טנגו אחר

סיפור   ארוטי על אישה מוזרה בצרפת

גם את האישה הזו הכרתי בצ'אט בצרפת. כשהכרתי אותה היא הייתה בת 46 והיא התגוררה בעיר ליון, שעתיים מפריס ברכבת המהירה. קראו לה מרים  וכבר ששמעתי את קולה’ מייד בדקה הראשונה חשקתי בה . היה בקולה משהו מתרפק, כנוע, ארוטי. משהו ילדותי, כאלו מישהי שאינה שייכת לעולם הזה. יותר מאוחר הבנתי שאכן כך היה, היא לא הייתה ממש מהעולם הזה.

היא הייתה יהודיה ממוצא רומני, נשואה, גם בעלה היה יהודי רומני. וכמו יהודים רבים, היה סוחר טקסטיל. היו לו כמה חנויות בליון. בזמן שהכרתי אותה היא הייתה נשואה כ- 25 שנה והיו לה שתי בנות בוגרות. כ-15 שנים קודם לכן הופיעו אצלה בעיות נפשיות קשות ומאז היא הייתה בטיפול תרופתי שהפך אותה כמעט לצמח. אישה אפאטית, כנועה, חסרת אנרגיות של חיים. עם בעלה לא היו כל  גילויי חיבה או תשוקה, גם מין לא היה. פעם בשלושה ימים לערך הוא היה דורש ממנה למצוץ לו והיא הייתה מצייתת בתחושת גועל.

כמה חדשים לפני שהכרתי אותה, הפסיד בעלה כספים רבים והפך לפושט רגל. כתוצאה מכך לא יכל להמשיך לממן את הפסיכיאטרית היקרה של אשתו והיא נאלצה להפסיק את הטיפול אצלה. במקום זאת  היא החלה טיפול באמצעות הרפואה הציבורית שהייתה בחינם. מסתבר שהשינוי היה לטובה. הפסיכיאטרית החדשה, הפסיקה מייד את הטיפול התרופתי, שלדבריה לא היה בו צורך.  ללא התרופות המדכאות, היא חזרה לחיים והפכה שוב לאישה נורמלית  ובליבה כעסים נוראים כנגד בעלה, שהפך אותה לצמח והוציא אותה ממעגל החיים במשך חמש עשרה שנה. לדבריה, מצבה הקשה במשך אותה תקופה לא היה מיקרי ובעצם מה שקרה הו, שבעלה שילם לפסיכיטארית כדי לסמם אותה וכדי להשתלט על החנויות אותם ניהל שהיו של משפחתה.

יתכן שהיה זה עניין של גיל ואולי תהליכים הורמונלים בגופה, או אולי כתוצאה מכך שמצאה מחדש את האנרגיות הויטאליות שלה, מרים הפכה לחיית סקס אובססיבית. במשך כל שעות היום נסבו כל מחשבותיה על סקס. כל גבר שהייתה רואה ברחוב היה מייד מרטיב את ירכיה. למרפא הפלא לא ידעה לאונן ולא הייתה לה מעולם אורגזמה. במשך חדשים היא חיפשה נואשות סקס בצ'אט, אבל לשווא. עד שהכירה אותי...

במשך שבועיים שלושה שוחחנו בטלפון. השיחות היו פתוחות ואינטימיות יותר ויותר. יחסינו הלכו והתהדקו. מריים הייתה אינטלגנטית מאוד אך היה בה משהו תמים, כאלו הייתה נערה בתולית בגיל תיכון למרות שבנושאים אחרים שלא היו קשורים לסקס, הייתה בעלת כושר ניתוח ואבחנה של אישה בוגרת שקולה.

בסופו של דבר נסעתי לליון לפגוש אותה. קבענו להפגש בלובי של המלון בו התאכסנתי. על פי התכנון הייתי אמור להגיע כחצי שעה לפניה והיא הייתה אמורה להתקשר אליי , כאשר תגיע , מהלובי לחדרי , אלא שהרכבת מפריס לליון יצאה באיחור . במהלך הנסיעה הייתי עצבני נורא וחשבתי על מרים, אבודה בלובי מחפשת מישהו שאינו קיים.

פרט חשוב שלא ציינתי: מריים הזהירה אותי שיש לה פנים מוזרים מעט, כיוון שמחצית דיוקנה הימנית משותקת  ( כנראה כתוצאה ממחלתה   או מהתרופות שלקחה) ולכן, כך אמרה, חיוכה עקום וקפוא.

