לפני שנה ב-25 למרץ כתבתי את הקטע הזה. באותו שבוע נפטר הוגה הדיעות הצרפתי החשוב ז'אן בודריאר. זכיתי להכירו אישית וכשקראתי בעיתון שנפטר, ניסיתי להיזכר בו.
באותו שבוע גם הסתיימה מערכת יחסים משמעותית מאוד בחיי. מערכת יחסים שאולי הייתה אהבה מסויימת ואולי הייתה הזיה ופאטה מורגנה ואולי הייתה רק ריגושים אבל כנראה שהעוצמות שהיו שם, היו שם באמת והיו אמיתיות.
בקטע שכתבתי אז לפני שנה, התערבבו בי המחשבות על משנתו של בודריאר, שכתב כל כך הרבה על פוסט מודרניזם ועל הפער בין המציאות לדימויי המציאות, ובין המחשבות על אותה אישה שיצאה אז בפתאומיות כזו מחיי.
וגם השבוע אני שוב בסחרחורת של מחשבות, בגלל אנשים אחרים שהפעם אני יוצא בפתאומיות מחייהם....
מחשבות על מה שהיה ומה שלא היה ומה שאולי היה יכול להיות.... אם רק.... ואולי....
ומנסה להיזכר במילים
ומעדיף להיזכר בתחושות....
ניצוצות של הזית מציאות, זכרונות, השבוע נפטר ז'אן בודריאר
נקודות אור אלקטרוניות מרצדות על מסך
ניצוצות של חשמל
קטעי זכרונות שבורים
הזיות, פנטסיות. משהו שהיה. משהו שיהיה
במציאות, בחלום ..
השבוע הלך לעולמו הוגה הדעות הצרפתי החשוב ז'אן בודריאר.
בודרייאר פיתח תאוריה מסובכת פוסט מודרניסטית שהביאה עד אבסורדום תיאוריות של ניתוח שפה, של מציאות ומיבנים חברתים ובעיקר של מקומה של התקשורת בחיים המודרנים.
בודריאיר תיאר אנושות של סוף המאה העשרים. מציאות של מסך טלויזיה, של מניפולציות של קשרים בין אישים מנוכרים, של ארועים היסטורים המתנהלים בעיקר על מסך הטלויזיה . ארועים שמתנהלים שם יותר ממה שהם מתרחשים במציאות. עולם מדומיין שהופך באמצעי התקשורת לכאלו אמיתי ואלו בעולם האמיתי ( ומה זה בעצם העולם האמיתי? ) היחסים בין אנשים הופכים למנוכרים יותר ויותר.
בודרייאר כתב בן השאר באחת המסות המפורסמות שלו, על מלחמת המפרץ ,מלחמה שמתנהלת על מסכים דיגטילים, מלחמה שכאלו לא קיימת באמת, במדבר היבש הנורא כאלו אין שם באמת אנשים הזועקים מכאב....
מלחמה שמתרחשת ומתפתחת לה בעולם התקשורתי , בעולם הוירטואלי כמעט אפשר לומר.
אלא שהחיילים העיראקים שמתו אז, מתו מוות אמיתי מאוד והשלדים שלהם שהתייבשו תחת שמש המדבר הקופחת, הפכו מזמן לאבק פורח, גם הנשים שלהם עדיין מתגעגעות אליהם לפעמים, מנסות אולי להמציא אותם בדמיונם כמו שמישהו אחר המציא את מותם על המסכים.
גם בודרייאר, שכתב מילים הרבה ,הופך עכשיו לאפר דק פורח לרימה ותולעים ועתה נותרו ממנו רק אותיות מרצדות, מחשבות, מודלים מסובכים, תובנות שאינן מובילות לשום מקום...
פוסט מודרניזם קיצוני שבו כבר לא ברור מהי המציאות ומהי המניפולציה של המציאות ומהי ההזיה של המציאות ומהו החלום....
ונזכרתי שפעם ישבתי כמה שעות מול בודרייאר כן, עם אותו בודרייאר, האיש האמיתי, ליד שולחן במסעדה אמיתית של אוכל אמיתי בביסטרו פריסאי, ושוחחנו ואמרנו ( בעיקר הוא אבל גם אני ) משפטים מאוד חכמים, והיתה כאלו אינטראקציה של שיחה ,כאלו משהו באמת נטווה ביננו באותו שבריר של רגע, אולי אפילו רעיון משותף. לרגע נדמה היה שהתודעה שלי והתודעה של בודרייאר היו תודעה אחת, מאוחדת סביב ניצוץ של תובנה של רעיון משותף.
אבל עתה כשאני נזכר באותה ארוחה, איני זוכר מה היו מילותיו ומה אמרתי אני.
כל שאני זוכר זה , מפית לבנה תלויה על צווארו, את השערות הרבות שביצבצו מאזניו וכתם כתום של מרק דלעת שנשפך על חולצתו.
כן, זה מה שאני זוכר מבודרייאר, כתם של דלעת כתום על חולצה לבנה. זה מה שעולה באסוציאציה בדמיוני עכשיו, כשאני כותב על בודרייאר , כשאני כותב על ההוגה הדגול, כותב על מי ששינה דרכי מחשבות של רבים. הנביא הזועם של הפוסט מודרניות שצייר באור קודר את הניכור והריקנות של החיים בעולם הטכנולוגי. כל שאני זוכר זה כתם של דלעת, אפילו בחיוכו של בודרייאר איני מצליח להיזכר ואני יודע שהוא חייך לא מעט באותה ארוחה, כי רוחנו הייה טובה עלינו ושתינו בקבוק של יין טוב.ועכשיו אני נזכר בטעמו של אותו יין ודווקא הוא מתגלגל לו בעפיצות על לשוני...
( אוקי חיפשתי באינטרנט תמונה של בודריאר ואכן מצאתי כמובן, ועכשיו אני יכול להיזכר בפניו)
אני חושב שאם מישהו היה שואל אותי במה תבחר:
בעוד שיחה מרתקת, שנונה, רבת תובנות, רבת גילויים, עם ניצוצות של גאוניות . בשיחה של פעם בחיים. בעוד שיחה עם בודרייר
או להתעלס באהבים עם אישה חושנית שעורה קטיפתי למגע וחיקה לוהט מתאווה
אין לי ספק שהייתי בוחר באישה
עובדה, הייתי עם בודרייר ואיני זוכר ממילותיו דבר. אני זוכר רק את כתם הדלעת שעל חולצתו ,
אבל אני זוכר באופן החי ביותר, את כל רגעי העונג שהיו לי בחיי עם אישה.
והנה מיליים שכתבתי פעם על בלבול התחומים הזה בין מציאות, מיניות, דימויי מציאות, וירטואליה, הזיות פנטסיה וחלום....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
