הסיפור האבוד על הדרקון
הפסקתי לכתוב לפני עשרים וחמש שנים. כשהייתי חייל כתבתי הרבה אבל אחרי הצבא באוניברסיטה, הפסקתי לכתוב בהדרגה ומאז לא כתבתי כמעט. הסיפור האחרון שכתבתי היה סיפור יפה על דרקון. כתבתי אותו בחדשים האחרונים לשירותי הצבאי ואחר כך הוא הלך לאיבוד.
כשאני קורא עכשיו את המשפט האחרון שכתבתי, משהו בתחביר צורם לי. ניתן לכתוב בעברית הלך לאיבוד? לא יותר מדוייק לכתוב איבדתי את הסיפור? אולי . אבל משום מה המשפט- הלך לאיבוד - מתאים לי. כי הסיפור שכתבתי נעלם יום אחד ולא נשאר ממנו שרידים.
איני זוכר איך קראתי לסיפור אבל היה זה סיפור על דרקון והוא נכתב בהשראת ספר של סיפורים ומשלים קצרים סינים שבאותו זמן הרביתי לעיין בו. אני נזכר עכשיו שהיה גם עוד ספר ששילהב את דמיוני: "הספר של היצורים דמיונים" שנכתב על ידי הסופר הארגנטינאי בורחס . אוסף של יותר ממאה חמישים יצורים מיתולוגים בכל התרבויות וביניהם גם כמה תיאורי דרקונים .
הסיפור שלי הלך לאיבוד יום אחד כיוון שנתתי אותו לעיון לידידה שלי, בחורה צעירה, שלא נהייתה מעולם מישהי מאוד חשובה בחיי. אף פעם לא התברר לי בדיוק מה היה מקומה ומדוע נשארה כה שולית. אולי היא הופיעה רק כדי לאבד את הסיפור שלי? קראו לה פנינה והכרתי אותה בערב סוער של חורף ירושלמי, אני אפילו זוכר שהיה זה ברחוב אוסישקין בירושלים בנחלאות. חיכיתי לאוטובוס בחשיכה ואז התקרבה לתחנה נערה צעירה כמעט ילדה. צעירונת נמוכה מאוד לא יותר ממטר חמישים וחמש,שמנמונת ושחומת עור ולה זוג שדיים ענקים לתפארת, ללא כל פרופורציה לשאר גופה. היה חושך וקר, גשם טפטף ולא יכולתי לראות אותה בבירור, אבל החזה העצום שילהב את דמיוני והתחלתי לשוחח עימה. הנערה חייכה והיה לה חיוך יפה שהקרין אור. אהבתי את החיוך שלה וגם היא אהבה כנראה את החיוך שלי. הכימיה הייתה מידית. התחלנו לשוחח והמשכנו גם כשעלינו על האוטובוס. עד שירדתי בתחנה ליד ביתי ברחביה כבר היה לי את מספר הטלפון שלה. באותו ערב הייתי נסער ונרגש. חשבתי שאני מתחיל להתאהב.
כמה ימים אחר כך התקשרתי אליה אבל היא אמרה לי שלא תוכל לפגוש אותי במשך כמה שבועות כיוון שכמה ימים אחר כך, היא הייתה צריכה להתאשפז בבית חולים לניתוח. נחרדתי. קרה משהו? איזה ניתוח? ניתוח פלסטי, ענתה פנינה. ניתוח להקטנת חזה. מה! צעקתי בבהלה ממש. את רוצה להקטין את החזה? חזה כה יפה כה מפואר? היתכן? אבל מדוע? יש לך חזה כה יפה והגברים אוהבים שדיים גדולות....אבל פנינה התעקשה. לא. אני שונאת את החזה שלי, הוא תמיד כה כבד והגברים, דבר ראשון תמיד מסתכלים על השדיים שלי. לא הצלחתי להניא אותה מהחלטתה. פנינה הייתה נחושה בדעתה להפטר משדיה הענקים.
משהו נשבר בי... שוב לא הרגשתי כלפיה את אותו רטט של קסם חושני שכה הלהיב את דמיוני.