 הגעתי למלון באיחור רב. לחוץ ומתנשף במהירות , התקרבתי לדוכן הקבלה ואכן ראיתי שם אישה מוזרה, דקת גיזרה, לעיניה משקפי קרן עבות ומיושנות, לגופה בגדים  מרושלים אפורים שיצאו מהאופנה מזה שנים. שערה ללא ברק ולצידה מזוודה ענקית. האישה בקבלה מלמלה את שמי ושאלה שוב ושוב אם יש במלון מישהו בשם זה. התקרבתי אליה והרגשתי מבוכה נוראית. לא רציתי שבקבלה, יקשרו ביני ובין האישה המוזרה הזו. לחשתי לעברה, זה בסדר, זה אני. האישה הביטה בי בתמהון בחיוכה העקום חסר ההבעה. חכי  לי בלובי תיכף אתפנה. לחשתי לעברה.  מיהרתי להירשם למלון קיבלתי את המפתחות לחדרי ואז מצאתי אותה בלובי. ישובה על אחת הכורסאות כגוזל עזוב, ממלמלת באצבעותיה ומבטה אבוד. בואי לחשתי לה ולא יספתי. מרים קמה מייד, נטלה את מזוודתה ופסעה אחרי למעלית. כל אותה העת לא אמרנו דבר . הייתה בינינו מחיצה גבוהה של זרות וכל הסיטואציה הייתה מאוד לא נוחה.

נכנסנו לחדר, עדיין ללא מילה. הוריתי לה להניח את המזוודה על הרצפה. לא ידעתי כיצד להמשיך מכאן, כיצד לשבור את הקרח ולכן אמרתי לה - עימדי ליד הקיר עם הגב אלי. מרים מילאה את הוראותי בצייתנות. עתה הרימי ידייך . מריים צייתה. ניגשה אליה מאחור והתחלתי ללטף אותה מתחת לחצאית עד שהגעתי לערוותה. כל אותה העת הייתה מרים מתוחה ועצבנית ולא אמרה דבר. משנגעתי בכוס שלה הרגשתי שהיא מתלהטת באחת ונרטבת. המשכתי ללטף אותה ללא מילים ומרים התחילה להאנח . הצמדתי את גופי לגופה ונתתי לה  להרגיש את קשייות אברי מאחור.

כל הסיטואציה הייתה מטורפת לחלוטין ,   מריים התפתלה וצעקה כחתולה נואשת. מעולם לא פגשתי אישה שצעקה כך. פניה וחיוכה העקום היו משונים אך למרות זאת, היה בה יופי מסוים והבעתה המוזרה הפכה אותה למשהו לא ריאלי, מחוץ למציאות כאלו לא הייתה אדם אמיתי, אלא בובת מין משונה ללא אישיות משלה, ללא רצונות.

למרות גילה היה לה גוף מהמם, גיזרה צרה ונערית אך שדיים גדולות יחסית ועור של ילדה כמעט ללא קמטים.

המשכנו לשתוק , ליטפתי אותה  כשתנועותי הופכות לאלימות יותר ויותר ואז הוריתי לה להתפשט. מרים צייתה ומבלי להסב את מבטה מהקיר הורידה את חצאיתה ואת חולצתה ואחר את החזייה והתחתונים.  עכשיו אני רוצה להתבונן בך, הסתובבי אלי. ללא אומר הסתובבה מרים אלי ואני התבוננתי בה בתאווה .

לכי למיטה, ציויתי. מרים נשכבה על המיטה על גבה ופתחה את רגליה לרווחה . הסתערתי עליה כחיית טרף ומרים  חיבקה אותי נואשות .

גופה היה חם ולוהט , היו לה אנרגיות כה חזקות ,  כל אותה העת היא נהמה וצווחה כחזיר העומד לפני שחיטה. חששתי שמישהו ישמע אותה ויחשוב שאני מנסה לרצוח אישה בחדרי.

 הזיון עם מרים היה הזיון הכי פיסי, הכי מזוכך ,הכי נטו מין שהיה לי בחיי. מרים היתה כה חמה , כה מליאת תשוקה נואשת, ללא מעצורים ללא מסיכות רק מין ומין ומין וכמה שיותר מין.

ליקקתי אותה , חדרתי לערוותה לפיה, נשכתי אותה בכח  ומרים זעקה בכאב, עוד עוד. דומה היה שכל חייה חיכתה לרגע זה.  אני הרגשתי שאני מתנה אהבים עם ילדה, עם בובת מין מעולם אחר, עם כוס ללא פנים, איני יודע , הכל היה כה מוזר.

