לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

טנגו אחר


כמו הטנגו לעיתים מלנכולי לעיתים נוסטלגי לעיתים מקטר לעיתים פאתטי לעיתים פואטי תמיד חושני והרבה ארוטי . כמו הטנגו הלב נכמר למשהו לא ברור מול חוסר התכלית של החיים ובינתיים מתקדמים בצעדי ריקוד חסרי תכלית אך חושנים, כותבים ספורים ונזכרים בטיפות של חיים שהיו
כינוי: 

מין: זכר

Google:  dan dan







מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2007    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

12/2007

כבישים - יום מטורף


בזמן האחרון אני כל הזמן בכבישים

נוהג ונוהג ונוהג וגומע אלפי קילומטרים

אתמול היה לי יום  ארוך וקשה במיוחד

יצאתי ב-0645 מירושלים לאיזור השרון לפעילות בבית הספר של הבת  הקטנה שלי

ואחר כך צעדתי כשעה עם המטפל שלי בפרדסים והייתה לנו שיחה מצויינת

ואחרי הצהריים היו לי שיחות מאוד טובות עם ילדי

ובערב כבר כל המערכת שלי הייתה  כבר מלאה באדרנלין

מרוב שיחות משמעותיות.

לא רציתי לחזור לירושלים סתם כך,

אז בסופו של דבר

עוד הספקתי לשוחח בטלפון מהאוטו עם ידידת נפש

ולשמוע ממנה סיפור הזוי ומטורף לחלוטין

שממש גרם לבני מעי להתהפך

משהו שקשור לאביה של אותה ידידה

 ואחרי שטעיתי מעט בדרך והגעתי למחסום ארז

הייתה לי  ארוחת ערב מענינת בבאר שבע

ואחר כך עברתי דרך נתיבות

 ובאמצע הלילה  חזרתי  לירושלים

וכדי לא להרדם הייתה לי עוד שיחת טלפון

עם מישהי שכל שיחה עימה היא הזוייה לחלוטין

אבל אתמול הייתה לנו דווקא שיחה נחמדה לשם שינוי

יום מטורף.

 

ואחרי ימים כאלה האם זה מפליא שלא נשארות לי אנרגיות כדי לכתוב איזה מאמר מקצועי שאני חייב בשביל העבודה? ושאני מותש פיסית ונפשית?

 

מחר בלילה

אהיה במטוס  בדרך למקום קר מאוד מאוד מאוד

נוסע להרי הקווקז

לעשרה ימים

ולא בשביל טיול......

אבל לא יזיק לי פסק זמן

בלי מחשב

בלי כתיבה

ובעיקר בלי זכרונות.

 

נכתב על ידי , 29/12/2007 15:33   בקטגוריות מחשבות, שחרור קיטור  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אנננה ב-31/12/2007 19:48
 



צ'יקה פלסטיקה - השיר והתמונות (3)


 

 

זהו השיר על הצ'יקה מפלסטיק והחבר שלה המוצ'אצ'ו מפלסטיק

שר את השיר אחד מגדולי הזמרים והמוסיקאים של הסאלסה באמריקה הלטינית

רובן בלאדס מפנמה.

אדם מוכשר עם המון כריזמה ומודעות חברתית עמוקה

כשהיה צעיר הוא קיבל מילגה ולמד לתואר מוסמך ביחסים לאומים בהארוורד אבל במקביל המשיך לשיר ובסופו של דבר הפך לאחד מהזמרים המובילים ביבשת.

בהמשך דרכו שיחק בכמה סרטים

ובשנות התשעים חזר לפנמה, התמודד בבחירות לנשיאות והפסיד.

השיר צ'יקה פלסטיקה הוא שיר מחאה חברתי שמתאר את המציאות העגומה ביבשת אמריקה הלטינית  בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים ( מוזכר שם סומוזה שהיה הדיקטטור של ניקרגואה) יבשת שעדיין יש בה משטרים צבאים ומודלים כלכלים צינים של קפיטליזים ושוק חופשי.

