אתמול חזרתי מטיול סאפארי מדהים בטנזניה. אני מקווה שעוד אפרסם כמה רשמים ותמונות אבל יום השואה בפתח ולא נראה לי שזהו עיתוי מתאים . את הטקסט הזה פירסמתי כאן בקפה ביום השואה לפני שנה. מחר, ביום השואה אפרסם אני מקווה טקסט נוסף חדש שכתבתי השנה על השואה , אבל בינתיים, הנה שוב הטקסט הזה מלפני שנה, בשינויים קלים, שבו אני מספר על מאורע חשוב בחיי שבו התוודעתי אישית לעוצמתה האי רציונלית של האנטישמיות.
ימי זכרון, פעם בשנה, מכוונים אותנו לתעל את המחשבות שלנו לנושאים שרוב השנה איננו מייחדים להם מספיק מחשבות.
ניסיתי לחשוב על משפחתו של אבי שנספתה כולה בשואה, על הדרך שבה גורלו השפיע עלינו על ילדיו. חשבתי על הביקור ההוא, שעשיתי בפולין, במסגרת העבודה, לפני שנים רבות, .בחודש אפריל סגרירי, ואיך ברחתי לכמה שעות מעיסוקי והלכתי לבדי באתר טרבלינקה, ליד לובלין, ללא מדריך. רק אני באתר שהיה שומם מאדם. הלכתי ובכיתי ודיקלמתי לעצמי כל הזמן קדיש יתום .
ביום השואה הזה נזכרתי איך, ב-1 במאי בשנה אחרת ,1983, נפל דבר בחיי. ארוע מעצב שגרם לי להבין באחת, שאני ישראלי ויהודי, ושאין לי מקום בעולם שהוא שלי באמת, אלא ישראל .
באותה תקופה גרתי בפריס. היה זה אחרי כמעט שנתיים של טיול, של מסע חשוב בדרום אמריקה, ואולי צריך לומר "אמריקה הלטינית" כי הטיול שלי היה בעיקר חוויה תרבותית. מיפגשים עם אנשים, מיפגשים עם תופעות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות. נשביתי בקיסמה של התרבות הלטינית ובתקופה מסויימת, במיוחד בצ'ילה, רציתי להיות חלק מהסיפור האידאי של האנשים שם. רציתי לקחת חלק בעיצוב של שינוי חברתי. רציתי להיות חלק ממאבק אידאולוגי בכוחות הרשע, במשטרים הצבאים. עד כדי כך הייתי מעורב בסיפור ההוא של אמריקה הלטינית, שסייעתי לפעולות המחתרת בצ'ילה ובסופו של דבר התגלגלתי לבית כלא וכמעט שאיבדתי את חיי (לינק לסיפור)...
את הטיול שלי באמריקה הלטינית סיימתי בפריס. פריס היא עיר חשובה בחיי וחייתי בה תקופות ממושכות, חדשים ושנים , אבל השבועות ההם בהם גרתי בפריס, לאחר הטיול בדרום אמריקה, לא היו חוויה פריסאית אלא חוויה לטינו אמריקאית. פריס שהכרתי באותה תקופה, הייתה פריס של גולים פוליטים מדרום אמריקה. באותה תקופה חיו בעיר אלפי אינטלקטואלים, אמנים, פוליטיקאים וחברי איגודים מקצועים גולים. הגולים האלה קיימו חיי חברה ותרבות אינטנסיבים וכמעט ולא קיימו קשר עם שאר מעגלי החברה והתרבות בפריס.
באותו זמן ובפעם הראשונה בחיי, השתתפתי בהפגנה – תהלוכה של ה-1 במאי. היה זה ב-1983. באותה תקופה בישראל, מי בכלל חגג את ה-1 במאי? שלושים, ארבעים, חמישים שנה קודם לכן, היה ה-1 במאי החג המרכזי של תנועת הפועלים בארץ ישראל, אבל כל זה קרה לפני זמני. ישראל שבה גדלתי והתבגרתי ,בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים, הייתה ישראל צינית, ישראל שמתנתקת לאט לאט מעברה ומהערכים של פעם, ישראל שפורמת את המארג החברתי האידאי שהיה המארג של הישוב הארץ ישראלי משנות העשרים ועד לראשית שנות השבעים. ארץ ישראל של תנועת העבודה, של האידאות החברתיות, של השאיפה לעולם טוב יותר, שיויוני יותר, צודק יותר. ארץ ישראל שבה קם לתחייה עם יהודי ישראלי חדש. דובר עברית, מנותק מהגולה, רוקד ריקודי עם. עם שבניו יפה בלורית גיבורי מלחמה, שהתנער מתוך מציאות עלובה מדכאת של גולה כעוף החול מתוך האפר, והצליח להיוולד מחדש ולהיות משהו אחר. מלחמת יום כיפור, הייתה ארוע טראומטי שהתחיל לרסק את החלום הזה. ההגמוניה של תנועת העבודה על החברה הישראלית החלה להתנפץ . המהפך של 1977 הביא לראשונה למרכז העשיה הפוליטית, אנשים שלא היו שייכים לאיליטות של אז והיום שלושים שנה אחר כך, האנשים האלה הם הם האיליטות של היום.