ברגע מסוים, כשאני בתוכה נגעתי בנקודת הג'י שלה. מרים צווחה וצווחה. התהפכתי על גבי ומרים התיישבה עליי ונעה שוב ושוב במהירות, מתענגת על התחושה העוצמתית שהייתה כה חדשה  לה ואז התפוצצה לפתע בזעקות איומות נואשות , זורמת עם האורגזמה הראשונה שהייתה לה בחיים.

דומה שהאורגזמה נמשכה עוד ועוד. מרם המשיכה לצעוק ואז נרגעה מעט והחלה לבכות.

חיבקתי אותה וליטפתי את שיערה . מרים המשיכה להתייפח והתכרבלה בין כתפי.

במשך כל אותו בוקר וגם אחר הצהריים המשכנו להזדיין. מרים רצתה לנסות הכל, מין רגיל, אוראלי וגם אנאלי...

באותו יום גמרתי כחמש שש פעמים. רציתי יותר אך יש לגברים מגבלות פיסיות , תמיד קינאתי בנשים על יכולתן לחוות אורגזמות בלי סוף ועם מרים רציתי עוד ועוד  וכל פעם יכולתי להתחיל מחדש. מרים, אני חושב ,גמרה אולי חמש עשרה פעם.

בשעות הערב הייתי צריך לעבוד ולהרצות בפני קהל. מרים ביקשה לשמוע אותי בהרצאה. הסכמתי בתנאי שתגיע בכוחות עצמה כדי שאיש לא יוכל לקשר בינה לביני. נסענו כל אחד במונית אחרת.

בהרצאה עצמה ישבה מרים באחת השורות האחרונות שותקת והביטה בי כל העת במבט כנוע. התקשיתי להתרכז. חזרנו למלון  מרים הקדימה אותי ומשנכנסתי לחדר היא פשוט עמדה ליד המיטה. תתפשטי, ציויתי. מרים התפשטה . על ארבע, הוריתי לה. מרים צייתה וירדה לתנוחה של כלבה כשהיא מושיטה לעברי את עגבותיה ואת ערוותה הרטובה. התפשטתי במהירות וללא לטוף או משחק מקדים חדרתי אליה מייד.

כל אותו הלילה המשכנו להתענג עד למחרת בצהריים. כל אותו הזמן כמעט ולא דיברנו. מרים לפעמים דיברה , כמעט במונולוג וסיפרה לי על חייה העצובים ועל החיים במחיצתו של בעלה שהרס את חייה ואשר אותו היא שנאה כל כך. עם  בנותיה היו לה , מסתבר ,יחסים אוהבים וחמים והן אמרו לה כל העת שהיא חייבת להתגרש מאביהן ולמצוא לה גבר,אהבה חדשה.

במזוודה הכבדה שהביאה עימה היו קלסרים עבי כרס עם מסמכים רפואים רבים, מרים הראתה לי אותה וניתחה ביובש ובעומק אניליטי מדהים  את ההיסטוריה הרפואית שלה.

הסיבה שמרים סחבה עימה מזוודה כה כבידה הייתה שבבוקר בו קבעה להיפגש עימי, היא גם עזבה את בעלה ואת ביתה. לא היה ברור לה לאן מועדות פניה ומה עליה לעשות. כל שידעה הוא שהיא עומדת בפיתחה של דרך חדשה של חופש. למרות מצבה הנואש, היא לא ביקשה מאומה,  לא רמזה אפילו שאקח אותה עימי או שאתן לה  דרך או כוון, לאן עליה ללכת. מרים ידעה וגם אני ידעתי  שהתשובות אינם בידי, שהחיפוש הוא שלה ושלה בלבד, אני הייתי רק המכשיר, הסוכן שפתח לה את הדלת החוצה אל החופש  ופנימה אל רזי המין. כאילו הייתי מטפל מיני, סרוגייט. מרים הודתה לי שוב ושוב. איזה מזל שמצאתי דווקא אותך, כה עדין, כה מתחשב, איש כל כך טוב. אני נתתי לה את המפתח והליבידו שלה שהיה רדום שנים כה רבות, נענה בחדווה והצית אש גדולה גדולה של תשוקה שמיאנה להיכבות.

מאוחר בערב חזרתי לפריס. לא היה לה טלפון, לא היה לה בעצם בית או כתובת. כל כמה ימים היא הייתה מתקשרת אליי מטלפון ציבורי . הבית שלה עתה, היה מעון לנשים מוכות, כך היא אמרה . האם היה זה נכון? או שהכל היה בדמיונה ובעצם היא לא עזבה כלל את הבית?