בינתיים המשטרים הצבאים נפלו אבל המודלים הכלכלים האלה ממשיכים לעשות שמות ביבשת

והפערים בין העשירים והעניים רק גדלים.

 

במחשבה שנייה , השיר הזה בשינויים קלים, היה יכול להיות גם עלינו הישראלים לא כן?

 

 

Ella era una chica plástica

 

Ella era una chica plástica

de esas que veo por ahí

de esas que cuando se agitan

sudan "Channel N° 3"

 

Que sueñan casarse con un doctor

pues el puede mantenerlas mejor

no le hablan a nadie si no es su igual

a menos que sea "fulano de tal"

son lindas, delgadas, de buen vestir,

de mirada esquiva y falso reir

 

El era un muchacho plástico

de esos que veo por ahí

con la peinilla en la mano

y cara de "yo no fuí"

de los que por tema en conversación

discuten que marca de carro es mejor

de los que prefieren el no comer

por las apariencias que hay que tener

pa' andar elegantes y asi poder

una chica plástica recoger

(Que fallo)

 

Era una pareja plástica

de esas que veo por ahí

el, pensando solo en dinero

ella, en la moda en París

aparentando lo que no son

viviendo en un mundo de pura ilusión

diciendo a su hijo de cinco años:

"No juegues con niños de color extraño"

ahogados en deudas para mantener

su status social en boda o coctel

(que fallo)

 

Era una ciudad de plástico

de esas que no quiero ver

de edificios cancerosos

y un corazón de oropel

donde, en vez de un sol,

amanece un dólar

donde nadie ríe

donde nadie llora

con gentes de rostros de polyester

que escuchan sin oir

y miran sin ver:

gente que vendió por comodidad

su razón de ser y su libertad.

 

Oye latino, oye hermano, oye amigo

nunca vendas tu destino

por el oro ni la comodidad

nunca descanses,

pues nos falta andar bastante

vamos todos adelante

para juntos terminar

con la ignorancia que nos trae sugestionados

con modelos importados

que no son la solución.

 

No te dejes confundir,

busca el fondo y su razón

recuerda:  Se ven las caras,

pero nunca el corazón.

No te dejes confundir,

busca el fondo y su razón

recuerda:  Se ven las caras,

pero nunca el corazón.

recuerda:  Se ven las caras,

y jamás el corazón.

 

[Coro:]

Se ven las caras, se ven las caras, vaya,

pero nunca el corazón.

Del polvo venimos todos

y allí regresaremos, como dice la canción

Recuerda que el plástico se derrite

si le da de lleno el sol

 

(Coro)

Estudia, trabaja, se gente primero

allí está la salvación

Pero que mira, mira, no te dejes confundir

busca el fondo y su razón

Pa' lante, pa' lante, pa' lante, pa' lante, pa' lante

y así seguiremos unidos, y al final venceremos.

[Se ven las caras..]

 

Pero señoras y señores, en medio del plástico

también se ven las caras de esperanza

se ven las caras orgullosas

que trabajan por una latinoamérica unida

y por un mañana de esperanza y de libertad

Se ven las caras de trabajo y de sudor

de gente de carne y hueso que no se vendió

de gente trabajando, buscando el nuevo camino

orgullosas de su herencia y de ser latino

de una raza unida, la que Bolívar soñó.

Siembra!

 

Panamá, Puerto Rico, México, Venezuela

Perú, República Dominicana, Cuba, Costa Rica

Colombia, Honduras, Ecuador, Bolivia

Argentina, Nicaragua sin Somoza,

el barrio, la esquina, los estudiantes

 

 

היא הייתה בחורה מפלסטיק

 

היא הייתה  צ'יקה  מפלסטיק

מאלה שרואים בסביבה

מאלה שאפילו כשהן מזיעות

תמיד נודף מהן ריח של "Chanel N 3"

 

שחולמות להתחתן עם דוקטור

כי רק הוא יכול לפרנס אותה טוב יותר

שאינן מדברות על אף אחד

אלא אם כן הוא סלב

הן יפות, דקות גיזרה, לבושות טוב

מבטן  ריק, צחוקן מזוייף.