כאשר התקשרתי חודש לאחר מכן, סיפרה לי פנינה שהניתוח היה איום, שהכאבים היו בלתי נסבלים ואם רק הייתה יודעת שזה יהיה כך מעולם לא הייתה מסכימה לעבור את הניתוח..... מאוחר מידי , חשבתי, לא ניתן היה להחזיר לה את יפי שדיה.
מאז נשארנו חברים אבל הקסם האירוטי החזק שהיה בינינו באותו לילה חורפי בנחלאות נגוז. אולי היה זה מקסם שווא של טיפות גשם בלילה חשוך ואולי הייתי צעיר מידי וללא עיין בוחנת מספיק שתדע להתמקד באותן אנרגיות רוטטות של נשיות שאישה יודעת לשדר במודע או שלא במודע לעבר גבר המעורר בה עניין . מאז לא היה ביננו כל קשר מיני. מעולם לא שכבנו. פעם אחת כשנסענו יחדיו במכונית נפרדנו בנשיקה הססנית שלא ניצתה בה כל להבה. יותר מזה לא היה.
פנינה סיפרה לי שהיו לה חיי מין סוערים. מאז שהייתה בת 13 ( כשהכרתי אותה הייתה בת 17). בן זוגה הראשון היה המורה שלה בתיכון ובמשך שנים,היו השניים נאהבים בסתר ואיש לא ידע. המורה שלה היה המדריך, המאהב, האדון. פנינה ידעה שזו הייתה מערכת יחסים חולנית אבל כשהיא דיברה עליה הצטעפו עיניה בערגה. אחר כך היו מאהבים נוספים. רבים אפילו וכשהיא סיפרה לי עליהם, הרגשתי שסיפוריה מדליקים אותי אבל למרות זאת, דומה היה שהסיפורים הם על אישה אחרת ולא על פנינה שמספרת אותם ואשר אינה מצליחה בנוכחותה לשלוח לי אנרגיות של מיניות נשית. נשארנו חברים ללא מגע ללא מתח ארוטי ואני הייתי מראה לה את הספורים שלי ופנינה אמרה תמיד שהם נהדרים ונתנה לי להרגיש תמיד שיום אחד אהיה סופר חשוב. נפגשנו כך במשך כמה חדשים עד שפנינה איבדה את הסיפור שלי.
פעם אחת אחרי הרבה שנים ראיתי אותה מוכרת בדוכן של תכשיטים באחד הקניונים. לבושה כמו היפית, רזה, יפה אפילו. באותו זמן היא כבר הייתה כבת שלושים. רשמתי את מספר הטלפון שלה. אולי אם הייתי מתקשר היה קורה משהו ביננו אבל משום מה לא התקשרתי. אולי כי עדיין הייתה בי טינה כלפיה בגלל הסיפור ואולי כי הייתי נשוי באותו זמן ואהבתי את אישתי.. תמיד נשארתי עם ההרגשה שאולי החמצתי משהו עם פנינה שאולי היינו צריכים לשכב, שאולי הייתה יכולה להיות אהבת חיי......ואם לא הייתה מקטינה את שדיה האם מסלול חיינו היה יכול להיות אחר?
ואם לא הייתה מאבדת את הספור שלי על הדרקון? האבידה הזאת ריחפה תמיד כצל קודר ביננו, משהו שלא מדברים עליו אבל הוא שם רוטט מעבר לפינה, מתחבא מאחורי קליפות עלומות של המחשבות ואינו מרפה. טינה כבושה, כעס, משטימה כמעט, מילים רעות שאינן נאמרות וצוף רעלן הנסתר, מפריע, מחבל, אינו מתיר לשיחה להתפתח,לאנרגיות חיוביות לזרום.
איך היא יכלה לאבד את הספור שלי, כיצד יכלה להיות כה רשלנית? בהתחלה היא אמרה לי שהיא חושבת שהספור נפל מאחורי הפסנתר וכשיזיזו אותו כשיעשו סדר פסח בבית, הוא בודאי ימצא , אבל כשהתקשרתי אחרי הפסח לשאול אם הוא נמצא, פנינה אמרה שאכן הוא היה שם בין ענני האבק וקורי העכביש אבל כשהתקשרתי שוב כדי לשאול מתי נפגש כדי שתתן לי את הספור, התרשמתי שפנינה מתחמקת בתואנות שונות ואני משום מה, לא לחצתי לא התעקשתי ואחרי כמה נסיונות סרק כדי לקבוע פגישה, הרפיתי ומאז לא נפגשנו יותר . לא היה צורך במילים מפורשות, היה ברור לשנינו, הספור אבד לעולמים.
