נקודות אור אלקטרוניות מרצדות על מסך
ניצוצות של חשמל
קטעי זכרונות שבורים
הזיות, פנטסיות. משהו שהיה. משהו שיהיה
במציאות, בחלום
השבוע הלך לעולמו הוגה הדעות הצרפתי החשוב ז'אן בודריאר.
בודרייאר פיתח תאוריה מסובכת פוסט מודרניסטית שהביאה עד אבסורדום תיאוריות של ניתוח שפה, של מציאות ומיבנים חברתים ובעיקר של מקומה של התקשורת בחיים המודרנים.
בודריאיר תיאר אנושות של סוף המאה העשרים. מציאות של מסך טלויזיה, של מניפולציות של קשרים בין אישים מנוכרים, של ארועים היסטורים המתנהלים בעיקר על מסך הטלויזיה . ארועים שמתנהלים שם יותר ממה שהם מתרחשים במציאות.
בודרייאר כתב על מלחמת המפרץ ,מלחמה שמתנהלת על מסכים דיגטילים, מלחמה שכאלו לא קיימת באמת, במדבר היבש הנורא כאלו אין שם באמת אנשים הזועקים מכאב....
מלחמה שמתרחשת ומתפתחת לה בעולם התקשורתי , בעולם הוירטואלי כמעט אפשר לומר.
אלא שהחיילים העיראקים שמתו אז, מתו מוות אמיתי מאוד והשלדים שלהם שהתייבשו תחת שמש המדבר הקופחת, הפכו מזמן לאבק פורח, גם הנשים שלהם עדיין מתגעגעות אליהם לפעמים, מנסות אולי להמציא אותם בדמיונם כמו שמישהו אחר המציא את מותם על המסכים
וגם בודרייאר, שכתב מילים הרבה ,הופך עכשיו לאפר דק פורח לרימה ותולעים ועתה נותרו ממנו רק אותיות מרצדות, מחשבות, מודלים מסובכים, תובנות שאינן מובילות לשום מקום...
פוסט מודרניזם קיצוני שבו כבר לא ברור מהי המציאות ומהי המניפולציה של המציאות ומהי ההזיה של המציאות ומהו החלום....
ונזכרתי שפעם ישבתי כמה שעות מול בודרייאר כן, עם אותו בודרייאר, האיש האמיתי, ליד שולחן במסעדה אמיתית של אוכל אמיתי בביסטרו פריסאי, ושוחחנו ואמרנו ( בעיקר הוא אבל גם אני ) משפטים מאוד חכמים, והיתה כאלו אינטראקציה של שיחה ,כאלו משהו באמת נטווה ביננו באותו שבריר של רגע, אולי אפילו רעיון משותף. לרגע נדמה היה שהתודעה שלי והתודעה של בודרייאר היו תודעה אחת, מאוחדת סביב ניצוץ של תובנה של רעיון משותף.
אבל עתה כשאני נזכר באותה ארוחה, איני זוכר מה היו מילותיו ומה אמרתי אני.
כל שאני זוכר זה , מפית לבנה תלויה על צווארו, את השערות הרבות שביצבצו מאזניו וכתם כתום של מרק דלעת שנשפך על חולצתו.
כן, זה מה שאני זוכר מבודרייאר, כתם של דלעת כתום על חולצה לבנה. זה מה שעולה באסוציאציה בדמיוני עכשיו, כשאני כותב על בודרייאר , כשאני כותב על ההוגה הדגול, כותב על מי ששינה דרכי מחשבות של רבים. הנביא הזועם של הפוסט מודרניות שצייר באור קודר את הניכור והריקנות של החיים בעולם הטכנולוגי, כל שאני זוכר זה כתם של דלעת, אפילו בחיוכו של בודרייאר איני מצליח להיזכר ואני יודע שהוא חייך לא מעט באותה ארוחה, כי רוחנו הייה טובה עלינו ושתינו בקבוק של יין טוב.ועכשיו אני נזכר בטעמו של אותו יין ודווקא הוא מתגלגל לו בעפיצות על לשוני...
( אוקי חיפשתי באינטרנט תמונה של בודריאר ואכן מצאתי כמובן, ועכשיו אני יכול להיזכר בפניו)
אני חושב שאם מישהו היה שואל אותי במה תבחר:
בעוד שיחה מרתקת, שנונה, רבת תובנות, רבת גילויים, עם ניצוצות של גאוניות . בשיחה של פעם בחיים. בעוד שיחה עם בודרייר
או להתעלס באהבים עם אישה חושנית שעורה קטיפתי למגע וחיקה לוהט מתאווה
אין לי ספק שהייתי בוחר באישה
עובדה, הייתי עם בודרייר ואיני זוכר ממילותיו דבר. אני זוכר רק את כתם הדלעת שעל חולצתו
אבל אני זוכר באופן החי ביותר, את כל רגעי העונג שהיו לי בחיי עם אישה.
גם אם כל שנותר עתה הן המחשבות.
מחשבות, זכרונות, הזייות, חלומות.
וצריך לפעמים להתאמץ כדי שהן ישובו לחיות מחדש
במיוחד כאשר אלה זכרונות על אהבות גדולות
דווקא את הזכרונות האלה קשה לפעמים לשמר בתודעה
דווקא את המחשבות האלה על משהו שהיה פעם אש גדולה
ואחר כך הפך לרמץ ואחר כך לאפר פורח דק
דווקא אותן ,קשה לפעמים להחיות מחדש בתודעה
כי דווקא מהאהבות הגדולות ,אחרי שהיו ואינן,
התחושה שנשארת היא של כאב ואכזבה
הנה מחשבות על המילים של בודרייאר מילים שישארו אחריו
http://www.haayal.co.il/story?id=886&NewOnly=3&LastView=2007-03-25%2018:51:05
את המאמר הזה כתב מישהו חכם בשם שמעון גלבץ. מישהו שגם עימו היו לי ,לא מעט שיחות בחיי כי פעם היינו חברים , וגם הוא כמו בודריאר נמוג לו ,מתפוגג בתודעתי... ודווקא כשאני שומע את שמעון, שר בתקליט היפה שלו שהקליט יחד עם אילן ווירצברג, אחד התקליטים היפים שיצאו בארץ, " בציר טוב"
תקליט שהוא כולו שיר המיית געגוע למי שהייתה אהובתו, יונה וולך, דווקא אז אני מרגיש אותו שוב את שמעון גלבץ,באופן כל כך חי . מרגיש אותו ואת הערגה שלו ליונה וולך וגם את יונה וולך עצמה אני מרגיש פתאום , את יונה וולך שלא זכיתי להכיר את דמותה הממשית בעולם המציאות. יונה וולך שגם היא כמו בודריאר, כבר איננה בין החיים אבל המילים שלה: "אומרים לנו שיש סקס אחר" ממשיכות לחיות תמיד. והמילים האלה: "אומרים לנו שיש סקס אחר" צורבות שוב ושוב בתודעתי , מזכירות לי עד כמה אפשר להיות כל כך בתוך המציאות, ויחד עם זאת כל כך מחוץ לה....
והנה גם כמה מילים שכתבתי פעם אני , עלי ועל העולם הוירטואלי:
כאשר היה לי פעם חלום בלהות וירטואלי של סירוס עצמי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