 

הוא היה מואצ'צו מפלסטיק

מאלה שרואים בסביבה

עם המסרק  ביד

ופרצוף של  " זה לא אני"

מאלה  שתמיד יעדיפו לדבר

על המכונית הטובה ביותר

מאלה שיעדיפו לא לאכול כי כך מחייב הדימוי

כדי שיהיו תמיד אלגנטים

וכך יוכלו לתפוס בסוף

איזה צ'יקה פלסטיקה

( איזה זיוף)

 

הם היו זוג מפלסטיק

מאלה שרואים בסביבה

הוא, רק חושב על כסף

היא, על האופנה בפריס

מנסים להיות מה שהם אינם

חיים בחיים שהם לגמרי אשליה

אומרים לילד המתוק שלהם בן החמש

"אל תשחק עם ילדים שיש להם צבע שונה משלך"

שטובעים בחובות כדי לשמור על סטטוס חברתי

וכל העת במסיבות וקוקטילים

(איזה זיוף)

 

זו הייתה עיר מפלסטיק

מאלה שאיני רוצה לראות

עם בינינים איומים שמקבלים מהם סרטן

ולב חלול

היכן שבמקום  שמש

מפציע  אל בוקר השחר שלהם' שטר של דולר

היכן שאיש לא צוחק יותר

איש לא בוכה

עם אנשים שיש להם פרצופים מפוליאסטר

שמקשיבים מבלי לצחוק

ומסתכלים מבלי לראות

אנשים שמכרו תמורת נוחיות

את טעם החיים של עצמם ושל החירות

 

שמע לקולי, אחי הלטיני, שמע לי חבר

אף פעם על תמכור את עתידך

לא בשביל זהב לא בשביל נוחיות

אף פעם אל תנוח

כי הדרך שעלינו ללכת עוד ארוכה

בואו קדימה

ואז נצליח לחסל את הבערות

והטפשות שגורמת לנו להקשיב לעצות  של אחרים

למודלים שאינם קשורים למציאות שלנו

לא שם הוא הפתרון

 

אל תתן להם לבלבל אותך

חפש בעומק לבבך

זכור, תמיד רואים את הפנים

אבל אף פעם לא לעומק הלב

אל תתן להם לבלבל אותך

חפש את האמת וההגיון

זכור

רואים את הפנים

אבל אף פעם לא את הלב

 

(מקהלה)

למד, עבוד, היה קודם כל אדם

שם נמצאת הישועה

אבל הבט, הבט תמיד, אל תתן להם לבלבל אותך

צעד קדימה, קדימה , קדימה

וכך נצליח יחדיו

ובסוף ננצח

 

אבל , גבירותי ורבותי, למרות הכל

גם בתוך הפלסטיק

אפשר לראות פנים של תקווה

פנים שיש בהם גאווה

שממשיכים להתאמץ כדי שאמריקה הלטינית תהיה מאוחדת

בשביל מחר של חירות ותקווה

כן, רואים את הפנים שיש בהם זיעה ועבודה

אנשים בשר ודם שלא מכרו את נשמתם,

אנשים שממשיכים לעמול כדי למצוא את דרכם

גאים במורשת שלהם, גאים להיות לטינים

להיות יחד גזע מאוחד

כph שחלם בוליבאר

זרע את הזרע

 

פנמה - אנחנו כאן

פורטו ריקו - אנחנו כאן

מקסיקו - אנחנו כאן

ונצואלה - אנחנו כאן

פרו - אנחנו כאן

הרפובליקה הדומינקנית - אנחנו כאן

קובה - אנחנו כאן

קוסטה ריקה - אנחנו כאן

קולומביה - אנחנו כאן

הונודורס, אנחנו כאן

אקוואדור - אנחנו כאן

ארגנטינה - אנחנו כאן

ניקרגואה ללא סומוזה - אנחנו כאן

השכונה, אנחנו כאן

פינת הרחוב - אנחנו כאן

הסטודנטים - אנחנו כאן

 