אבל, אין בי רצון לנתח את החברה הישראלית ואת מה שקרה לה בכל אותם שנים. אני מנסה לכתוב כאן רק את הספור הפרטי שלי, ולהבין, מה הביא אותי לבחור שוב בישראל.
היה זה בליל האחד במאי, לאחר שצעדתי באחת השדירות המרכזיות של פריס עם חבורה של גולים פוליטים דרום אמריקאים, רובם צ'ילנים. אנשים שאהבתי, שהרגשתי עימם אחדות גורל, שנמשכתי לדרך חייהם, שחשבתי שהייתי רוצה להיות חלק מהסיפור שלהם.... באותו לילה ישבנו חבורה של כעשרה אנשים בביתו של ידיד צ'ילני שלי. משורר רגיש שכתב שירים נפלאים. שתינו יין, שמענו מוסיקה, הרגשתי, שוב, כמו בימים אחרים בברזיל, בצ'ילה, חלק מסיפור, חלק מחבורת אנשים מופלאה שרציתי להיות חלק ממנה. למשורר הצ'ילני הייתה אישה. אישה נאה, סקסית אפילו, עם מבט צוחק ולשון חריפה. אישה אינטלגנטית מאוד. ישבנו בפינת החדר ושוחחנו. שתינו יין. סיפרתי לה על השהות שלי בצ'ילה, על חברים בתנועת ההתנגדות, שחלקם היו מוכרים לה. עיניה של האישה ברקו. הרגשתי אנרגיות של חיבור ביננו, הייתה לי תחושה שהאישה הזו, מתרגשת לשמוע את הסיפור שלי. סיפור על ישראלי שקשר את גורלו עם הצ'ילנים ואפילו סיכן את חייו למענם. בשלב מסויים של הערב התחלנו להתווכח על משהו. איני זוכר כבר על מה. האישה הזו הייתה קומוניסטית וככל שהמשכנו להתווכח ,כך האנרגיות הטובות האלו שהיו ביננו, התחילו להתפוגג. קשה לי להתווכח עם קומוניסטים או אנשים דוגמטים בכלל. איני יודע כיצד לבקוע את החומה הבצורה של טיעונים סדורים שיש להם. בעולם של הקומוניסטים הכל שחור או לבן. האמיתות מוחלטות, אין מקום לספק, יש דברים שאי אפשר לערער עליהם. אבל אני לא ויתרתי בקלות. ניסיתי לשכנע, ניסיתי לערער את הדוגמות של האישה הזו ואני חושב, שבויכוח ההוא, במשחק הכוחות בו שני אנשים שכל אחד מנסה להשתמש בכל הטיעונים , בכל כלי הנשק שיש בידו, בויכוח ההוא, ידי הייתה על העליונה. האנשים שהיו בחדר, שהקשיבו לויכוח בינינו, הנהנו בראשם לטעוני, כמה מהם הצטרפו פה ושם כדי לעזור לי בויכוח. האישה התחילה להתעצבן כי היא נשארה בלי טיעונים רצינים והיה ברור שבאוירה שנוצרה בחדר, היא הולכת להפסיד בויכוח, ואז היא שלפה את כלי הנשק האחרונים שנותרו בידה והחלה פתאום להתקיף אותי בהערות אנטישמיות נוראות. פתאום היא דיברה על היהודים שמנסים להשתלט על העולם, על הישראלים ומשטר הכיבוש הנורא הנאצי שלהם בשטחים, על כך שכל מה שמעניין אותנו זה כסף, שהיהודים הם גזענים כי הם לא רוצים להתחתן עם אף אחד אחר וכו' וכו' וכו'. כל מיני טיעונים שלא קשורים לויכוח אבל , הרגשתי, ששאר האנשים בחדר מסכימים עכשיו איתה. פתאום הייתה לי תחושה. שאני כבר לא חלק מהחבורה הזו. עכשיו זה היה אני והם. מצד אחד כל הצ'ילנים הסימפטים האלה שפתאום כבר לא היו כל כך סימפטים, ומהצד השני אני – היהודי, הישראלי! ואז כבמכת ברק הייתה לי הארה. פתאום ראיתי את עצמי מהצד. פתאום הבנתי כמה הנסיון שלי, להיות חלק מהמאבק ההירואי הצ'ילני, היה פאתטי ומגוחך. אז אוקי. למדתי לדבר בשפה של הצ'ילנים, הכרתי את הסלנג, ידעתי את ההיסטוריה של צ'ילה וידעתי לצטט במקומות הנכונים, קטעים משירתו של המשורר הלאומי פבלו נרודה. הכרתי את שירי הקנטו נואבו ( ז'אנר שירי המחאה הצ'ילנים) וידעתי לזמזם אותם בלי לזייף. וגם אני קראתי את הספר " העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית" * . בקיצור , הפנמתי לא רע את הקודים הפנימים של התרבות הצ'ילנית. עד כדי כך הצלחתי לעשות זאת, שהחברים הצ'ילנים נתנו לי את התחושה שאני אחד מהם. אבל זו הייתה טעות. לא הייתי אחד מהם. הייתי מישהו אחר. הייתי היהודי. בסופו של דבר, ברגע אמת. כשכולנו היינו הלומי יין ובלהט ויכוח, הם לא נתנו לי לשכוח שאני אחר.
