פעם לפני שנים, לפני הרבה שנים, כתבתי טקסט מנוכר בבית קפה במדריד, בקפה בארביירי, ברובע לאבה פייה, זה היה ב-1984, באמת לפני הרבה שנים.
כמה שבועות קודם לכן פגשתי את לורנצה האיטלקיה בקואימברה בפורטוגל . כתבתי על כך באותו לילה בקפה בארביירי. וזה מה שכתבתי עליה אז:
"כך היו הדברים לפני כמה שבועות כשפגשתי את לורנצה. כבר אז ידעתי שזהו מאורע חשוב בחיי שמן הראוי לו שייכתב. לורנצה – לילית, אותה פגשתי בקואימברה בפורטוגל. היום איבדתי את הטבעת שהיא נתנה לי, גם את כתובתה המדוייקת ונשארתי ללא סימנים לקיומה של האישה הארצית – לורנצה. רק הזכרון נשאר ממנה, רק הפנטזיה, טביעת אצבעותיה בדמיוני, מהות הנשיות, אישה שהיא לילית. לילית איתה ביליתי לילה של אהבה מושלמת בעיר קואימברה. עיר שגם היא הפכה לפנטזיה – מציאות מאגית בעבר הרחוק של מלחמות במוסלמים, לפני היות ליסבון לבירה. עיר שכבר בימי הביניים הייתה בה אוניברסיטה. עיר של מלומדים כבדי ארשת וארוכי גלימות הגוחנים בספריות אפילות על כתבי יד עבשים. עיר של סוחרים יהודים, של תהילת עבר שנגוז, עליו מתרפקים בשירים במרתפי הפאדו, עם כוס יין ירוק ליד שולחן כבד שרים בעצב יחד עם הזמרת כבדת הבשר, שלבושה שחור ועיניה נוגות - Coimbra ainda Capital(קואימברה עדיין עיר הבירה) קואימברה עיר בירה של עבר ערפילי. בהווה שלי שגם הוא כבר הפך לעבר, קואימברה היא בירה במחוז האהבות הפרטיות שלי. המקום בו אהבתי את לילית."
הלילה נזכרתי בה שוב בלורנצה, אחת משלוש נשים שפגשתי בחיי שבאמת היו לילית.
אז הנה הספור כפי שהיה באמת, או כפי שאני זוכר אותו . ואולי כפי שאני ממציא אותו? – האם אפשר להבדיל, אחרי כל כך הרבה שנים מה באמת קרה ומה אנו ממציאים בדמיוננו?
לילית בליל ירח כסוף
באותו לילה הייתי כל כך עייף. כל היום נסענו. בבוקר עוד היינו בסלמנקה ואחר כך נסענו בתוך שדות ארוכים שבהם רעו פרים שחורים גדולים עד שעברנו את הגבול ונכנסנו לפורטוגל. בערב התמקמנו לנו במלון מחורבן בקואימברה. מלון דהוי מאובק אבוד בתוך ערפילי הלילה. הייתי עייף, כל כך עייף, אבל הנהג של הטיול שהדרכתי, קרלוס, היה עצבני וכעס עליי. היה לו אף מעונקל נשרי והוא היה גבוה ולמרות שהיה בן כמעט שישים, הוא עדיין נראה כמו אציל ספרדי גאה והאציל הזה כעס עלי, כי הוא חשב שאני מנסה לתחמן אותו ולגנוב ממנו טיפים, אז לקחתי אותו לאיזה בר ושתינו כמה כוסות ולאט לאט הוא הפשיר ובסוף נהיינו עוד פעם כאלו חברים
ואז הוא הלך לישון, ואני שירכתי את רגלי בעייפות אחריו וחיכיתי ליד דלת המעלית והמעלית לא הגיעה. ליד המעלית הייתה הדלת של הבאר של המלון ולכן הצצתי לראות אם יש שם מישהו. הבר היה ריק, אני זוכר שכל הקירות היו צבועים באדום בוהק והקירות היו מלאים במראות. הבר היה ריק מאדם אבל ליד הדלפק ישבה צעירה יפיפיה. אני חושב שהיא הייתה אחת הנשים יפות שראיתי מימי...תמירה, רזה, בשמלה שחורה וללא שרוולים שחשפו את בוהק עורה החלק ועיניים כחולות מחייכות. התקרבתי לדלפק הבר, חייכתי לעברה ושאלתי בפורטוגזית : "אפשר לשבת לידך" האישה חייכה אלי חזרה חיוך מלא אור , הושיטה לי את ידה ואמרה לי באיטלקית. "אשמח אם תשב לידי, אני קצת בודדה כאן, שמי לורנצה אבל אם זה היה תלוי בי הייתי רוצה להיקרא בשם לילית.."