 

הנה ביו טיוב השיר של  ruben blades  

, chica plastica    התמונות ברקע הן אילוסטרציה למילות השיר ולוקח כמה שניות עד שהשיר מתניע ממש ושווה להתאזר בסבלנות ולשמוע זהו הביצוע המקורי מסוף שנות השבעים אבל הוא  חתוך ושומעים רק חצי שיר. התמונות הן ממש בדיוק צ'יקה וצ'יקוס פלסטים.

 

ביצוע שלם של השיר מול קהל של עשרות אלפי אנשים עם שני הענקים של הסאלסה, רובן בלאדס ווילי קולון

 

נכתב על ידי , 29/12/2007 15:09   בקטגוריות מוסיקה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שחרור ב-29/12/2007 21:42
 



ציקה פלסטיקה(2) - הספור


צ'יקה פלסטיקה (2) – הספור

 

 הפרק הקודם 

 

כשאומרים צ'יקה פלסטיקה בספרדית אומרים זאת בבוז מסויים. צ'יקה פלסטיקה זה נערה  ריקנית, בת עשירים בדרך כלל, שטחית ומזוייפת, יש שיר נהדר של מי שהוא לדעתי, גדול המוסיקאים של הסלסה באמריקה הלטינית, רובן בלדס, שמתאר בדיוק צ'יקה פלסטיקה כזו שאפילו כשהיא מזיעה, היא מזיעה שאנל 5. ( בסוף הרשומה או ברשומה הבאה, אתרגם את השיר וגם יהיה לינק ליו טיוב לרובן בלדס).

 

זה היה לקראת סוף הטיול שלי בדרום אמריקה  הייתי באוניברסיטה של קיטו, אקוואדור, הלכתי  לשם עם חבר ישראלי שטייל איתי באותו זמן.

כמו תמיד מצאתי לי מקום טוב למכור ומכרתי המון. רוב הסטודנטיות היו בנות עשירים אבל היו גם אחרות, עניות יותר ואפילו כמה אינדיאניות משבט האוטבאלו, שבט חרוץ שכל בניו במצב כלכלי טוב והנשים בנות השבט, הולכות כולן עם צמה ארוכה ארוכה, חולצה לבנה  רקומה, המון שרשראות עם חרוזי זהב גדולים וחצאית כחולה.

התיבה שלי התחילה להתרוקן. מכרתי טוב באותו ערב.

היו לי בתיבה עגילים שהיו ממש מלאכת מחשבת. הייתי צריך לעבוד שעות רבות כדי לעשות אותם  והמחיר שיכולתי לדרוש עבורם היה ללא כל פרופורציה להשקעה. את הרווחים שלי לא עשיתי מעגילים כאלה, אלא מעגילים פשוטים שלקח לי בדיוק דקה להכינם. לכן העדפתי בדרך כלל לא למכור את העגילים המושקעים כדי שיוכלו להשאר בתיבה ולמשוך תשומת לב. הבחורות היו מסתכלות על העגילים היפים, משבחות את עבודתי ואחר כך היו קונות את העגילים הזולים שבהם היה עיקר הרווח שלי.

 

פתאום התקרבה אלי צ'יקה פלסטיקה. היה אפשר לראות מייד שזו צ'יקה פלסטיקה. האמת היא נראתה לא רע, אבל כל הצ'יקות הפלסטיות נראות טוב. כל כך מעוצבת, כולה מותגים, עכוז מתנוענע בנון שאלנטיות, פנים יהירות של מי שאבא שלה כנראה עשיר מאוד, מבט נבוב.....

הנערה מפלסטיק הסתכלה על התיבה ומיקדה את מבטה בזוג העגילים היפה ביותר שלי. זוג עגילים שלקח לי יום שלם להכינם.