 אחרי כמה שבועות היא התקשרה אלי יום אחד וסיפרה לי שעברה לעיירת חוף בריביירה הצרפתית, הרחק מליון,  הרחק מבעלה ומחייה הקודמים שם לדבריה מצאה עבודה במחסן של חנות כלבו גדולה. לא ידעתי אם להאמין לה, מרים הייתה כה חלשה כה חסרת הגנה , ללא סיכויים . עם ההיסטוריה הרפואית שלה , ללא מקצוע ( תמיד הייתה עקרת ביית) ועם פניה המעוותים ובגילה, האם באמת מישהו היה נותן עבודה לאישה כזו?  האם הייתה מסוגלת להתמודד לבד עם החיים?

מרים ספרה לי שכמה פעמים היו לה זיונים עם גברים אחרים, אותם תמיד פגשה בבר. אנשים זרים שלא הכירה ואשר בדרך כלל, לא התיחסו אליה  , לא שוחחו עימה ואשר היו נוהגים לקחת אותה לעיתים לחדרם , כשהם חצי שיכורים ואחר כך להתהפך על גבם ולשכוח מקיומה. למרות זאת היא אהבה מפגשים אלה והצטערה שהם התממשו לעיתים נדירות כל כך. אם זה היה תלוי בה, כך אמרה, היא הייתה שמחה להזדיין עם גברים כאלה כל יום וגם כמה פעמים ביום. אורגזמות כמו חזקות כפי שהיו לה איתי לא חוותה שוב, כך אמרה  אך היא המשיכה לחלום חלומות  של אהבה.

עם הזמן הפך קולה לצרוד יותר. הגוון הילדותי שהיה לו נעלם בהדרגה, מרים הפכה לאשה שחיה בעולם הזה והמציאות הלכה והשתלטה על חייה שהיו עגומים ודלים. אף על פי כן, דומה שהייתה מאושרת בדרכה. אל בעלה לא הייתה מוכנה לחזור יותר ורק לבנותיה היא התגעגעה.

אם הייתה יכולה, כך אמרה לי כמה פעמים, הייתה הופכת לזונה, לנערת ליווי, מישהי ששוכבת עם כמה שיותר גברים. לא כל כך מתאוות המין אלא בעיקר מתוך תחושה של נקמה בבעלה. מרים רצתה שבעלה ידע שהיא כזו. שבקהילה היהודית של ליון, בבית הכנסת, שכולם ידעו שהפכה לזונה שמזדיינת עם כל מי שרק רוצה. כך היא אמרה,  זו הייתה הפנטסיה שלה עתה. לשכב עם כמה שיותר, לבייש את בעלה. אך המציאות הייתה אחרת , עם פניה המעוותות התקשתה מרים למצוא גברים שירצו לזיין אותה. וגם הנקמה בבעלה הייתה בעולמות הפנטסיה יותר מאשר במציאות.

עם הזמן איבדנו קשר, לא היה לי טלפון אליו יכולתי להתקשר ומרים הפסיקה לטלפן אלי.

כשאני  חושב עליה, אני עצוב . אני מעריץ את כח החיות והרצון שלה להתחבר מחדש לחיים אחרי חמש עשרה שנים  בהם הייתה נעדרת,  אבל האם היא יכלה להצליח? ואולי בכלל כל הספורים שסיפרה לי היו דמיוניים וכל אותה העת היא נשארה בביתה עם בנותיה ובעלה?

לא הייתה לי דרך לברר אם מה שסיפרה לי, היה נכון, גם לא רציתי . היו אלה החיים של מרים לא שלי. אנו רק נפגשנו לרגע קט ואחר כך   המשיך כל אחד לדרכו. מרים הייתה כרגע בעולם אחר שבו לא הייתה לי גישה. אני רק הייתי הגשר שאיפשר לה  לעבור לאותו עולם  ( אם אכן סיפוריה היו נכונים). הטלפונים אליהם הייתי מחייג כאשר היא נתנה לי מספר בעת שהייתה מתקשרת אלי היו בכל אופן עם קוד של איזור הרביירה ולא של ליון. אז ייתכן  אולי שהיא סיפרה אמת......

