כשכתבתי ופירסמתי לפני כמעט ושנה את הספור לא היו לו קוראים משום מה
והיום קראתי בו שוב כי דיברתי עם מישהו על פטריות קסם
ואהבתי אותו מאוד
אז מפרסם שוב
פטריות הקסם במקדש המאיה
(וגם– כיצד הפכתי ללוטש עינבר)
האוטובוס הישן יצא מהרחבה המאובקת בעיר סן קריסטובל דה לס קאסאס והחל לקרטע אל מחוץ לעיר עד שהגיע לדרך העפר הלבנה שהשתרעה עד למעבר לאופק בין עצי גו'נגל ירוקים ירוקים.
לידי באוטובוס ישב צעיר נורווגי ששיערו מהוה, בלונדיני חיוור עם עיניים מימיות. " שלום" הוא אמר לי" "אני אקסל. נעים מאוד" אני מקווה שיהיה לנו מעניין ביחד בשעות הארוכות של המסע עד לפאלנקה".
לחצתי את ידו של אקסל וחייכתי אליו חזרה.
אקסל הוציא מתיקו אבן משונה ונייר זכוכית והחל ללטש את האבן במרץ.
"מה אתה עושה?"
"אני מלטש עינבר."
"מה זה עינבר?"
"מה אתה לא יודע"? פער לעומתי אקסל עיניים גדולות.
"איך אתה לא יודע מה זה עינבר? עינבר זה לא אבן , בעצם זה שרף עצי אורן בן מיליוני שנים שהתאבן. לפעמים אפילו יש בתוך העינבר עלים מאובנים או חרקים שנילכדו בתוכו. אני בא מהים הבלטי ואצלנו כבר מימי קדם, לעינבר יש המון משמעות מיסטית. אצל הויקינגים הייתה לו משמעות דתית חשובה ואף ספן ויקינגי לא היה יוצא אל הים ללא קמע של עינבר התלוי על צווארו.
ניסיתי לדמיין את אקסל, הצעיר החייכני הלבנבן, להמציא את דמותו מחדש לובש קסדת ויקינג. ידיו שריריות ועליהן קיעקועים כחולים , אוחזות בהגה הספינה או בחרב מאיימת. לא הצלחתי כל כך לראות באקסל, לוחם ויקינגי מפחיד.
אקסל סיפר לי כיצד גילה שבסן קריסטובל יש המון עינבר. כולם בעיר הזו רק מדברים על העינבר. יש שם קדחת עינבר, כמו קדחת הזהב שהייתה בסן פרנסיסקו בסוף המאה התשע עשרה. אנשים קונים , מוכרים, מלטשים עינבר, עושים תכשיטי עינבר. "מה לא ידעת? כמה זמן היית בסן קריסטובל? "
"הייתי שם כמעט חודש."
"ואף פעם לא שמעת אנשים מדברים על עינבר?"
"לא שמעתי מצטער".
"חבל בשבילך, זה כל כך זול העינבר בסן קריסטובל. ממש מחירי מציאה. בנורוגיה זה עולה פי עשר. הנה, קניתי חצי ק"ג של אבני עינבר לא מלוטשות. וכשאחזור לנורווגיה אמכור אותן וארויח כמה אלפי דולרים."
הצטערתי פתאום, שלא ידעתי על העינבר שמוכרים בסן קריסטובל, גם אני הייתי יכול לקנות אבנים כאלה ולמכור אותן אחר כך ברווח גדול....
שש שעות אחר כך הגענו לפאלנקה. לייד ההריסות של המקדש העתיק היה מחנה קמפינג קטן שבו ישנו התיירים שהגיעו לפאלנקה. מסעדה קטנה, מבנה שירותים, כמה סככות עם גגות של דקל, ריצפת בטון וווים לתליית ערסלים.
שילמנו, השארנו את התרמילים במשרד הקבלה והלכנו לבקר מייד בעתיקות.