 

"כמה עולים העגילים האלה?"

ליבי החסיר פעימה. לא רציתי למכור את העגילים האלה ובטח לא לה.

המחיר היה 15  דולר אבל כדי שלא תקנה אמרתי לה 25 דולר ( זה בערך כמו מאה חמישים דולר היום).

" תגיד לי השתגעת, בשביל הזבל הזה אתה מבקש 25 דולר? יש עגילים יפים הרבה יותר מאלה שמוכרים במידרחוב של קיטו, זה בסך הכל ארטנזיה, מה אתה חושב שזה מזהב או שאתה אומן צמרת?"

" זה המחיר, ואם את חושבת שיש עגילים יותר זולים במידרחוב של קיטו לכי לקנות שם"

הנערה התעקשה להוריד את המחיר.

" אני מוכנה לתת לך שמונה דולר, ותגיד תודה "

המשכתי לסרב, והנערה רקעה ברגלה ועזבה את המקום בכעס כשהיא ממלמלת לעצמה    " איזה גרינגו אידיוט, אני עוד אראה לו"....

אינדיאנית צעירה שעמדה בצד עם צמה ארוכה וחיוך מלבב פנתה לעברי ואמרה

" אל תשים לב, היא סתם מגעילה, אף אחד לא סובל אותה, אבא שלה סגן ראש העיר והיא חושבת שכולם צריכים לעשות מה שהיא רוצה. העגילים שלך יפיפים מלאכת מחשבת ממש. העבודה שלך ממש מיוחדת, אל תיקח ללב מה שהיא אמרה. אין במידרחוב של קיטו כאלה עבודות מקוריות".

האינדיאנית הצעירה התבוננה שוב בעגילים בריכוז ומלמלה "הם כל כך יפים"

"אולי את רוצה למדוד אותם, לראות איך הם נראים עלייך?" שאלתי..

" לא, לא אין צורך, הייתי מתה לקנות אותם הם ממש שוים 25 דולר, ולדעתי אתה צריך לבקש אפילו יותר, אבל אין לי כסף לקנות עגילים כאלה יקרים..."

" זה בסדר" השבתי, " הייתי רוצה לראות איך העגילים שלי נראים על פנייה של אישה יפה כמוך".

"באמת?" ציחקקה הנערה " אז אוקי אמדוד אותם בשמחה."

הנערה הוציאה ביד רועדת את העגילים וענדה אותם על תנוכי אזניה.

הגשתי לה את הראי כדי שתסתכל והנערה הביטה בראי וחייכה " הם באמת יפים".

"הם נראים עוד יותר יפים כשאת עונדת אותם. זה יהיה כבוד גדול בשבילי אם תסכימי לקבל אותם במתנה"

 

הנערה כמעט ונחנקה   " השתגעת, הם כל כך יקרים. 25 דולר.... אין צורך, אנא".

" לא, התעקשתי, המחיר האמיתי הוא זול יותר רק 10 דולר, סתם נקבתי במחיר גבוה כדי שהצ'יקה פלסטיקה לא תקנה אותם"

" בשבילי  גם 10 דולר זה הרבה מאוד"

"אמרתי לך שזו מתנה. החיוך המאושר שלך שווה  הרבה יותר מ-25 דולר. מכרתי המון היום ובא לי לסיים את היום ברגע של נתינה. זה איזה מנהג פרטי שיש לי, כדי שיהיה לי מזל טוב בעסקים"

" אז תודה לך. באמת, תודה, תודה"

הנערה שהייתה קטנת קומה התקרבה אלי, התרוממה על קצות אצבעותיה ונישקה את לחיי ואחר פנתה לדרכה בצעד עליז.....

הרגשתי מאושר. אני חושב שהמעשה המטורף הזה -  לתת במתנה את זוג העגילים היפה והיקר ביותר בתיבה, נתן לי תחושה נהדרת של סיפוק והאמת, זו הייתה גם נקמה קטנה בצ'יקה פלסטיקה.