למה לא התעקשתי? למהלא כעסתי ? איני יודע? ולמה השאלתי בכלל את הסיפור לפנינה? ואיך זה שלא היו לי כל עותקים נוספים? אולי הרגשתי בסתר ליבי שהסיפור צריך להיעלם. שאין לו זכות קיום. אולי בגלל זה לא התאמצתי ממש כדי למצוא אותו. אולי הייתה לי תחושה שזהו עובר שצריך להפילו. כדי שזיכרו ימחק לתמיד, עוד לפני שנולד.
אין לי תשובות. כל שאני יודע זה, שאחרי הסיפור הזה, הפסקתי לכתוב בהדרגה. אבדן הסיפור מסמל את הנקודה שבה התחיל להתבהר לי שמעולם לא אהיה סופר של ממש . יתכן שאם הייתה דעתי שלי על עצמי טובה יותר באותו זמן, אולי הייתי מעיז לחשוב שאני קצת סופר, שיש לי מה להגיד לעולם ואז הייתי כותב יותר ואפילו מפרסם . הייתי אז בן עשרים ושתיים אולי בן עשרים ושלוש. כבר היו לי באמתחתי כמה סיפורים יפים והיו כמה סופרים ישראלים ידועים כמו יצחק בן נר ודוד שחר שאמרו לי שסיפורי מיוחדים ויוצאי דופן וכדאי לפרסמם. אבל באותו זמן כבר הפסקתי לכתוב.
בסיפור שלי על הדרקון היו זכרונות פואטים על שעות בין ערביים נוגות בילדותי. .... אלו היו המילים אני חושב, כך החל הסיפור שאבד: סבא נהג תמיד לספר לי על הדרקון.... לפעמים יצאנו שנינו בשעות ערב על הגבעות הירוקות שמחוץ לכפר שלנו כדי להעיף עפיפונים ביחד... גם היום אני יכול לזכור את ידיו הגרומות של סבא מושכות בחוטים של העפיפון מתנועעות קלות בהרמוניה כאלו היו מפרשים של ספינה המשחקים עם הרוח...
סבא היה נוהג לומר לפעמים כשהוא מפנה אלי את מבטו היוקד: אתה רואה את הדרקון שם למעלה? אם תאמץ את מבטך, תעצום אולי עיין אחת ותתבונן היטב על העננים הצרים להם צורות באופק... תוכל לצוד במבטך את הדרקון, מתחבא בין העבים רושף אש נהרות של אויר חם ודוחף את העננים אל על, משחק בהם כבכדור מפזרם לכל עבר ושוב מכנסם מחדש בערימות. כזה הוא הדרקון אוהב תעלולים, אך אל תניח לרוחו השוחקת להוליך אותך שולל. הדרקון אינו יצור של משחק בדרך כלל, לעיתים רוחו זועפת ונשמתו בהולה. הזהר לך , אסור לבטוח בו ממש, רוחו בוגדנית. כאשר הוא זועם, שמור מרחק אבל אם תעורר את חיבתו, הוא יוכל לקחת אותך עימו אל מעבר לענננים הרחק מעבר לאופק. האם תצליח לאלף את הדרקון נכד? התדע להיות כה אמיץ? אם תצליח, עימך יהיה הדרקון בכל אשר תלך והוא לא ינטוש אותך לעולם. הנה הטה אזנך והקשב. אינך שומע את הצלילים? את המלמולים שהוא לוחש אל השמיים, את נשיפת אפו הלוהב הפולחת את הרקיעים בזעקות חדות? קול האנחות העצוב של הדרקון הוא מעיין של נהי קורע לב.אוי! כמה שהדרקון סובל....אתה יכול לראות אותו שם למעלה? את קשקשיו הירוקים הגדולים כל אחד כיריעת אוהל העוטפת את גופו בשובלים, כמו היו מגינים של אצות פלדה . התרצה לרקוע לך שיריון מקשקשי הדרקון? אם תעשה זאת דבר לא יעמוד בדרכך ואז תוכל לצאת לכבוש את העולם.
