הסופר האוסטרי הגדול, סטפן צוויג, שהנציח בספורים רבים ובעיקר בספרו ה"עולם של אתמול" את וינה בתקופת הזוהר שלה, לפני מלחמת העולם הראשונה, ביקר בברזיל

 ב-1936 וחזר ממנה ניפעם. ברזיל נראתה לו כמדינה אוטופית שאין בה גזענות . מדינה תוססת שנושאת פניה אל העתיד. כל כך שונה מאירופה האהובה שלו שרוחות עבים קודרות של שינאה ואלימות החלו לאיים על אופק חייה באותו זמן.  הספר שכתב בעקבות ביקורו, "ברזיל ארץ העתיד" מתאים לדרך שבה הברזילאים רואים את עצמם -

" ברזיל כארץ העתיד" אם כי, בהומור האירוני של הברזילאים  הם מתבדחים ואומרים:

" כן אנחנו ארץ העתיד, כך היינו, כך אנחנו וכך נהיה תמיד, ארץ שאולי תתממש יום אחד בעתיד, אלא שהעתיד הזה לא נהפך אף פעם להווה."

כאשר נאלץ סטפן צוויג להימלט מאוסטריה לאחר שזו הסתפחה לגרמניה הנאצית ב-1938, הוא בחר לו את ברזיל כארץ גלותו והתגורר בעיר פטרופוליס, עיר הקייט של מלכי ברזיל בתקופה שעוד הייתה קיסרות לפני שהפכה לרפובליקה ב1888. פטרופוליס נמצאת גבוה בהרים הקרירים ואולי בגלל זה בחר בה סטפן צוויג למגוריו כיוון שריו דה ז'אנרו הטרופית שנמצאת כשעתיים נסיעה משם, הייתה לחה וחמה מידי בשבילו.

האוטופיה הברזילאית של סטפן צוויג התבררה כמיקסם שווא. ב-1942 פעלה בברזיל תנועה גזענית פרו פשיסטית ובאחד הימים כאשר ראה סטפן צוויג הפגנה של אוהדיה ברחובות פטרופוליס הוא נתקף בבעתה ובדכאון ושם קץ לחייו, יחד עם רעייתו.

בספרו " ברזיל ארץ העתיד" מתאר סטפן צוויג את החברה הברזילאית ביד אמן, בחושיו החדים הצליח סטפן צוויג להרגיש באנרגיות המיוחדות של המדינה המופלאה הזו אבל בסופו של דבר המבט שלו היה מבט אירופי של בן העולם הישן שלא הצליח ממש להבין את העם הזה עם התרבות האחרת כל כך שלו. מיזוג של מסורות אירופיות והרבה אמונות אפריקאיות קמאיות.

הפרק המאכזב ביותר בספר הוא הפרק המוקדש לתרבות הברזילאית. סטפן צוויג ממש לא הבין מה זו התרבות האפרו ברזילאית, מה זה הקרנבל. בברזיל הייתה עילית תרבותית שנשאה את עיניה לאירופה, ורק מה שדומה לתרבות האירופית  נראה בעיני צווייג כתרבותי.  צווייג מציין לטובה  את המוסיקאי הברזילאי וילה לובוס ואת יצירתו באכיאנס ברזילרס- מנגינות ברזילאיות שעובדו בסגנון קלאסי בהשראת באך. צווייג גם טורח לספר שבריו יש בית אופרה טוב למדי ושיש סיכוי שבברזיל תהיה פעם אופרה ברמה אירופאית.

איזה פיספוס, לחשוב שפיסגת התרבות הבריזלאית היא בית האופרה...

בפרק על התרבות הברזילאית מתאר צוויג את הזמר העממי בברזיל שאותו כבר היה יכול לשמוע ברדיו ומציין במיוחד, שיר שנראה לו כמעניין  בגלל הקצב שלו ובגלל האיכות השירית.  צוויג העתיק את השיר לספרו .

השיר הזה הוא אחד השירים הידועים, אם לא הידוע ביותר של כוכבת הזמר והקולנוע הברזילאית  הבינלאומית הראשונה, כרמן מיראנדה. זה השיר שפירסם אותה בסרט הראשון שבו הופיעה ב-1939 , ודמותה , כשהיא מרקדת בסרט וסלסלת פירות על ראשה, הפכה לאחר מכן, לסמל המסחרי שלה. את השיר כתב אחד מגדולי הזמר העממי הברזילאי , דוריואל קאימי ואפשר לשמוע את קולו ברקע מלווה את כרמן מיראנדה. באותה תקופה הוא היה צעיר מאוד,  ורק החל להתפרסם. כארמן מיראנדה מתה בגיל צעיר יחסית בת 47 אבל דוריואל קאיימי האריך ימים ואני אפילו זכיתי להכירו אישית בראשית שנות השמונים.