פאלנקה. היפה במקדשי המאיה במרכז אמריקה. היחידי שבנוי באיזור הררי, בין גבעות ירוקות, שרכים משתרגים , ציפורי קסם ופלגי מיים צלולים מפעפעים בין ההריסות.
הסתובבנו אקסל ואני בין המיבנים האפורים . בתוך אחד המקדשים שמענו קול שירה עצוב, מנגינה משונה במלודיה וסולמות לא מוכרים. נכנסנו פנימה והצצנו. גבר בלונדיני, תייר כמונו ישב על הרצפה, גבו אל הקיר, מבטו נעוץ בקיר שממול, כאלו הוא שקוע בחלום פנימי.
ניסינו לדבר איתו אך הגבר רק בהה בנו והמשיך לשיר את השיר המשונה שלו.
הוא לא היה היחידי. באותו יום, כאשר שוטטנו באיזור המקדשים ראינו עוד שלושה כמוהו, שישבו ושרו את השיר המשונה ובוהים בקיר. וכולם המהמו את אותה מנגינה.
"מה קורה לאנשים האלה?"
"איני יודע" ענה אקסל. "אולי במחנה יהיה מישהו שיידע לספר לנו מה קורה."
בערב במחנה, סיפרו לנו שהאנשים האלה ששרו שם אכלו פטריות קסם.
האנשים האלה באו למכסיקו ולפאלנקה כדי לאכול פיטריות קסם.
גבר אמריקאי בלונדיני מזוקן. ג'ו קראו לו, בן ארבעים בערך שישב במסעדה, לקח אותנו תחת חסותו והסביר לנו באריכות מהן הפטריות האלה:
האיש הזה היה רופא חשוב. מישהו שנלחם בוויטנם כמה שנים ואף נפצע במלחמה ההיא. אחר כך הוא היה פרופסור לרפואה באוניברסיטת סטנפורד עד שיום אחד הייתה לו התמוטטות עצבים. אפקט פוסט טראומטי של המלחמה ההיא ואז הוא שינה את חייו והפך לרופא הומאפטי. מאז כל שנה, מזה עשר שנים. הוא בא לפלאנקה כדי לבלות בה את חופשתו השנתית ולאכול פטריות.
" הפטריות של פאלנקה הן הפטריות הכי טובות במכסיקו אולי הכי טובות בעולם, אתה עוד תראה....."
בבוקר יצאנו לחפש פיטריות. ליד המחנה היו מרחבים שהשתרעו עד האופק. גבעות עם הרבה עשב ירוק, שפרות חומות רעו בהן. העשב הירוק נצץ מטל הבוקר והפיטריות גדלו בלילה על הגללים של הפרות.
נערים מכסיקנים צעירים ניגשו אלינו והציעו למכור לנו שקיות עם פיטריות אבל ג'ו -שהיה מומחה גדול לפיטריות האלה - אמר לנו שאסור לקנות פיטריות.
" אם לא מוצאים לבד את הפיטריות זה אומר שאתם לא צריכים לאכול פיטריות היום. כל אחד מצליח למצוא את הכמות המתאימה שהוא צריך. הטבע מחליט מהי הכמות. ואם לא מוצאים, אז זה אומר, שזהו יום שאסור לאכול בו פיטריות. יש לזה גם הסבר הגיוני. כאשר עצבנים, כאשר יש אי שקט פנימי, לא מרוכזים ולא מצליחים להבחין בפיטריות בין העשבים, במצב כזה עדיף לא לאכול אותן כי כשמרגישים עצבנים יש טריפ גרוע.
אנחנו, אקסל ואני , דווקא מצאנו הרבה פטריות.
אחרי הצהריים, הכנו לנו חביתה גדולה עם הרבה פיטריות.
כשגמרנו לאכול פנינו והלכנו אל המקדש......
ההמשך פרק 2
(ללחוץ על הלינק ולעבור לפרק הבא)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