כך אני זוכר תמיד את סבא מכווץ את עינו הימנית, חופן בכף ידו את מצחו ומביט הרחק אל על , מתאמץ לא להסתנוור מאור השמש הבוהק כדי שיוכל להמשיך ולכוון את מבטו אל הדרקון ולצייר את תבנית פניו הרועמות בין העננים הרחוקים.
סבא סיפר לי שסוד כוחו של הדרקון בפנינה אפורה התלויה על צווארו. לכל דרקון יש פנינה כזו ואם תיטול אותה ממנו יישאר הדרקון ללא כוחות, אך מי ירהיב עוז כדי להגיע אל צווארו של הדרקון כה קרוב לללועו הלוהב הנושף אש ועשן כהר געש?
שוב איני יוצא להעיף עפיפונים ברוח של ערב מול השקיעה והגבעות הירוקות של ילדותי נעלמו, קמשו קמלו להן ונעלמו. גם סבא הלך לפני שנים רבות וכל שהשאיר מאחוריו הוא אוסף של גוילים , צרורות צרורות של נייר אורז ועליהם כתמים של אותיות שחורות ולידם כמה מכחולים יבשים שכבר שנים לא נטבלו בדיו. חלוק המשי שלו נשאר תלוי על הקולב ליד מיטתו , מקומט ודהוי . סבתא תמיד שמרה לזכרון את צמתו הארוכה ולעיתים אהבה למולל אותה בידיה, לכרוך אותה סביב אצבעותיה ולשחק בה כאלו הייתה זנב של חתול...
גם אני הייתי לאיש עם השנים, אפילו חיל הייתי ויצאתי למלחמות שאת הסיבה להן שכחתי מזמן ואולי אף פעם לא ידעתי מהן? נשים הרבה ידעתי בחיי והיו כאלה שכבשתי בלילות אפורים של חורף. נשים ללא פנים שכשנגעתי בהן, הם זעקו כאלו היו נמרי הלילה. נשים עצובות ששרטו בציפורניהן את גבי כשניסו להתנגד לכעסו החייתי של גבר מלא תוגה. נשים שאחר שהתענגתי עימן, התנדפו באויר כחוט של עשן וכל שהשאירו הוא הרף זכרון של רגע מאושר שכבר הלך לו לבלי שוב, מותירות אותי דוהר אל מול האופק ואיני יודע לאן מועדות פני.
לילה אחד, ליל סתיו עגמומי בארץ רחוקה, לא יכולתי להירדם על משכבי. הרוח שרקה נואשות והעננים שהיו שחורים מגשם עמוסים לעייפה בטיפות כבידות , התרפקו על האדמה והצליפו בה נחשולים נחשולים של בוץ . היה קר. התעטפתי בגלימת הצמר שלי אך הרוח הקפואה עטפה אותי ללא רחמים. האש במדורה כבר כבתה אך לא היה בי כח כדי לקום ולהצית אותה מחדש. ליבי המה מעצב, רציתי לבכות בכי נואש אך לא ידעתי אל מי כה נכמרו געגועי....לפתע שמעתי קול חלוש שבור , כמו נהמת רוח קלילה כמעט בלתי נשמעת, כמו נשיפת קומקום רותח הלוחשת אט אט בשמי. האם אתה שומע? שמעתי את הקול אבוד אי שם נאבק ברוח ובצללים.
קפצתי ממקומי כנחוש נחש. מי קורא לי? זעקתי אל הלא כלום שבאופק השחור, מי מכיר אותי בערבות שוממות אלו?
הלחש המשיך לקרוא בשמי אך דומה שנחלש בהדרגה כאלו הוא נחנק כטובע נאבק אל מול הגלים בים הרוח..... הגם אתה שכחתני? גם אתה....אבל מי קורא לי, צעקתי מי אתה? והיכן אתה מסתתר? אני הדרקון , שמעתי לחש שבור כאלו מישהו שיפשף רסיס דק של זכוכית שבורה. אני הוא הדרקון. אתה זוכר אותי? אז כשהיית נער בגבעות הירוקות של הכפר יחד עם סבא שלך? פעם הייתי כה גדול, כולם פחדו ממני ועכשיו? איני מטיל פחד אפילו על ילדים. אפילו הם לא מאמינים שאני קיים..... אין עוד מקום בעולמנו לדרקונים. איש לא מאמין בי עתה, רק אתה נותרת....