אני חושב שעשיתי מעשה טוב. אני בכל אופן הרגשתי טוב, האנרגיות שקיבלתי ממנה או שהרגשתי שאני משדר לעצמי בגללה היו אנרגיות חיוביות . כך אני מרגיש.  גם הסקס היה כה מרוכז ומהנה בטירוף ולמרות הזרות והאנונימיות הרגשתי שהיינו ממש מחוברים ובנימים הכי עמוקים של הנפש. אם כי  כל אותה העת הייתה בי  התחושה המוזרה שכאילו איני נמצא עם אדם אמיתי אלא עם מסיכה שאת מה שמתחתיה לא אוכל לגלות לעולם.

ואם הייתה מחליטה לבוא לפריס כדי להיות עימי? מאהבת ושפחה מינית? מה היה קורה? אולי באמצעותה הייתי מגשים פנטסיה מסויימת שתמיד הייתה לי  - להיות ולא להיות עם אישה שאינה קיימת ממש , שקמה לתחייה רק בעת שהיא מזדיינת , כאשר היא, אנחנו,  נמצאים באיזה קפסולה מחוץ למסגרת של חלל וזמן . מישהי שמעולם לא ניתנת  לפיענוח אך התחושה שהיא מעבירה בכל זאת, היא שיש לה נשמה יפה. ומיוחדת...

איני יודע, איני חושב שזה הה מצליח. במקודם או במאוחר הייתי מתקשה להתעלם מהפרצוף המוזר והמעוות שלה ממסלול חייה המשונה. מן הסתם עם הזמ, היא הייתה הופכת לאדם אמיתי , מסובך, מעצבן, ילדותי וכבד. האם הייתי מסוגל למצוא אמפטיה אמיתית לאישה המסכנה הזו? ואולי פשוט הייתי מתעייף ונמלט ממנה באנוכיות? מה זה משנה בעצם? מרים אולי מצאה את דרכה ואולי לא וגם אני ממשיך לחפש וממשיך לחפש ...

 כשכתבתי שורות אלה נזכרתי  במרים ובזיון המטורף שלנו, הרגשתי מגורה, עמד לי. אך עתה כשהמחשבות עליה ועל גורלה ועל השבריריות של החיים בכלל, מציפות אותי, איני מרגיש שוב להט מיני  אלא תחושה של תוגה עגמומית עצב ומלנכוליה.

אני מקווה מרים, שמצאת את האהבה שכה חיפשת ושהחיים מחייכים אלייך עתה במקום בו את נמצאת.

תחנת הרכבת של סאו פאולו נמצאת בשכונת   bom retiro –  ביום הומה התחנה משקשוק גלי רכבות, מרוכלי רחוב ועשרות אלפי נוסעים שדרכם אצה להם לעבודה או ממנה או סתם נוסעים או תיירים שמבקרים בעיר. בלילה  כשהמולת הרכבות נרגעת מעט הופך אולם המבוא המפואר של התחנה, שנבנה בראשית המאה הקודמת בסגנון אר נובו, למלונת שינה ענקית. אלפי אנשים חסרי כל, משפחות שלמות פורשות מצעים על רצפת השיש הבוהקת של התחנה, מבשלות ארוחה דלה של שעועית ואורז, מכרסמות פרוסות של לחם לבן יבש. ילדים זבי חוטם ערומים כמעט, מתרוצצים בין המזרונים  ורבים עם אחיהם. הורים צועקים, זוגות מתנים מתחת לשמיכות הבלויות ורק אור הנוריות החלש של התחנה בלילה וצללי הקירות מאפשרים להם אינטימיות מסויימת.

 רוב דרי התחנה הם מה-  Sertao   מצפון מזרח ברזיל   מאותן ערבות אבק צחיחות של שיחים יבישים ורוחות  זועפות , שפעם בכמה שנים יורדים בהם גשמים עזים  ושוטפים את האבק מפני האנשים , מציתים בהם לרגע תקווה לימים טובים יותר.  Aza branca כנף לבנה, כך נקראת הצפור הנודדת כל שנה דרומה וחוזרת לעת סתו, כך שר  בקצב הפורו המקפץ, הטרובדור  העיוור הזקן של הסרטאו, לואיס גונזגה בחיוכו הטוב   כשעל צווארו תלוי אקורדיאון לבן ולראשו כובע  עור עגול   ששוליו צרים. כובע   שנראה כסיר הפוך אותו נוהגים לחבוש בוקרי הסרטאו, רועי פרות הזבו השדופות , פרות שבליטה משונה על גבן  , " צפור לבנה  מה את מבשרת לי?  האם ראית את אהובי שיצא אל הדרום ומאז איני יודעת מה עלה בגורלו?"  בדרום בסאו פאולו יש עבודה ואליה נודדים בני הסרטאו בחיפוש אחרי חיים טובים יותר . התחנה הראשונה - בום רטירו, תחנת הרכבת של סאו פאולו,  האכסניה העלובה לאלפי בני הסרטאו שליבם מלא תקוה וקיבתם ריקה.

