טנגו אחר

אהבה נכזבת ראשונה – הרהורים על אהבה ביום וולנטין

 לנשים שאהבתי בחיי .  למישהי אחת במיוחד

היום הוא יום האהבה. יום אחד בשנה שאנו אמורים להרגיש יותר רומנטים ממה שאנו מרגישים בדרך כלל. או לפחות להיכנס באופן מודע להלך נפש רומנטי, על ידי טקסים שאנו ממציאים לעצמנו או שנדמה לנו שאנו ממציאים , כי יום האהבה , הפך בשנים האחרונות, לפופלרי בגלל אינטרסים מסחרים של חברת הצריכה שבה אנו חיים. ביום הזה לא בטוח שאנו אוהבים יותר אבל מה שבטוח הוא, שאנו צורכים אלמנטים חומרים שאמורים לסמל  רגשי אהבה: חדר מלון רומנטי, ארוחת ערב לאור נרות, מתנות סקסיות, שוקולדים ארוטים וכדומה . אנו מנהלים לעצמנו את הטקסים הקטנים האלו אם יש לנו מזל  אם יש לנו עם מי לעשות זאת . ולפעמים לא מרגישים כל כך מאוהבים או אוהבים אבל כיוון שזהו יום וולנטין, אז מקיימים  את הטקס, חוגגים את היום  כי זה מה שאנו אמורים לעשות. זה מה שמצפים מאיתנו ולכן, לעיתים אם לא יתקיים טקס יום הוולנטין הזוגי, יש בכך מסר מסויים.....

כמו שלהבדיל אלף אלפי הבדלות יום הזכרון הלאומי, הוא היום שבו אנחנו נעצרים לרגע ממרוצת שגרת החיים ומקדישים כמה רגעים או שעות למחשבות על הנופלים.  אבל בשביל המשפחות השכולות, העצב נוכח תמיד ומתמשך לאורך כל ימי השנה, כך ביום האוהבים, נראה לי אולי, שאלה שאוהבים באמת, לא זקוקים דווקא ליום הזה כדי לומר לעצמם ולבני זוגם   - "אנו אוהבים". אנו מקיימים יחדיו את הטקס הסימלי הקטן שלנו של יום האהבה.

ביום הזה, כשאני חושב לרגע ומתבונן במהלך חיי אני חושב על התפקיד החשוב כל כך שממלאות הנשים בהוויתי . על המרוץ הסיזיפי שלי בחיפוש אחרי האושר החמקמק הזה.  חיפוש שהוא אולי אחד הספורים המשמעותים של חיי.  ביום הזה נזכרתי בפעם הראשונה  בה הרגשתי את הרגש המתוק הכואב הזה.

כתבתי פעם בבלוג את הספור הזה והיום זו הזדמנות להיזכר בו שוב.

אהבה נכזבת ראשונה

כשהייתי בן שבע עשרה אהבתי בפעם הראשונה.  הייתי אז בכיתה י'א והיא הייתה בכיתה ט' . אני אפילו זוכר באיזה כיתה היא למדה, בט'4.  לא ידעתי את שמה . לא ידעתי עליה דבר. יום יום הייתי מתבונן בה בהערצה, כאשר הלמודים היו מסתיימים והיא הייתה הולכת במהירות לעבר האוטובוס שעמד בפינת הרחוב , ליד בית הספר. התאהבתי בעיניה השחורות, בפניה היפות, בגוף החטוב שלה. חשבתי שהיא האישה הכי יפה בעולם אבל התביישתי להתחיל איתה. הייתי ילדון צעיר ולא ידעתי , איך מתחילים עם נשים.

התחלתי לכתוב שירים בגללה. שירי אהבה. השיר הראשון שלי נכתב עבורה. שיר מליצי מלא קלישאות , אני חושב שיש בו איזה השפעה של פבלו נרודה .  באותה תקופה קראתי בתרגום לעברית את הספר המופלא שלו – "עשרים שירי אהבה ושיר אחד של ייאוש."

וזה השיר שכתבתי לנערה היפה שאהבתי מרחוק:

נערה

נערה, רוצה הייתי להתבונן בשדייך

המשחקות עם האור את משחק הצללים,

לשאוף אל קירבי את ניחוח מתק קסמייך

ואיתך להקשיב לשירת הדממה.

נערה, רוצה הייתי למסוך את דמי בדמך

ויחדיו להפליג כנהר אל הים,

לרוות בשקיקה את גלי נישמתך

ולנצור את חידת האין קץ.

נערה רוצה הייתי לקטוף לך פרח לבן

ולשזור זרים סביב צוארך –

זרים של מלכות אהבה

ואחר, לשיר לך שיר בערגה.

נערה , רוצה הייתי להגיש לך את העולם והנצח...