אני! אני איני מאמין בדרקונים. אלה הבלויות של ילדים סיפורי להג של סבתות זקנות , אין דבר כזה , דרקונים , נשפתי בבוז.
אבל כן, אנו קיימים, כה רבים היינו, אך הם מתו אחד אחדו רק אני נותרתי, אני האחרון ואני זקוק לך!
אבל היכן אתה מסתתר? איפא אתה. אני שומע אותך ואיני רואה דבר. כיווצתי את גביני עיני אל מול העננים השחורים שבאופק מנסה לצייר מתוכן את פני הדרקון, כפי שסבא היה נוהג לעשות. אך גלימת העננים נשארה חתומה ואפילה ובלתי חדירה למבטי.
אבל לא! זעק הלחש הטורדני לא שם באופק, הבט למטה אני כאן על האדמה....
הרכנתי מבטי אל עבר האדמה ושם הוא היה, יצור זערורי, קטן כצרצר ועל צווארו הכחוש ריצדה פנינה לבנה זוהרת יפיפיה, גדולה יותר מגופו שכרע נפל מעומס הפנינה ודומה שעוד מעט הוא ישבר מכובד המשקל כי הפנינה הייתה גדולה והייצור קטן, עלוב.
אתה! צחקתי, אתה הוא הדרקון? כה קטן , כה מסכן, דומה אתה לנמלה, אם רק ארצה אוכל לרמוש אותך באצבעי.... אתה אינך יכול להיות הדרקון. הדרקון הוא יצור עז ועצום המטיל את חיתתו על הכל אך אתה? כה עלוב וחסר כוחות. איפוא להבות האש שלך דרקון? הדרקון התכווץ וניסה לנשוף משהו אך כל שיצא מפיו היה חוט דק של עשן לבן שהתפוגג חיש מהר ונעלם.
כן. אני הוא הדרקון ואתה יודע שאני הדרקון, כי אם לא היית יודע זאת לא הייתי כאן עכשיו. אם אני עדיין חיי , בזכותך אני חיי. בגלל שאתה מאמין בקיומי. הדרקון חי כי האנשים מאמינים בו. פעם האמינו בי אנשים רבים ואני הייתי עז ועצום ומעורר פחד ויכולתי לעוף אל כל שבעת הרקיעים כי אברות כנפי היו גדולות ורחבות ויכלו לשאת אותי לכל מקום. כאשר הייתי מטיל את נשימתי, להבות של אש היו שורפות את הכל מסביב, אך זה היה כה מזמן כה מזמן והיום לאיש כבר אין פינה נסתרת בחלומותיו לדרקון. איש לא רוצה היום לצאת למלחמות כנגד הרוח יחד עימי. איני קיים יותר במחשבות האנשים ולכן אני קטן וזעיר. כל פעם שמישהו כמו סבא שלך פונה מן העולם אני מאבד עוד קשקש משיריוני ואחר כך כבר לא נותר בי כח לפרוש את כנפי ולהתרומם אל על. כך הפכתי לקטן יותר ועתה, לחש הדרקון באימה, ראה לאן הגעתי, כלום לא נשאר ממני. רק אתה נותרת להאמין בי, רק אתה.
אני? אבל אני לא מאמין בדרקונים, לחשתי בארס. אתה חושב באמת שאני מסוגל לחשוב שאתה הוא היצור העז והמפחיד שבעננים. ומה לי ולך נמלה עלובה, איני זקוק לך, אתה חרק נכפש וכבר עייפתי מלהגך הבכייני.
בבקשה, אל תינטוש אותי בבקשה, בכה נואשות היצור ביפחות נהי נורא שהפכו לחלשות יותר ויותר. בבקשה, אם רק תאמין בי אם רק תתן בי את מבטחך ,תראה כמה גדול אהיה. אני מבטיח לך שעוד נוכל לעוף יחדיו אל השמיים ולכבוש את העולמות כולם.....