ואני באמת הייתי אחר. יכולתי אולי להפנים סממני התנהגות של צ'ילני או דרום אמריקאי, אבל מה הם יודעים הצ'לנים האלה, על הגיבנת הענקית שאני נושא על גבי. גיבנת של שלושת אלפים שנות היסטוריה, של תרבות עמוקה מיני ים, של רדיפות וסבל לצד עולם תרבותי מורכב ועשיר שהם, הצ'לנים האלה, אפילו לא מסוגלים לנחש את קיומו? אז באותו לילה במאי בפריס של שנות השמונים, הבנתי שאיני יכול לברוח מגורלי, איני יכול להיות מישהו אחר. הבנתי שהסיפור היהודי, הישראלי - גם אם איני אוהב אותו, גם אם קשה לי לקבל אותו ושוב ושוב, גם אם אני מתמרד מול הביטויים שלו במציאות - הסיפור הזה, הוא הסיפור שלי. אין לי סיפור אחר. זה הסיפור שלי. אין טעם לנסות, אי אפשר לחתוך את חבל הטבור שקושר אותי לשבט המטורף הזה, המלא כל כך בנאורזות קולקטיביות. אם ארצה או לא ארצה, זה הסיפור שאני חלק ממנו .זה הסיפור שלי. אני ישראלי ועוד יותר מכך אני יהודי.
בלילה ההוא הבנתי, שאין טעם לברוח. אני שונא אמנם את מדורת השבט, אבל זו המדורה היחידה שלאורה אני יכול להתחמם באמת. בחוץ יש רק חושך, לפחות בשבילי ,ובחוץ מאוד קר.
מאז אני שם. לא הצלחתי לנתק את חבל הטבור שמחבר אותי לשבט הזה. אני שם וחיי מתנהלים אפילו , עמוק עמוק בתוך המעגל המרכזי של מדורת השבט. יחד עם כולם אני מפיח שוב ושוב רוח, בגחלים הדועכים של המדורה הזו. מנסה להשלות את עצמי שהאש הגדולה שבערה פה פעם, תחזור לבעור בעוצמה. מקווה ששוב ייחזרו יום אחד לבעור להבות גדולות שיתמרו אל על, ושהלהבות האלה יביאו לאור גדול בתוך החושך.
זהו הסיפור שלי. איני יודע אם הסיפור הזה אמיתי או שזהו רק הסיפור שאני מספר לעצמי כדי לתת איזה שהיא משמעות לחיי. איני יודע אם יש לו קיום ממשי. ייתכן בהחלט שהסיפור הזה כבר הפך לספור פאתטי. ייתכן שהעם הזה, היהודי, שהלאום הזה, הישראלי, כבר נמצאים במסלול של ירידה, של דעיכה, של סיאוב והתפרקות. זה בהחלט אפשרי , אבל זהו הסיפור שלי. אין לי ספור אחר, ואם הסיפור הקולקטיבי שלי, נגזר גורלו להיות עתה בשלבי הסיום העצובים שלו,זהו עדיין הסיפור שלי, ואני נמצא שם, בתוך הסיפור הזה
ואני אשאר בתוכו כל עוד אהיה חי...
* "העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית" של הסופר האורוגוואי אדוארדו גליאנו. ספר שזכה בימים האחרונים לפרסום מחדש ולמכירות שיא, בעקבות הדיווחים שנשיא ונצואלה "צ'אבס" העניק אותו במתנה לאובאמה במהלך פגישתם בפסגת מדינות אמריקה.