ואז היא הופיעה פתאום, הצ'יקה פלסטיקה ואיתה החבר שלה, צ'יקו פלסטיקו כמוה עם חולצת מותגים ירוקה, שעון ברייטלינג וקופסת של מרלבורו.

"הנה, גרינגו, באתי לקנות את העגילים שלך, הצלחתי לשכנע את החבר שלי לקנות לי את העגילים היקרים שלך, אבל בתנאי שתעשה לי הנחה"

הנער מפלסטיק התבונן בתיבת התכשיטים ונשף בבוז.... בשביל זה גררת אותי עד לפה? מה כל כך מיוחד בעגילים האלה?"

" איפה העגילים שלי?!"  נשפה בצעקה הצ'יקה פלסטיקה.

"מכרתי אותם, מצטער הגעתם באיחור" עניתי ביבושת....

" לא יכול להיות" רטנה הנערה ורקעה ברגלה, " אלה העגילים שלי, הכל באשמתך קרלוס, לא היית צריך להתווכח איתי כל כך הרבה זמן. אני רוצה את העגילים האלה קרלוס!! תעשה משהו...."

קרלוס נפנה לעברי, וניסה להעטות על פניו ארשת רצינית מאיימת משהו....

" כמה אתה רוצה בשביל העגילים האלה, תגיד לי, אני מוכן לתת לך שלושים דולר, תחשוב טוב לא כל יום מגיע פרייר שמוכן לשלם כל כך הרבה".

" אמרתי לך הם נמכרו"

" הנערה מפלסטיק הביטה בי בתיעוב ונשפה בבוז ואז פנתה לקרלוס ואמרה:

" לא אכפת לי איך קרלוס, אבל אני רוצה את העגילים האלה, תמצא פתרון"..

שני הצעירים מפלסטיק הלכו ואני נשארתי וחייכתי לעצמי

הרגשתי ממש טוב

היה נחמד לראות את הצ'יקה פלסטיקה הזו והחבר שלה כל כך מאוכזבים. האנשים האלה רגילים תמיד שמה שהם רוצים הם מקבלים.

 

החלטתי לסגור את הבאסטה וללכת הבייתה. החבר שלי, שהיה עסוק כל העת בשתיית בירה עם שתי נערות חמד, צחק לעברי " לא נראה לי שזה סוף הספור, האנשים האלה לא רגילים להפסיד, באמת אולי כדאי שנלך."

יצאנו מהאוניברסיטה לעבר תחנת האוטובוס ואז בסמטא חשוכה הם היו שם. הצ'קו פלסטיקו ועוד שני ערסים לטינים עם סכין. הצ'יקה פלסטיקה, עמדה לידם וצעקה לעברי –  בן זונה, נוכל שכמוך איך העזת לתת את העגילים שלי במתנה לאינדיאנית  המלוכלכת הזו..."

הנער מפלסטיק רמז במבטו לשני הערסים והם התקדמו לעברנו עם סכיניהם....

 

אבל..... הם  לא ידעו שהחבר שלי היה חגורה שחורה בקרטה ומדריך לחימה בסיירת מטכ'ל......

 

הלכנו מכות...

זאת אומרת, הוא הלך מכות ואני.... אני, קצת עזרתי פה ושם......

איזה כף של יום זה היה....יום של נצחון....

חבל רק שאף אחד לא ראה מה קרה להם שם.... בסוף הצ'יקו פלסטיק הזה כבר  לא נראה כל כך מפלסטיק...

 

ועל השיר הנהדר של רובן בלאדס   Era una chica plastica שיר מחאה פוליטי עם המון קצב -   ברשומה הבאה....

נכתב על ידי , 28/12/2007 00:03   בקטגוריות ספורים יפים, ספורים שהיו באמת, לוטש העינבר  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של טנגו אחר ב-14/1/2008 10:50
 



לדף הבא
דפים:  

27,246
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטנגו אחר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טנגו אחר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)