טנגו אחר

אני מסומם הגוף שלי מתפוצץ מאנדופינים אני מכור לתחושת ההיי של ההזייה החיים שלי ( החיים האמיתים שלי) נהרסים

אני מביא עצב רב לאנשים הקרובים לי

הפכתי למעין דז'אנקי כל המסיכות נופלות התפרים של המציאות השבירה שהייתה לכאורה כה מוצקה נפרמים ואני נשאב אל ההזיה הממכרת שהופכת למציאות

עד מתי?

מתי תבוא הנפילה?

טוב, בזמן האחרון אין לי זמן לכתוב קטעים חדשים, אבל יש הרבה קטעים ישנים שלי שאף אחד לא קרא אותם כמעט וכשאני קורא אותם שוב, אני חושב שהם מבטאים מצויין את מה שאני מרגיש בימים אלה

הנה עוד שיר שכתבתי לפני שנים רבות רבות כאשר הייתי בן 20 בערך

אבל. האם הוא מבטא בדיוק מה אני מרגיש היום כלפי השד?

 השד

בפינה,

מתחת לרגלי השמאלית

הוא עומד.

שד קטן מגעיל.

מעווה את פרצופו,

מושיט לעומתי לשון אדומה.

בוווווו.........!!!

שד קטן מרגיז

בולע את רגלי בהתמדה.

אחר כך הוא בולע

את רגלי השניה

ומוציא שוב לשון אדומה

שכבר הפכה לירוקה.

כשהוא גומר לאכול את רגלי

הוא עומד על ראשו

ומנפנף ברגלו בתנועה מאויימת

הזהר לך!

שד מכוער

לשון אדומה

שערות גסות מלוכלכות

מתעקמות אל מול האור המהבהב

וכבה  פתאום....

עכשיו אפילו אינו נוהם לעומתי בנביחות של בוווווו.

עכשיו הוא תוקף אותי

באין קולות של שקט

שקט מוחלט

בלע אותי לגמרי!

בלע אותי לגמרי!

ואחר כך צחק אל הראי!

כשכתבתי את השיר הזה הייתי שרוי בעצב גדול ובפחד

בשבוע האחרון קורים לי דברים מטורפים

אני חי בעוצמה כפי שלא חייתי מימי

כל כך הרבה עוצמה שזה מפחיד אותי

אני נכנס יותר ויותר אל עולם ההזיות של השריטה שלי.....

ואני אפילו לא מסוגל לכתוב על זה

לא פה....

פעם לפני שנים כשהייתי בן 16 כתבתי את המילים האלה

הפיות

הפיות הדרות בלבב הסדוק,

מקננות במרומי הצוקים של הבכי,

דומעות את צער אי הוויתן,

עצוב להן במחשכי האגדות,

הספרים המאובקים אכולי העש

אינם מעודדים כלל וכלל.

רוצות היו לשם שינוי

לצאת מתוך הדפים,

להרעיף נסך זהב דמיוני

(גשם דמעות אל תוך העציץ),

שאולי יצית אש תוגה לבנינית

בתוך הירח של נשמתן השבורה.

מצפונן מרטט וגווע,

בושות הן בתאוותן אל השדים השעירים

(חזירי הבר של תהום האימה),

בייאושן, יבקיעו בתוליהן בסכין,

יטביעו עצמן בדם ודממה

אלה המילים שכתבתי כשהייתי בן 16

ועכשיו אני מרקד עם חזירי הבר כפי שלא רקדתי מימי

עד שאטבע....