כרמן מיראנדה

אז הנה השיר היפיפה הזה O que E que A Baiana Tem (מה, מה  יש לה לבהיאיינית) בביצועה של  כרמן מיראנדה. שיר שמתאר את מעלותיה של האישה הבהיאיינית.  יפיפיה שלובשת שמלה לבנה רחבה חיוכה חיוך פנינים, על צווארה מחרוזות זהב ועל פירקי ידיה צמידים והיא כולה חן כה רב וכשהיא מענטזת איש לא יכול לעמוד בפניה.

בהיאינית בלבוש המסורתי מוכרת קציצות סרטנים, Watapa

בשיר  מוזכר גם  הסניור דה בונפים ומי יביא לו באלנגאדה.  באלנגאדה הוא הקמע שיש בבהאייה בכל ביית  ואפשר גם לענוד אותו בגירסה מוקטנת יותר על החזה. משהו שדומה לחמסה שלנו. הרבה חפצים קטנים שתלויים על שרשרת שכל אחד אמור להביא מזל טוב ולהגן מפני עיין הרע, והמוכר מכולם היא ה-Figa  , יד האגרוף  השחורה, שהרבה ברזילאים נוהגים לשאת על צוארם כתליון.

מה יש לה לבהיאינית - דוריואל קאימי  -

מה, מהו מה שיש לה לבהיאינית?

מה מה יש לה לבהיאינית?

יש לה שלמה ממשי, כן יש לה!

יש לה עגילי זהב, כן יש לה!

יש לה שרשרת זהב, כן יש לה!

יש לה צמיד מזהב, כן יש לה!

יש לה סלסלה מקש בצד, כן יש לה!

יש לה סנדלים קלועים, כן יש לה!

ויש לה חן כמו שלאף אחד אין

איך שהיא מענטזת איך

כשאת מעטנזת ואני רואה אותך כך...

אני רואה אותך כך

מה מה יש לה לבהיאינה

מי שיש לו הולך לבונפים....

מה מה יש לה לבהיאינה

שרשרת וצלב זהב יש לה כן

ולמי שאין באלנגדה לא הולך לבונפים

אוי לא הולך לבונפים

אוי לא הולך לבונפים

שרשרת מזהב כזאת

ולמי שאין בלאנגדה לא הולך לבונפים

אוי לא הולך לבונפים

לא הולך לבונפים....

O Que É Que A Baiana Tem ?

 Dorival Caymmi

 

O que é que a baiana tem?

Que é que a baiana tem?
Tem torço de seda, tem! Tem brincos de ouro, tem!
Corrente de ouro, tem! Tem pano-da-Costa, tem!
Tem bata rendada, tem! Pulseira de ouro, tem!
Tem saia engomada, tem! Sandália enfeitada, tem!
Tem graça como ninguém
Como ela requebra bem!
Quando você se requebrar Caia por cima de mim
Caia por cima de mim
Caia por cima de mim
O que é que a baiana tem?
Que é que a baiana tem?
Tem torço de seda, tem! Tem brincos de ouro, tem!
Corrente de ouro, tem! Tem pano-da-Costa, tem!
Tem bata rendada, tem! Pulseira de ouro, tem!
Tem saia engomada, tem! Sandália enfeitada, tem!
Só vai no Bonfim quem tem
O que é que a baiana tem?
Só vai no Bonfim quem tem
Um rosário de ouro, uma bolota assim
Quem não tem balangandãs não vai no Bonfim
Um rosário de ouro, uma bolota assim
Quem não tem balangandãs não vai no Bonfim
Oi, não vai no Bonfim
Oi, não vai no Bonfim
Um rosário de ouro, uma bolota assim
Quem não tem balangandãs não vai no Bonfim
Oi, não vai no Bonfim
Oi, não vai no Bonfim

ושוב, פעם נוספת השיר של כרמן מיראנדה

ועוד שיר ידוע של כרמן מיראנדה  Mama Eu Quero, Mama Eu Quero Mamar  

                                                       ( אמא אני רוצה, אמא אני רוצה  לינוק, קח מוצץ ותפסיק לבכות)

Villa-Lobos: Bachianas Brasileiras No. 5: I. Aria

ועל הסניור דה בונפים והכנסייה המיוחדת שלו כתבתי היום בפוסט אחר

הסרט של הסניור דה בונפים

אולי בגלל שהיה לי כל כך קר בארמניה, חיפשתי  אחרי שחזרתי משם , הנאות טרופיות ,ומצאתי את עצמי מסתכל ביו טיוב, בסירטונים של הזמרת הברזילאית, כרמן מיראנדה. זה יהיה הפוסט הבא שלי, אבל כיוון שבשיר שאעלה -  שיר על יופיה של האישה הבהיאיינית -   מוזכר שוב ושוב "הסניור מבונפים" הנה רשימה שכתבתי פעם שמסבירה מיהו   הסניור מבונפים ומהו הפולחן המיוחד שלו בבאהייה.