כששמעתי את השם לילית, נידרכתי מייד. " את יודעת אולי פורטוגזית? ספרדית? האיטלקית שלי לא כל כך טובה".
"אני יכולה לדבר בספרדית"
"ואת יודעת מי זאת לילית?"
"משהו שקשור לקבלה של היהודים, משהו מיסתורי, אני חושבת, אבל הרבה איני יודעת".
"אני יהודי, אני מישראל ואם את רוצה אני יכול לספר לך קצת על לילית..."
סיפרתי ללורנצה מיהי לילית והיא רק חייכה וכשסיימתי היא אמרה:
"דווקא מתאים לי התיאור שלך, הייתי רוצה להיות לילית כזו....."
המשכנו לדבר במשך שעות. השעה הייתה מאוחרת אבל אנו שכחנו את מחוגי הזמן. לורנצה סיפרה לי על חייה, על גבר שאהבה, שעזב אותה אחרי שש שנים של מגורים בצוותא והשאיר אותה הרה בחודש השני, והיא החליטה שאינה רוצה את התינוק ועשתה הפלה, ועכשיו היא במצב רוח נורא. לפני שבוע היא הפילה ואחר כך היא החליטה לברוח כמה שיותר רחוק ולטייל סתם בלי מטרה וללא כוון בפורטוגל דווקא.
"אני אוהבת את המקום הזה, הערפילים העגמומים, שירי הפאדו העצובים, הנשים הזקנות שרואים בכל מקום לבושות שחור. כל כך מתאים למלנכוליה שלי".
יצאנו מהמלון והלכנו לטייל על שפת נהר המונדאז'ו. ירח כסוף יצא מבין העננים והשתקף במי הנהר באלפי נצנוצים. ליד גשר אבן עתיק ראינו שלושה צעירים ערומים מתרחצים במיים הקרים. הצעירים הסתבנו להם ועורם שהיה מלא בקצף היה חרוץ בפסים לבנים. איני יודע למה אבל הצעירים האלה הזכירו לי תמונות מברזיל, מכפר הדייגים טראנקוזו בבהאיה . גם שם היה נהר גדול שהיינו מתרחצים בו לעת ערב והימים בכפר ההוא היו מהימים המאושרים בחיי. בכפר ההוא הייתי מאוהב.
ניסיתי לספר ללורנצה על טראנקוזו. לא הצלחתי. משהו במילים נשאר תקוע, חלול. לא הצלחתי להעביר את המראות. את תחושות הקסם החושני שהרגשתי שם, את המיית הצמרות של עצי הקוקוס, את החמורים שהיו רובצים שם בלילות בכיכר הדשא ליד הכנסיה הקולוניאלית העתיקה , ונושאים את קולם לעיתים בנהי עצוב של געגועים. ניזכרתי באישה שאהבתי שהייתה מתנענעת איתי בערסל, מקשיבה עימי לרשרושי הגלים אבל כשניסיתי לספר זאת ללורנצה ,ראיתי שהיא מפהקת.
"אני עייפה, כבר ארבע בבוקר. בוא נלך לישון. אני רוצה לישון איתך הלילה" אמרה לי לורנצה פתאום, כאלו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם וגווה הדק רעד קלות.
חיבקתי את כתפה והצמדתי אותה אלי.
כך הלכנו כמה דקות עד שהגענו למלון.
נכנסנו לחדר ואני קילפתי את לורנצה מבגדיה.