סן פאולו 1983, מכשפות כמו במקבת  וטרנווסטי עדין נפש

תחנת הרכבת של סאו פאולו נמצאת בשכונת   bom retiro –  ביום הומה התחנה משקשוק גלי רכבות, מרוכלי רחוב ועשרות אלפי נוסעים שדרכם אצה להם לעבודה או ממנה או סתם נוסעים או תיירים שמבקרים בעיר. בלילה  כשהמולת הרכבות נרגעת מעט הופך אולם המבוא המפואר של התחנה, שנבנה בראשית המאה הקודמת בסגנון אר נובו’ למלונת שינה ענקית. אלפי אנשים חסרי כל, משפחות שלימות פורשות מצעים על רצפת השיש הבוהקת של התחנה, מבשלות ארוחה דלה של שעועית ואורז, מכרסמות פרוסות של לחם לבן יבש. ילדים זבי חוטם ערומים כמעט מתרוצצים בין המזרונים הפרושים ורבים עם אחיהם. הורים צועקים, זוגות מתנים מתחת לשמיכות הבלויות ורק אור הנוריות החלש של התחנה בלילה וצללי הקירות מאפשרים להם אינטימיות מסויימת.

 רוב דרי התחנה הם מה-  Sertao   מצפון מזרח ברזיל   מאותן ערבות אבק צחיחות של שיחים כנועים ורוחות יבישות , שפעם בכמה שנים יורדים בהם מטרות גשם זלעפות ושוטפים את האבק מפני האנשים , מציתים בהם לרגע תקווה לימים טובים יותר.  Aza branca כנף לבנה, כך נקראת הצפור הנודדת כל שנה דרומה וחוזרת לעת סתו, כך שר  בקצב הפורו המקפץ, הטרובדור הזקן של הסרטאו לואיס גונזגה בחיוכו הטוב כשעל צווארו תלוי אקורדיאון כחול  ולראשו כובע  עור עגול   ששוליו צרים. כובע   שנראה כסיר הפוך אותו נוהגים לחבוש בוקרי הסרטאו, רועי פרות הזבו השדופות שעל צווארם גיבנת  - " צפור לבנה  מה את מבשרת לי?  האם ראית את אהובי שיצא אל הדרום ומאז איני יודעת מה עלה בגורלו?"  בדרום בסאו פאולו יש עבודה ואליה נודדים בני הסרטאו בחיפוש אחרי חיים טובים יותר . התחנה הראשונה - בום רטירו, תחנת הרכבת של סאו פאולו,  האכסניה העלובה לאלפי בני הסרטאו שליבם מלא תקוה וקיבתם ריקה.

הגעתי לסאו פאולו כדי לעזוב אותה. בכלל לא רציתי לשוב לסאו פאולו מה היה לי לחפש בעיר הענקית הזו, הלחה והמלוכלכת  שאוירה מזוהם, שמיה סגרירים , רחובותיה גדושים במכוניות צופרות והאנשים בה לבושים בחליפות מהוהות ומתחת לזרועותיהם תיקים מרופטים  רצים תדיר לעבודה  כאחוזי  אמוק. כמה חדשים קודם לכן, הייתי אמור לטוס מסאו פאולו לישראל אך הכרטיס אבד לי ובמקומו מצאתי אהבה קסומה, אך זהו כבר ספור אחר שאינו קשור למכשפות של מקבת ובינתיים אני בסאו פאולו כי מישהו סיפר לי שיש בעיר סוכן נסיעות ישראלי בשם שלומי שמסדר טיסות זולות מפארגוואי לישראל דרך סאו פאולו במטוסי חברת התעופה של פארגוואי שיוצאים לשיפוץ במוסכי התעשייה האוירית.