את הרשימה הזו כתבתי לפני שנתיים בערך

כמה חדשים אחרי שחזרתי מברזיל,  לאחר  שלא הייתי שם שמונה עשרה שנים.

הסרט של ה-SENHOR DE BONFIM

ואם כבר אנחנו בבהאייה הנה קישור לסיפור אחר  שכתבתי, ספור שאני חושב שהוא, הספור הטוב ביותר  שלי , סיפור על כישוף בבהאייה, סיפור על טקס פולחן מאגי ועל טרנספורמציה.

טראנס בבהאייה AXE OXUMARE

פעם אחת ישבתי עם הבישוף הארמני קפיקיאן, בחדר בו התגורר, בבניין העתיק של הסמינר לכמרים ברובע הארמני בעיר העתיקה בירושלים.

הבישוף קפיקיאן גר בקומה השניה של הבניין. שמאז שנבנה הבניין חדש של הסמינר לכמרים, מחוץ לחומות של הרובע הארמני, רבים מחדריו  של   הסמינר הישן לכמרים, ריקים, ורק בכמה מהם יש תצוגה של המוזיאון הארמני. כשנכנסים למוזיאון הארמני, שומעים בדרך כלל ברקע   שירת  ליטורגיה עתיקה. מזמורי תפילה ששרים בקתדרלה של יעקוב הקדוש שברובע הארמני שנבנתה במאה השתים עשרה  בתקופה שהצלבנים שלטו בעיר, ושלוש ממלכותיהן היו ארמניות.  לבניין הסמינר הישן לכמרים קשתות אפלוליות מאבן   ופאטיו מרוצף באבני גוויל גדולות, כמה ברושים, עצי לימון ובור מיים עתיק.

ביום ההוא שבו ביקרתי את הבישוף קפייקיאן, ירד גשם בירושלים וטיפות הגשם הבהיקו כאזמרגדים על עצי הלימון שבפאטיו. קרני שמש אחרונות של שקיעה פיזזו על קירות האבן העתיקים וצללים של קור זחלו להם בין הקירות האפלים.

עליתי במדרגות האבן העתיקות לקומה השניה לבקר את הבישוף וכשנכנסתי לחדרו הוא היה עסוק בדיוק  בבניית  דגם מעץ של  הקתדרלה העתיקה של וואן  שנמצאת היום בטורקיה וכיוון שבאיזור לא גרים יותר ארמנים, היא נהרסת אט אטן....

"כשהייתי ילד", כך סיפר לי, "רציתי להיות ארכיטקט, אבל ההורים שלי נדרו נדר - אחרי שחמשת האחים האחרים שלי מתו במדבר הסורי ליד אורפה, כשהמשפחה שלי נדדה במשך שבועות רבים , ללא מיים ומזון כשהחיילים הטורקים ושודדים כורדים תוקפים כל העת עת שיירת הכפריים האומללה שברחה מזוועות הג'נוסייד שעשו הטורקים בארמנים ב-1915.

הבישוף קפיקיאן הראה לי תמונה ישנה שלו בשחור לבן כשהיה בן שמונה. "היו לי אז שערות ארוכות ארוכות, עד הרצפה הן הגיעו. ההורים שלי נדרו נדר, שאם אשאר בחיים, הם לא יקצצו את מחלפות ראשי, עד שאהיה לנער בן 12 , והם גם החליטו שצריך להקדיש אותי לאלהים. אתה יודע שאני נולדתי כאן, לפני שבעים ושש שנים, ממש מתחת לחדר הזה, בקומה הראשונה. פה התגוררו הפליטים שהגיעו לירושלים אחרי הג'ינוסייד הגדול.

 פה נולדתי, וכאן אני  גם אמות...".

הקתדרלה הארמנית של יעקב הקדוש ברובע הארמני.

כמה שנים קודם לכן ניהל הבישוף קפיקיאן את הטקסים  של העדה הארמנית בכנסיית הקבר ובקתדרלה של יעקב הקדוש. היה לו מבט של נץ וחיוך אניגמטי.וכאשר הייתי רואה אותו הייתי חושב תמיד על תככים ביזנטים. הבישוף קפיקיאן כמעט והצליח להיבחר לפטריארך של העדה  אבל בסופו של דבר למרות כל האינטריגות שלו הוא לא הצליח להיבחר מעולם למשרה הרמה. אף על פי כן ,במשך שנים, היה הבישוף קפייקיאן, האיש החזק בעידה הארמנית והוא ניהל אותה ביד רמה כל חייו.

לעת זקנתו, הוא פרש לפנסיה ועבר להתגורר בחדר הקטן ההוא בבניין של הסמינר לכמרים. באותו זמן, התרככה מעט ארשת פניו והוא כבר לא נראה כל כך כמו נץ חורש מזימות.

