עם המשלחת הפורטוגזית, שוחח עימו במשך ימים  רבים ושמע ממנו תיאורים מפורטים על המדינה הנוצרית המוזרה הזו. ארצו של המלך הנוצרי יוחנן. הספר שנכתב בעקבות זאת הוא התיאור המהימן הראשון של אתיופיה הנוצרית שנכתב על ידי אירופי.  ספרו של אלווארז הוא גם מקור המידע העיקרי שיש לנו על חייו ומסעותיו של פרו דה קוביליו.                           

מי היה פרו דה קוביליו, כיצד הגיע לחצרו של מלך אתיופיה?

בהסטוריה של מסעות הגילויים הפורטוגזים, בספור המופלא של החיפוש אחרי הדרך להודו, יש מגלים ונוסעים רבים: אנריקה הספן שהתחיל את כל הפרוייקט הלאומי הגדול הזה ב-1415, סבסטיאן קאנו, ברתולימאו דיאז, קאברל, אלבוקרק, מגלן. מעטים יודעים על תרומתו של פרו דה קוביליו  ועל המכתב ששלח למלך מקהיר בערך ב-1490. מכתב  שהשלים את החוליה שהייתה חסרה עד אז – תיאור הדרך ממזרח אפריקה להודו -  כדי שתמונת הדרך, הנתיב להודו, תהיה שלמה.

כמה שנים קודם לכן  מפליג הספן ברתולמאו דיאז דרומה מהאיזור שהיום נמצאת בו קונגו. לאחר כמה שבועות של הפלגה, נקלעו יורדי הים לסערה איומה שנמשכה כמה ימים. כאשר שוכך הים מזעפו, עוגנת הקרוולה של ברתולמאו דיאז  מול החוף שהיה פתאום - בניגוד למה שהכירו במשך שבועות וחדשים - ממערב לאניה. לאחר עשרות שנים של מסעות ימים הבינו הפורטוגזים, שהגיעו סוף סוף לקצה הדרומי של יבשת אפריקה. בדיקה במכשיר האצטרולב איששה את השערתם, מסתבר שהאניה החלה להתקדם לעבר הצפון.  ברתולמאו דיאז קרא לכף אותו הקיפו, כף הסערות. מאוחר יותר, אחרי שהספינה חזרה לפורטוגל, הורה המלך גו'או ה-2 לשנות את השם לכף התקווה הטובה. היום נמצאת שם העיר קפטאון.

ברתולמאו דיאז המשיך בדרכו צפונה עד שהגיע לאיזור שבו נמצאת  היום מוזמביק ולאחר מכן לא העיז להמשיך במסעו וחזר לפורטוגל.

המלך ג'ואאו השני

בשנה שבה יוצא ברתולמאו דיאז למסעו הימי שולח המלך ג'ואאו ה-2 משלחת נוספת בדרך היבשה. המשימה שקיבלו שני הנוסעים, פרו דה קוביליו ואלפונסו דה פאיבה, הייתה למצוא את הנתיב לארצו של המלך יוחנן. באותה תקופה כבר התחילו להגיע לאירופה רסיסי  מידע שהארץ הנוצרית המיסתורית הזו, נמצאת  כנראה מדרום למצריים, באתיופיה. אלפונסו דה פאיבה לא השלים את מסעו ונפטר בדרך, פדרו דה קוביליו לעומת זאת, הצליח למצוא  את ארצו של הכומר יוחנן ואף הגיע רחוק יותר, עד להודו.

העיר קוביליה שבה נולד פרו  דה קוביליו נמצאת במזרח  פורטוגל, קרוב לגבול עם קסטיליה . כאשר היה נער התגלגל פרו  לשירותו של דוכס קסטיליאני חשוב, הדוכס דה גוזמאן . באותן שנים למד לשלוט בחרב והשתתף בקרבות רבים באותו איזור שהיה איזור מריבה בין הפורטוגזים לספרדים. באחד ממסעותיו של הדוכס דה גוזמאן לליסבון, שם המלך הפורטוגזי את עינו על הנער הנמרץ וביקש  להשאירו בשירותו. באותה תקופה היו סכסוכי ירושה וגבול  רבים בין מלכי קסטיליה ופורטוגל. מלך פורטוגל נוסע לצרפת ולקח עימו  את פרו הצעיר כבן לוויה . באותו מסע  ביקש מלך פורטוגל לשכנע את מלך צרפת, שיסייע לו במלחמתו בספרדים וימנע את הכתרתה של איזבל הקתולית כמלכת קסטיליה. מלך צרפת מסרב ומלך פורטוגל ,אלפונסו, שכבר היה זקן ,פורש  מהכתר ומעבירו לבנו גו'אאו השני. במשך כמה שנים נאלץ המלך הצעיר להאבק בהתנגדויות רבות של האצילים הפורטוגזים. כמה אצילים חתרנים נאלצים לברוח לקסטיליה  והמלך שחושש ממזימותיהם, שולח את פרו דה קוביליו, שדיבר קסטיליאנית ללא רבב, לרגל אחרי האצילים הפורטוגלים ולברר מי מגיע לבקרם, כדי לתכנן מרד כנגד השלטון. המידע שהעביר המרגל הצעיר איפשר למלך לגלות את ראשי המורדים ולהוציאם להורג.