 הגעתי לבום רטירו בשעת ערב מאוחרת , דרי התחנה כבר החלו להתכונן לשנת הלילה ואני נצמדתי לתרמיל הקטן שלי של הכסף והמסמכים, מחזיק אותו קרוב קרוב לחזה. החזקתי בשתי ידי את רצועות תרמיל הגב הכבד וצעדתי בצעד מהיר , כמעט בריצה ,מחשש לגנבים ולכייסים הרבים שבתחנה . עיניים סקרניות ניבטו בי מכל עבר , מה עושה גרינגו בלונדיני בתחנה בשעה מאוחרת זו. נשים קרצו לי מכל פינה, ילדים ביקשו ממני אוכל. יצאתי במהירות מהתחנה, גשם דק טפטף,  לא היה לי כסף למונית. פסעתי ברחובות בום רטירו וחיפשתי מלון זול. הרחובות היו עדיין מלאי אדם, בפאנאדריות ( המאפיות ) ישבו אנשים על דרגשים גבוהים ואכלו טוסט בגבינה וחאמון ( נקניק חזיר) או שתו בירה ברהאמה. עצרתי באחד מהם וקניתי קיבה ( קובה) בפיסת נייר אפורה אותו בלעתי במהירות. פחדתי שישדדו אותי. הייתי חיב למצוא מלון ומהר.  במלון השלישי היה מקום. כדי להגיע ללובי היה צריך לעלות במדרגות לקומה השניה. פקיד הקבלה היה כושי עצבני שעישן ללא הרף , שילמתי מראש לשלושה ימים והוא אפילו לא טרח ללוות אותי לחדרי, קובה צרה עם מיטה בודדת, נורת חשמל חשופה וכיור. השירותים והמקלחת בחוץ.

לא היה הרבה מה לעשות בחדר, השארתי את חפצי, החבאתי את הכסף והמסמכים והטמנתי בכיסי ,שטר בודד של עשר קרוזרוס שיספיק לי לכוס של בירה ולמנה של פג'או ואורז. רציתי לשאול את פקיד הקבלה היכן אפשר לאכול אך הוא נעלם. לצד הדלפק הייתה דלת פתוחה, הצצתי לתוכה וראיתי  מיטה עליה יריעת קטיפה אדומה ושולחן איפור עמוס לעייפה בבקבוקי בושם. ליד השולחן מול המראה התאפרה מולטית יפיפיה, לבושה חלוק משי יפני ותלתליה מחומצנים.  דפקתי קלות על הדלת הפתוחה, סליחה, אמרתי, המולטית פנתה לעברי, כשראתה אותי אורו עיניה, כן, אפשר לעזור לך, אמרה המולטית בקול בריטון נעים, התבלבלתי לא ציפיתי לקול גברי, וזוג השדיים היפות שנחשפו מבעד לחלוק המשי הסיחו את דעתי.התאמצתי להפנות את עיני להסתיר את מבטי .הייתי נבוך ולא ידעתי מה לומר. כן, חזר שוב קול הבריטון והפעם התווספה נימה של קוצר רוח לקולו. מה אתה רוצה? את יודעת , גימגמתי,  איפא פקיד הקבלה? כנראה שהוא הלך להשתין מה אכפת לך? ואולי את יודעת איפה אפשר לאכול פה בסביבה בזול?  לך לרחוב המקביל למלון, חפש את הפאנדריה של ג'ו תגיד שמרסלה שלחה אותך, אבל תיזהר גרינגו מתוק שלי,  מסוכן להסתובב בשעות כאלה ברחוב.