"הנה", הוא אמר לי באותו ערב, כשאנו לוגמים כוס קפה מריר, "זה אני, כשביקרתי באיצ'מיאזין, העיר הקדושה לארמנים, מושב הקתוליקוס, ראש המאמינים הארמנים בעולם, כשביקרתי שם  ב-1981 הייתה ארמניה תחת הכיבוש הסובייטי, אתה יכול לתאר לך איזה קבלת פנים הייתה לי שם אז. אורח מירושלים. הנה אני ליד הקתוליקוס, על הבמה ברחבה הגדולה שליד הקתדרלה באייצ'מיאזין, נואם בפני אלפי איש ומספר להם על ארץ הקודש...."

ראש המאמינים הארמנים, הקתוליקוס, וראשי הכנסייה הארמנית באיצ'מיאזין.

הבישוף קפיקיאן ידידי, כבר אינו בין החיים. הייתי רוצה לספר לו, לבישוף, על הביקור שלי בארמניה לפני כשבוע . הייתי רוצה לספר לו שגם אני הייתי ברחבה הזו של הקתדרלה באיצ'מיאזין. אבל  אני ראיתי  רק  כמה כמרים ברחבה, ולא קהל של אלפי איש. אולי בגלל שהיה קר מאוד ושלג כבד ירד בלילה הקודם ואולי גם בגלל שמהבקרים מהעולם שמעבר למסך הברזל, ואפילו מירושלים, כבר אינם מחזה כל כך נדיר בארמניה.

אז הנה כמה תמונות מביקור המרתק שהיה לי בארמניה. ביקור שלא היה למטרות תיירות אלא  ביקור בעניני עבודה. אבל בין לבין, הספקתי לטייל מעט, ולראות מנופיה של המדינה המרתקת הזו, למרות השלג והכפור הרב.

בהרים הגבוהים מצפון לבירה ירוואן, בעיירה גארני , במקום שפעם היה מושב ארמון הקייץ של מלכי ארמניה

יש מקדש פאגני משנת 76 לספירה, מקדש לאל הפרסי מיתרה האל  הפר שנלחם ומת בכוחות השאול ובמותו הציל את האנושות. הדת של מיתרה שנוצרה באיזורי הספר שבין האימפריה הרומית לאימפריה הפרתית הפרסית, באיזורים בהן נמצאת ארמניה , הייתה פופולרית ביותר באימפריה הרומית בסוף ימיה. הייתה זו הדת של הליגיונרים, אנשי הצבא הרומים והיא כמעט והצליחה לנצח את הנצרות אך בסופו של דבר הייתה יד הנצרות על העליונה והיא הפכה לדת האימפריה הרומית. הארמנים גאים מאוד שארמניה קיבלה את הנצרות רשמית כבר ב-301 עשרות שנים לפני האימפריה הרומית ובכך הייתה ארמניה לאומה הנוצרית הראשונה.

שלג בהרים הגבוהים.

המנזר בגראד הוקם במאה השתים עשרה. באותה תקופה גרו בו ובמערות שבהרים מסביבו מאות נזירים

אבל היום המנזר ריק ונטוש ורק בכניסיה המרכזית מתקיימים מידי פעם טקסים

ביום בו ביקרתו בו הייתה דממ שקט מיסתורי  מסביב ורק  נהמות של רוח רחוקה וקול צעדינו בשלג העמוק הפרו את הדממה.

הר ארארט , ההר הקדוש לארמנים , בגובה 5100 מטרים מתנשא מעל רמת ארמניה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מינזר חור ויראפ

ברמה הגבוהה בגובה 2000 מטרים נמצאת ימת סוואן. בקייץ באים הארמנים לאגם כדי לרחוץ בו ולאכול דגים אבל

בחורף הימה קפואה והכל ניראה נטוש. . מעל האגם כניסיה עתיקה מהמאה השלוש עשרה. ביום בו ביקרנו בה היו ערמות של כמעט חצי מטר שלג והטמפרטורה הייתה מינוס עשרים מעלותה ורוחות של כפור  עירבלו  ענני שלג מעל הקרח.

כמה תמונות מירוואן הקפואה ( שם בשכונה ההיא , הייתי רוב הזמן לצורך עבודתי)

*

את העבודה הזו היו צריכים לעשות גברים, ובאמת, הנשים האלה בתמונה, לא הפסיקו לרטון ולגדף את הגברים שהיו אמורים לפנות את שביל הכניסה לגן הילדים שבו הן עבדו כגננות. אבל בארמניה, כמו במקומות אחרים רבים, בסופו של דבר משאירים לנשים את העבודות הכי קשות....

והנה מצגת יפה עם תמונות של ארמניה בקייץ כשהכל ירוק