השפלתי שוב את מבטי. הייתכן? לא יכול להיות. היצור היה כה זעיר כה שברירי כה מגוחך בעליבותו כאלו היה.... נתקפתי גועל... אבל הפנינה קרצה לי בשלל אורות לבנים זוהרים ומרגע לרגע חשקתי בה יותר ויותר. קירבתי את מגף רגלי אל היצור התכופפתי לעברו, חפנתי את הפנינה בנחישות בכף ידי ואז מעכתי אותו בתנועות קלילות ואחר כך בחמת זעם הטחתי את עקבי באדמה שוב ושוב.
זעקה נוראית פילחה את הדממה של הלילה. ברק אדיר הצית את האופק ולרגע נדמה היה שהלילה הפך ליום ואז כיסתה שוב העלטה את האופק וכל שנותר היה שקט ודממה.... פתחתי את אצבעותי אט אט כדי להתבונן בפנינה אך דבר לא היה בכף ידי רק דמעה קטנה חמה שהתפוגגה אט אט צורבת את עורי ככוויה.
בדידות נוראה כבשה אותי ... הדרקון הלך לו, נעלם, אני הרגתי אותו.... ועכשיו? לאן אלך?
לא ידעתי לאן, הכל נראה חסר ממשות .....
דרקון, דרקון, צעקתי לעבר הלילה האפל, אל תשאירני לבד, היכן אתה? איש לא ענה לי, רק החושך נשף בפני משבי רוח קרה לועג לי שוב ושוב בשחוק אדיש.
האם כך הסתיים הספור שלי על הדרקון? יתכן שהייתי צריך לסיים אותו כך אבל אני זוכר שהסיום היה שונה, אך איני מסוגל להזכר מה בדיוק כתבתי. משהו על זקן פתטי אבוד בזכרונותיו, החוזר שוב ושוב בבכי על שמה על אישה, זקן שהכל שכחו מקיומו החי במערה נידחת בהרים הרחוקים או אולי בבית משוגעים? איני זוכר מה היה הסיום ואני זוכר רק שלא אהבתי את הסיום ונשארתי תקוע בין השורות הלא ברורות, ממש באמצע משפט. מצב לא ברור, סבך של סתירות וספור שלא ידע כיצד להגמר וכך הוא נשאר לתמיד, ללא סיום ברור, ואחר כך הוא נעלם ואחר כך הפסקתי לכתוב . היתכן שהיום כשאני כותב אותו עכשיו מחדש מעלה אותו באוב מתוך זכרונותי הוא קם לתחיה ולו באופן חלקי?
לפני כמה ימים כשהייתי אצל הפסיכולוג שלי,נזכרתי פתאום באותו עובר שלא נולד בסיפור שלא הסתיים ואחר כך נעלם וסיפרתי את הספור לפסיכולוג. כאשר הוא שמע אותו הוא אמר בפליאה: "אבל זה ספור כל כך יפה" ומיהו הדרקון? שאלתי אותו. "הדרקון הוא מטפורה לאמא שלך", ענה, "ואתה אינך יכול להרוג אותה... הדרקון מייצג את הכלא שבו אתה נמצא את הכלובים של חייך , המחויביות שאתה מדחיק.....וכדי שתשיג את חרותך אתה צריך להרוג אותו".
לא! סירבתי לקבל את הפירוש הזה.... הדרקון הוא סוד השירה, הדרקון הוא הפרח שבתוכי, היצריות הבוערת בתוכי , חלומותי . הדרקון הוא השמש הרחוקה במערב שתמיד אני רוצה ללכת לקראתה ואף פעם איני מעיז. הדרקון הוא האהבה שנשארת תמיד בלתי מושגת...
הפסיכולוג שלי נשאר נחוש בדעתו." הדרקון הוא לא אחר מהאמא שלך"...
כמה ימים אחר כך החלטתי לכתוב את הספור או אולי להמציא אותו מחדש. אחר כך שלחתי לפסיכולוג במייל את הספור כדי שיקרא אותו והפעם במלואו. כאשר נפגשנו שוב שאלתי אותו: קיבלת? קראת? והוא חייך וענה "אתה יודע, אחרי שקראתי את הספור כפי שנכתב גם אני איני מסכים כל כך עם הפסיכולוג שלך. נראה לי שהוא טועה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