פרו הופך לבן לוויה נאמן שהמלך מייעד למשימות סודיות. בשנים שלאחר מכן יצא כמה פעמים לצפון אפריקה וחתם על הסכמי סחר ובריתות צבאיות  עם השליטים של פס וטלמסן במרוקו. במסעות  אלה למד היטב ערבית.

שליטתו המושלמת של פרו בערבית, מיומנתו  באמנות החרב וכשרון המשחק שלו, שאפשר לו ללבוש ולפשוט דמויות כרצונו, הפכו אותו לאיש המתאים כדי לחפש באפריקה את  הדרך לממלכתו של הכומר יוחנן. פרו, ועמיתו למסע, אלפונסו דה פאיבה, יוצאים לדרכם במאי 1487. המלך מצייד אותם בכתבי אשראי בבנק של בני מדיצ'י מפירנצה כדי שיוכלו לממן את הוצאות מסעם.  הם נוסעים דרך איטליה   לרודוס, שם הם קונים מאה כדים של דבש ומפליגים לאלכסנדריה כדי למכור אותם כשהם מחופשים לסוחרים מוסלמים. באלכסנדריה הם נופלים למשכב והאחראי למכס בנמל, שחושב שקיצם קרוב, מחרים את הדבש ומוכר אותו. אף על פי כן הם מתאוששים וממשיכים במסע יחד עם חבורת עולי רגל צפון אפריקאים, מבקרים בדרך את הר סיני ואחר כך מגיעים למכה ולמדינה. פרו דה קוביליו  ואלפונסו דה פאיבה הם ככל הנראה, בני המערב הראשונים שהגיעו למכה וראו את אבן הכעבה ואת טקסי העליה לרגל.   לאחר מכן הם ממשיכים לעדן ושם נפרדות דרכיהם. אלפונסו דה פאיבה חוצה את מיצרי ים סוף לעבר אתיופיה ופרו דה קוביליו מצליח לעלות על ספינה ערבית ונוסע עם רוחות המונסון מזרחה להודו . יש הסטוריונים הטוענים שאותה אניה הייתה של גדול הנווטים המוסלמים באותה תקופה והוא ,מבלי שידע זאת , חשף בפני הפורטוגלי המחופש לערבי, את סודות רוחות המונסון ועל ידי כך פתח  בפני האירופאים את הדרך להודו. תוך כמה עשרות שנים השתלטו הפורטוגלים ואחריהם אומות ימיות אחרות מאירופה, על הסחר הימי  עם המזרח והביאו בעקבות זאת למשבר חריף בכלכלתן  של המדינות הערביות ששלטו קודם לכן על הסחר הזה. מי שנפגע בעיקר הייתה  מצריים הממלוכית  והמשבר הכלכלי שנקלעה אליו  היה בין הסיבות שהקלו על כיבושה ב-1516 על ידי העותומאנים.

פרו דה קוביליו מגיע לקאליקוט ובחדשים הבאים הוא מבקר בערי החוף של דרום מערב הודו, במאלאבר, קאנאנורה וקוצ'ין. קאליקוט הייתה הנמל הגדול של הודו. הנמל שאליו הגיעו התבלינים מהאיים של מאלקה      ( מאלזיה)  והאיים הרחוקים יותר של מולוקה (אינדונזיה). באותם ימים היו התבלינים מוצר הסחר הרווחי ביותר . האניות הקטנות של אז יכלו לשאת מטען מוגבל בלבד . התנאים הסניטרים של  התקופה חייבו המלחה ותבלון של הבשר כדי לשמור אותו מפני רקבון. עריה המלוכלכות של אירופה היו מליאות בסחי וסרחון. איש לא חשב בכלל שאפשר להתרחץ. הדרך היחידה להפיג את הריחות הרעים היתה על ידי בשמים ותבלינים ואלה היו בנמצא רק במזרח. מחירה של שקית קטנה של צפורן במולוקה היה 2 דוקאטים . אותה שקית נמכרה באלכסנדריה ב-50 דוקטים  ובלונדון כבר האמיר מחירה ל-250 דוקטים. רוב האניות שהובילו מטענים בים טבעו בסערות, אך אם הצליחה אניה לחזור בשלום הרויחו אלו שהשקיעו במסע, הון עתק.