אבל אהה! לא שלי את

ואינך בכלל.

רק בחלום תפקדני לפעמים....

ואני – חדלון אין אונים

ופקפוק השתיקה.

זה השיר שכתבתי לה, לנערה היפה שחורת העיניים שאהבתי מרחוק . אחר כך התחלתי לכתוב עוד שירים ולאט לאט, היה לי ספרון יפה ובו שירים רבים. חשבתי , שאם היא רק תדע, שחורת העיניים, שאני אוהב אותה כל כך  אם רק תראה שאני כותב כל כך יפה,שאני כל כך מיוחד ורגיש וחכם.....בטח היא תתאהב בי.

ויום אחד, אחרי כמה חדשים, אזרתי אומץ . ברגליים רועדות ניגשתי לשחורת העיניים ובידי ספר שירי. בעמוד הראשון, מכתב הסבר קצר, מי אני ומדוע כתבתי את השירים. התקרבתי אליה מלא חשש, ביקשתי ממנה לעצור שניה והיא התבוננה בי במבט משועשע ושאלה " מה אתה רוצה"? ואני עניתי. אני רוצה לתת לך מתנה. אני רוצה לתת לך ספר שירים שכתבתי בשבילך " והיא הביטה בי שוב , צחקה צחוק גס ואמרה: " לא מעניין אותי, בשביל מה" ואני אמרתי בקול רועד: " אבל כתבתי אותו עבורך, בשבילך." והיא ענתה בקול חלול, וולגרי, בהמי, מטופש: "אבל אני לא רוצה לקבל אותו"  והלכה משם בצעדים מהירים לעבר האוטובוס.

נותרתי על מקומי, הלום צער. עד שאזרתי אומץ לפנות אליה ועתה מה עושים?  הרגשתי שעולמי מתמוטט עלי. חדשים פינטסתי על היפיפיה הזו, הייתי בטוח שאם היא רק תקרא את השירים שלי , היא תתאהב בי מייד , אבל היא אפילו לא רצתה להציץ בהם.

זהו, עכשיו צריכים להתאבד, זה מה שוורתר עשה , "בייסורי וורתר הצעיר" של גתה. ליבי פעם במרץ. בום בום בום. הרגשתי את הדפיקות ברקותי. הלכתי במורד הרחוב לעבר ביתי. הילקוט בידי האחת , ספר השירים בידי השניה. רציתי לבכות אבל משום מה לא היו לי דמעות.  זהו , חשבתי לי, אין טעם לחיי. אין ברירה כשאגיע לביתי אכתוב מכתב פרידה ואתאבד.

בבית, ישבתי ליד השולחן וניסיתי לכתוב מכתב דרמטי. לא הצלחתי. ידעתי שאני צריך להרגיש עצוב, אבל לא הרגשתי כל כך עצוב., לא רציתי לבכות. הרגשתי כעס. כעס על האידיוטית הזו שסרבה לקבל את מתנתי ועכשיו אני צריך להתאבד בגללה ולמה שאתאבד בגלל הפוסטמה הזו?  אבל בכל זאת, המעמד היה מחייב. צריך היה לעשות משהו דרסטי, משהו דרמטי.   אז אולי אשרוף את ספר השירים שלי?

יצאתי לגינה עם הספר שלי וקופסת גפרורים. הבטתי בספר בעצב. כל כך הרבה שירים יפים והכל לטמיון. לא חבל שהאנושות תאבד כזה גאון רגיש בגלל נערה מטומטמת? שווה לשרוף את השירים האלה בגללה?

בסופו של דבר החלטתי שמספיק יהיה לשרוף את מכתב ההקדשה שלי אליה . את השירים החלטתי לשמור למען הנצח.

הדלקתי אש בגפרור והצתתי את הדף הבודד עם המכתב הקצר שכתבתי לשחורת העיניים. האש ליחכה את הדף אט אט ואני התבוננתי בלהבות הקטנות והרגשתי שאני ממש מגוחך. הרגשתי שאני נמצא בטקס שבו אני הבמאי והצופה כאחד. שאני מנסה להמציא לחיים דרמה ובעצם אין פה דרמה. הרגשתי שאני מתבונן בעצמי מבחוץ. לא ממש מרגיש, לא ממש חי. כותב בראשי את הספור של מה שמתרחש ברגע זה ומרגיש שאני לא ממש נוכח.

יותר משלושים שנה עברו מאז ואני עדיין כאן, לא התאבדתי אבל התחושה הזו שאני תמיד מתבונן בחיים מהצד, גם כאשר אני חי את הדרמות הכי גדולות, גם  כשאני חווה את רגשי האושר הכי נדירים, עדיין מלווה אותי.