לא יכולנו ממש לעשות אהבה, לורנצה עבר הפלה רק כעשרה ימים קודם לכן. אבל התחבקנו שעה ארוכה ונשרפנו יחדיו באש של חיבור לוהטת שכמוה לא הכרתי בימי.
בבוקר כשהשמש זרחה הבטתי בעיניה המחייכות של לורנצה ואמרתי לה:
"יום אחד עוד נפגש שוב את ואני, וביום הזה נתעלס באהבים. יש איזה רז בחיבור שלנו, לא ייתכן שהוא יישאר רק בגדר אפיזודה חולפת"
לורנצה חייכה לעברי, והסירה טבעת כסף מידה.
"אני מבטיחה לך, אנחנו עוד ניפגש. גם אני חושבת שהחיבור ביננו הוא מופלא"
רשמתי את כתובתה של לורנצה על פיסת נייר. לורנצה גרה ברח' מוסקבה 62 במילאנו.
ביום המחרת, הייתי עייף כל כך. התקשיתי להישאר ער. ראשי צנח מידי פעם על חזי. שדות הכרמים של פורטוגל חלפו ביעף ואני חשבתי כל העת על לורנצה.
באותו לילה הלכנו להופעת פאדו בליסבון. זמרת הפאדו, שרה בגעגועים על קואימברה, עיר המלומדים האבודה, ואני הרגשתי שעיני מלאות בדמעות געגועים ללורנצה , ללילית.
כשחזרתי לישראל, כמה שבועות לאחר מכן, כתבתי ללורנצה מכתב ארוך. מכתב מבולבל בספרדית מלאה בשגיאות, ( אז לא שלטתי בשפה הזו כפי שאני שולט בה היום).
שלחתי את המכתב לרח' מוסקבה 62 במילאנו.
המכתב נשאר ללא מענה.
יום אחד אחרי ארבעה שבעה חדשים, ניהלתי שיחה עצובה עם אישה שהייתה חשובה מאוד בחיי. אישה שהיום, אחרי שנים רבות כל כך ,היא עדיין ידידה קרובה אבל אז באותו ערב היינו בשיחה אחרונה של פרידה. שיחה אחרונה אחרי חדשים רבים של אהבה סוערת. של תשוקה אדירה וקשר נפשי עמוק. משהו לא הסתדר ביננו אולי היינו צריכים להינשא, אבל אז זה לא התאים לי. עד היום אני מצר על כך וגם היא אומרת לי תמיד, שגם היא חושבת בעצב שמשהו יפה כל כך התפספס ביננו . אולי אם הייתי נושא את האישה הזו לאישה היו חיי נראים אחרת ואולי עוד יקרה משהו בעתיד ביננו? אנחנו עדיין נפגשים לעיתים, פעם בכמה שנים, ומדברים בטלפון וגם היום כשאני רואה אותה , אני חושב שהיא יפייפיה.
אבל אז באותו ערב ניהלנו שיחה דרמטית של פרידה.
אני בכיתי וגם היא בכתה וישבנו מחובקים שעה ארוכה ואז פתאום צלצל הטלפון בחדר השני.
"כן, הלו", מלמלתי בקול צרוד חנוק מעצב.
"זאת אני לילית, לילית מקואימברה, אתה זוכר אותי?"
"בטח שאני זוכר, כתבתי לך לפני זמן רב כל כך ואת לא ענית"
"רק היום קיבלתי את המכתב, הכתובת שכתבת על המעטפה הייתה שגויה, אני לא גרה ברח' מוסקבה 62 אני גרה במספר 64. אבל אולי הייתי צריכה לקבל את המכתב דווקא היום, כי היום הוא יום הולדתי, אינך חושב שזו מיקריות קסומה? קראתי את המכתב היפה שלך היום והתגעגעתי אליך פתאום כל כך......"
"אוי לילית, מלמלתי, איני יכול לדבר איתך עכשיו, זה לא זמן כל כך מתאים, אני אתקשר אלייך עוד שעה בסדר? "
"אוקי, אני אחכה תרשום מספר הטלפון שלי " ענתה לי לילית ויכולתי לשמוע את האכזבה בקולה.....
