טנגו אחר

 מזה כחדשיים אני עונד על פרק ידי הימנית סרט אדום שמיום ליום  נראה  יותר בלוי ומרופט. לפעמים זה נראה ממש מצחיק, אני לבוש בבגדים של איש רציני, חליפה ועניבה ועל פרק ידי סרט של כאלו היפי ואפילו  זה לא סרט יפה, קצת לא מסתדר.

אי אפשר להוריד את הסרט, זה אסור, זה יכול להביא מזל רע. רק כאשר הסרט  יהיה כל כך מרופט וייקרע מעצמו, אוכל להיפטר ממנו. ככה זה עם הסרט של ה-SENHOR DE BONFIN  האדון שסופו טוב, בתרגום מפורטוגזית , אבל למעשה זהו עוד שם שמכוון לאלהים או לבנו, ישו, או לכוחות העליונים שלא ברור עם מקורם בנצרות או באורישאס של הקנדומבלה (הדת האנימיסטית של ברזיל שמקורה באפריקה) .

לפני כחדשיים כשהייתי שוב בסלבדור דה באהייה בברזיל  -אחרי שמונה עשרה שנים שלא הייתי שם -  כשהייתי בכנסייה של הסניור דה בונפים בפרוורי סלודור, תחת השמיים הכחולים  כל כך , האדמה האדומה, עצי הקוקוס  והחום המעיק והלח, ניגשה אלי בהייאנית מחייכת וענדה את הסרט לפרק ידי. לא היה צריך להסביר לי את משמעותו.  היו לי סרטים כאלה בעבר, לפני שנים. שלושה קשרים. שלוש משאלות וכאשר הסרט יתנתק המשאלות מתגשמות.

בפעם האחרונה שענדתי את הסרט , לפני שמונה עשרה שנים, זה היה בפייסטה הגדולה של הסניור דה בונפים, ביום חמישי השלישי של חודש ינואר ,כאשר הכוהנות הגדולות של הקנדומבלה המאי דו סאנטוס  ( אמהות הקדושים) ועוזרותיהן, אותן נשים שרגישות לאנרגיות שאינן מהעולם הזה, הפיליאס דוס סאנטוס ( בנות הקדושים)  - אלה שבמהלך הטקסים נכנסות לטראנס - מילאו את הכיכר בהמוניהן, בקולות שירה  וכולן לבושות בלבן. באותו יום חמישי, פעם בשנה,  באות כוהנות הקנדומבלה לחגוג עם הסניור של בונפים ,בטקס השטיפה של המדרגות של הכנסיה שלו. לתוך הכנסיה אינן יכולות להיכנס, כי אחרי הכל, זו כנסיה נוצרית, אבל את המדרגות הן יכולות לשטוף והטקס, טקס השטיפה הוא תערובת משונה של  הדת הנוצרית קתולית ודת הקנדומבלה, שביום הזה , הן מתפייסות ביניהן ומקיימות טקס דתי משותף.

                                             טקס שטיפת מדרגות הכנסיה של הסניור דו בונפים

 לא אמשיך  לתאר את הטקס, כי הטקסט שלי מתחיל להידמות למאמרים ממסע אחר וזו  לא הייתה כוונתי.

פתאום אחרי שנים, שוב יש לי סרט של הסניור דה בונפים על פרק ידי והפעם, אני מרגיש שזו מעין קללה. כל עוד לא יתנתק לא אוכל לעזוב את מכונת הזמן שבה אני נמצא מאז שחזרתי מברזיל . לא אוכל להתנתק מרוחות הרפאים של עברי. מהפנטסיות שלא מומשו, מהתחושה שמשהו סתום ולא מפוענח עדיין נשמר עבורי בברזיל. אותה ברזיל של חלומותי שממנה נלקחתי בדרך כל כך ברוטאלית , אלימה כמעט , לפני כל כך הרבה שנים.

כאשר ענדו את הסרט על ידי, התבוננתי בבהייאנית המחייכת שחומת העור, צחורת השיניים, והרגשתי שוב את תחושת ה- SAUDADE (ערגה, געגוע) ביקשתי מהסניור דה בונפים שיאפשר לי לפגוש במהלך הטיול מישהו מעברי, שאוכל מחדש לחבר קצוות, לבדוק ספורים שלא נגמרו, לממש פנטסיות.

זה לא קרה, כמעט ולא קרה, רק את    ג'וליה, פיית האביב שאבדה לי  (לינק לסיפור)  הצלחתי למצוא, וגם אותה,  מצאתי  מאוחר מידי, אחרי שכבר חזרתי לישראל.

קללת ברזיל ממשיכה לרדוף אותי.

לפני כמה לילות חלמתי שאני מתבונן בסרט המהוה שעל ידי ואומר לעצמי הוא די מרופט כמעט קרוע כבר, אולי נעזור לו להיקרע ואז אני תופס אותו באצבעותי , מנענע מעט והוא נקרע. אבל אחר כך התמלאתי פחד, הרגשתי ריק, בעתה בלתי מוסברת. אסור היה לי לקרוע את הסרט של הסניור דה בונפים ועתה, כיוון שלא התאפקתי, משהו אפל עלול לקרות. משניתקתי את הסרט, יצאתי מאיזור ההשפעה של הסניור דה בונפים ונכנסתי לממלכתו האפילה של אשו. אשו, שאינו אפילו אורישה, שתחום השפעתו הן הדרכים, כל אותו איזור דמדומים שנמצא כשעוזבים מקום אחד ועדיין לא מגיעים למקום אחר. אשו שתמיד שש לעשות תחבולות ומגיע גם כשלא קוראים לו, נכנס לגופן של הפיליאס דה סנטוס במקום אורחים נכבדים יותר כמו אושאלה או ימאנז'ה.

לפעמים אני חושב שאשו נמצא כל הזמן בתוך נשמתי. אני ,שנוסע תמיד, שאף פעם איני מגיע, שנמצא  דרך קבע  בשום מקום.

התעוררתי מאותו חלום רועד ושטוף זיעה. הבטתי על פרק ידי. הסרט עדיין היה שם. מהוה ומרופט אבל עדיין חובק את פרק ידי בעוז.

מדוע הסרט מסרב להיקרע? הכתובת שהייתה על הסרט SENHOR DE BONFIM כבר נמחקה מזמן. עכשיו הוא נראה סתם כמו סחבה מרופטת, אבל הסרט עדיין שם. עד מתי? הסרטים הקודמים של הסניור דה בונפים שהיו לי ,לא החזיקו אף פעם מעמד, זמן כה רב.

מהו המסר שהסניור דו בונפים מנסה  לומר  לי? ואשו שאורב לי תמיד מעבר לפינה? האם יזכה בסופו של דבר בשללו? האם אחזור לממלכת השדים? האפול לתהום שוב?

כשהסרט ייפול, כאשר ייפול, אם בכלל ייפול..... אדע אולי את התשובה....

           הכנסיה של הסניור דו בונפים בסלבדור