לפני כמה שנים, הייתי בבית הספר בכנס מחזורים. כשהלכתי לכנס חשבתי לי, שאולי היא תופיע היום שחורת העיניים?  החלטתי שאם אראה אותה  אתחיל איתה שוב. ידעתי שאם אעשה זאת, אין סיכוי שהיא תסרב. בינתיים עם השנים, למדתי להתחיל עם בחורות. אבל היא לא הגיעה לכנס ואולי היא הגיעה ולא זיהיתי אותה. ככה זה עם נשים ישראליות בדרך כלל. כשהן נערות הן נראות כאיילות תמירות ואחרי שהן מתחתנות  האור בעיניהן כבה וגם המתניים שלהן מתעבות והן הופכות מסיניוריטה לסניורה ואכן היו בכנס הזה הרבה נשים שזכרתי מפעם,רובן אפילו היו גרושות  וחלק ניסו ממש להתחיל איתי אבל כולן נראו לי כל כך חסרות חן כל כך חסרות חושניות .

כאשר הכנס ניגמר, והשעה הייתה כבר מאוד מאוחרת. עמדנו לנו כמה חברים מתקופת התיכון ליד שער בית הספר והתכוננו ללכת הבייתה ואז אמר מישהו משפט כל כך יפה, כל כך עצוב: "בואו נמתין עוד כמה דקות. כל עוד אנו בצד הזה של השער, בתוך חצר בית הספר, אנו עדיין צעירים בני שמונה עשרה, אבל ברגע שנצא,  לצד  השני של השער, נצא  לרחוב,  נהיה שוב אנשים מבוגרים בני ארבעים וחמש".

נזכרתי לרגע הבוקר באהבה הנכזבת הראשונה שלי. לרגע הייתי  שוב נער בן שש עשרה, ביישן ורומנטי, המחפש אהבה. נער חולמני תמים שבאמת מאמין באהבה. נער שכותב שירים וחושב שהמילים באמת יכולות לגעת, לגעת בלב, ועכשיו סיימתי לכתוב את הגעגועים למתק הרומנטי שהיה בי פעם , אשמור את הקטע, אעתיק אותו, אעלה אותו לבלוג ואחר כך, אפנה למלאכת יומי בתוך האקטואליה העגמומית של היום יום ואשכח, שפעם החיים נראו כל כך פשוטים. שפעם  חשבתי  שהאהבה - אם רק אמצא אותה – היא הפתרון האולטימטיבי.

אני לא בטוח שאני ממשיך לחפש....

והיום ביום האהבה, אני חושב אולי שהייתי רוצה להוסיף איזה תובנה חדשה לסיפור הזה שנכתב לפני כמה חדשים:

משהו השתנה בי. אני אמנם כבר פחות תמים, איני בטוח שאני ממשיך לחפש  אהבה כמו פעם, אבל למדתי משהו מאז: למדתי להכיר בכוחן של המילים, בכוחן של המילים שלי לעורר אהבה ......

הלילה ראיתי אותה במסנג'ר וליבי החסיר פעימה

הלילה ראיתי אותה פתאום במסנג'ר

אף פעם היא לא במסנג'ר

שנים שהשם שלה ברשימת הקשר שלי ואף פעם היא לא נכנסה לצטט

והיום היא נכנסה פתאום

וכשראיתי אותה, שוב החסיר ליבי פעימה

אותה

את האהובה הוירטואלית הברזילאית שלי

האהובה שמעולם לא נפגשה איתי ממש ( כמעט....)

הקשר הכי משונה, הכי אחר שהיה לי

אחות הנפש התאומה שלי

ארבע וחצי  שנים הייתה האישה שהכי אהבתי מימי

אני בבואנוס איירס

והיא אלפי ק"מ צפונה , בקוריטיבה בדרום ברזיל.

ורק את מילותיה הכרתי

ואת קולה...

ומעולם לא נשקתי אפילו את שפתיה...

יום אחד אכתוב  עליה  אולי ספור....

אם יהיה לי אומץ.

לא האמנתי שזו באמת היא, שמחתי כל כך לראות את שמה מנצנץ

בכתום על המסך

החלפנו  שלושה משפטים  , אולי ארבעה

סיפרתי לה בקיצור,  על מציאות חיי המטורפת היום

ופתאום היא נעלמה לה שוב....

הותירה מסך ריק....

 בורחת כמו שתמיד ברחה....

במקום כלשהוא, במציאות פיסית רחוקה

היא ממשיכה את חייה

קורים בחייה כל מיני דברים

היא כנראה אמיתית.

אך חייה שלה

וחיי שלי

לא ישיקו זה לזה אף פעם

רק במחשבות

ובחלומות

או בחיים אחרים...

חיים שיכלו אולי להיות לנו

אבל כנראה כבר לא יהיו  לעולם