חזרתי לחדר. האישה ממנה נפרדתי הביטה בי בעיניים דומעות. רציתי לסיים את השיחה רציתי לחזור ללילית אבל השיחה ביננו נמשכה עוד שעה ארוכה, שעה ארוכה מידי.
כשהאישה הלכה מדירתי. סגרתי את הדלת מהורהר והתיישבתי ליד שולחן הכתיבה, מול הטלפון.
לא יכולתי לחייג ללילית. משהו עצר בעדי. חשבתי על האישה העצובה שעזבה אותי. על האהבה הגדולה שהייתה ביננו. על מה שהיה, ועל מה שהיה יכול להיות ועל מה שלא יהיה יותר לעולם....
כך ישבתי שעה ארוכה עד שמצאתי כח וחייגתי את מספרה של לילית במילאנו.
במשך דקות ארוכות לא זכיתי למענה. ניסיתי כמה פעמים עד שמישהו ענה בסוף:
"כן , מי זה?" ענה לי קול צרוד מנומנם ועייף"
"עם מי אני מדבר?"
"אתה מדבר עם לורנצה, ענה לי הקול בכעס, ואני לא אוהבת שמעירים אותי מהשינה, אז בפעם הבאה תחשוב פעמיים לפני שאתה מתקשר בשעה מאוחרת כזו!"
"לילית. לחשתי ברוך, זה אני, זוכרת שדיברנו, לפני כמה שעות?"
לא אכפת לי מי אתה , אני עייפה ואני רוצה לישון"
כך נבחה לעומתי האישה בקול צורם וטרקה את הטלפון....
קפאתי במקומי בתדהמה . השפורפרת השותקת צרבה את ידי.
ניסיתי לחייג שוב את מספרה של לילית, את מספרה של לורנצה ,אבל הפסקתי.
ידעתי שהיא לא תענה וגם אם היא הייתה עונה שוב ידעתי שהאישה שתהיה שם בצדו השני של הקו תהיה לורנצה. ואני לא הכרתי את לורנצה, לא ידעתי מיהי. אני הכרתי רק את לילית ואת לילית ידעתי שכבר לא אמצא באותו לילה.
וכך חמקו ממני באותו לילה שתי נשים.
באותו לילה איבדתי את לילית. את הלילית של הפנטסיה לילית שנגוזה אל תוך חלום דהוי תפל שכנראה לא היה לו קיום ממשי מעולם.
ובאותו לילה איבדתי את האישה האחרת. אישה שהיה לי עימה חיבור יפה כל כך. אישה שרצתה להינשא לי, ואני סרבתי לקבל את מינחת ידה האוהבת ושילחתי אותה מחוץ לחיי. שילחתי אותה מחוץ לחיי ועד היום, אני מצטער על כך כל כך..
האם ידעה זאת לילית? האם ידעה היכן ועם מי הייתי באותו לילה. האם הרגישה באיזה סערת נפש של פרידה הייתי באותם רגעים?
היא כנראה ידעה לילית ולכן היא טלפנה אלי באותו לילה מתוך האיין, חזרה וקרמה לה לרגע עור וגידים, הפכה לקול מפתה שנשא אותי שוב אל מחוזות הפנטסיה הקסומים.
במשך כמה רגעים מצאתי אותה שוב את לילית אבל הקסם פג לו מייד וכאשר שוחחתי עימה שוב אחרי כמה שעות, האישה שענתה לי בטלפון כבר לא הייתה לילית אלא לורנצה....
לילית אבדה לי באותו לילה.
וגם האישה השניה שהייתה, בניגוד ללילית כה אמיתית ואשר אהבתי כל כך, אבדה לי באותו לילה.
עם האישה הזו אני מדבר לעיתים בטלפון אך הזמן לא קפא על שמריו...
ואת לילית אני ממשיך עדיין לחפש......
העיר קואימברה בפורטוגל ונהר המונדאז'ו
פאדו פורטוגזי Coimbra Capital עם עמליה רודריגז (לשמוע ולראות)