יצאתי למטה לרחוב . משונה, חשבתי ,כל כך דומה לאיזור התחנה המרכזית בתל אביב ושוק לוינסקי  או לרובע האונסה בבואנוס איירס , אותם בתים מהוהים שנבנו בשנות השלושים והארבעים, קירות טיח מתקלפים, מרפסות שידעו ימים טובים יותר, קשה להאמין שפעם רבץ על שולחן השרטוט ארכיטקט, מן הסתם מהגר יהודי מאירופה שראה עצמו כשיך לאסכולת הבהאוס ותכנן את הבתים  האלה שהיום הם נראים כה עלובים . פנסי הרחוב היו שבורים בחלקם , אלה שלא היו שבורים הפיצו אור חלש , בפאנאדריות ובבארים העלובים אנשים קשי יום, עוברי אורח, סוכנים נוסעים עלובים מהאינטריור, נשים שבגדיהם מעטים ועקביהם גבוהים. חיפשתי את הרחוב המקביל ואת הפאנאדריה של ג'ו. בפינת הרחוב  פנתה אלי לפתע אישה מבוגרת, מולטית מהוהה  במכנסי ג'ינס קרועים וחולצה אדומה ,שיניה היו  שבורות, ועורה ירקרק אפור. כאשר ראתה אותי אורו עיניה והיא חייכה בחדווה. אה איזה כף לי מצאתי לי בהייאנו להלילה ( לבשתי חולת טריקו שחורה ועליה ציור של שמש וז'אנגדה (סירת דייגים) על החולצה היה כתוב  BAHIA ) המולטית התקרבה אלי בחיוך של נצחון. ניסיתי להתחמק ממנה. לא גברת, איני מעוניין, אני רק רוצה לאכול משהו, אין לי בכלל כסף. לא חשוב  , אמרה המולאטית זה לא בעיה , אתן לך אהבה בחינם . בינתיים היא שמעה את המבטא שלי  אך כיוון שאני דובר פורטוגזית היטב לא הרגישה שאני גרינגו וחשבה  שאני גאוש'ו ( כך קוראים לבני מדינות הדרום הקרובים לאורגוואי וארגנטינה שרבים מהם בלונדינים כי באו מאיטליה וגרמניה) גאושו שלי, אל תהיה עצוב, נורמה תעשה לך טוב הלילה. לא גברת, חזרתי שוב בקל שקט , איני רוצה. אבל המולטית כאלו לא שמעה והתקרבה אלי, איזה שערות בלונדיניות יפות יש לך על הידיים ואיזה עיניים כחולות כמו ים, היא אמרה בקול צרוד והחלה ללטף את זרועותי, דחפתי אותה בעדינות ממני. אך היא התקרבה שוב וניסתה לחבק אותי, ריח עבש של רקב ואלכוהול נדף מפיה. תוך כדי נסיון החיבוק היא  הסיטה יד לעבר מבושי והחלה לחטט בכיסי. הדפתי אותה בתחושת גועל, והיא נפלה על המדרכה.

בן זונה שכמוך , זבל מהלך, צעקה המולטית, מה אתה חושב לך , ככה להרביץ לאישה מסכנה. אני עוד אראה לך. לפתע כאלו משום מקום הופיעו מעבר לפינה עוד ארבע חמש נשים כמוה, כולן בנות בלי גיל, מהוהות, בגדיהם קרועים, שיערם מלוכלך ונשמתן רקובה והחלו לחבוט בי מכל הכוונים,  השבתי מלחמה, אחת מהן נפלה לאחר שהטחתי אגרוף בעינה, אך הן המשיכו להרביץ ,  מישהי חטפה את משקפי, אחרת קרעה מחרוזת של חרוזי קרמיקה שהייתה לי לקמיע במהלך כל טיולי, נתן לי אותה ידיד קרוב,  קוסם שמאן בג'ונגל של אקודור. גם עכשיו, כשאני נזכר באותם נשים אני שומע שוב את החרוזים הנופלים על מרצפת המדרכה בקול שקשוק נורא ועורי מצטמרר בחרדה. ככה בטח נראו המכשפות שפגש מקבת ביער בסקוטלנד  בחשכת הלילה., בחיים, בחיים , אפילו בהפגזות ברמה הסורית לפני שנפצעתי לא פחדתי ככה. המכשפות של המוות, שפחות השטן, כרכרו מסביבי במעגל, חבטו בי  והרביצו כשהן צוחקות בקול שבור ועיניהן הדלוחות בוערות ברעב. לפתע  הן עצרו והכל כאלו קפא.  מיהרתי וחטפתי חזרה את משקפי והבטתי סביבי מחפש פשר לדממה. כשנסובתי לאחור ראיתי גבר מוצק וחסון, נמוך קומה ולו שפם דק שחור  ושיניים צחורות. היו לו קיבורות שרירים מרשימות וחזה נפוח ובידו החזיק סכין ארוכה וגדולה. הגבר בחן אותי במבטו ולאחר מכן כיוון את הסכין לעבר גרוגרת גרוני.  כשאני רועד  מפחד הביט בי הגבר במבט קר וסינן לעברי בשקט מתכתי  !!  SAI   FORA(תתחפף!!) לא חיכיתי שניה, נשאתי את רגלי בבעתה וברחתי משם כנשוך נחש ואש בוערת באחורי  .  מעולם בחיי לא רצתי כל כך מהר. אחרי כמאה מטרים הסתובבתי לאחור,  הרחוב היה ריק . המשכתי לרוץ מבוהל, הגעתי למלון, עליתי במרוצה במדרגות והגעתי מתנשף לדלפק הקבלה.  מדוע אתה כה חיוור, מה קרא לך, שאל אותי פקיד הקבלה, אפשר לחשוב שהייתה לך פגישה עם מלאך המוות

המשך יבוא