לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

טנגו אחר


כמו הטנגו לעיתים מלנכולי לעיתים נוסטלגי לעיתים מקטר לעיתים פאתטי לעיתים פואטי תמיד חושני והרבה ארוטי . כמו הטנגו הלב נכמר למשהו לא ברור מול חוסר התכלית של החיים ובינתיים מתקדמים בצעדי ריקוד חסרי תכלית אך חושנים, כותבים ספורים ונזכרים בטיפות של חיים שהיו
כינוי: 

מין: זכר

Google:  dan dan







מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2006    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

5/2006

לילה בפריס עם סוחר נשק לבנוני


 

בוהה מול המחשב ולא יודע מה לכתוב

אז אולי היום, אעזור אומץ ואפרסם פה ספור שכתבתי פעם.......

 

נכון זה ארוך מעט, אבל ככה זה, איני מתכוון אפילו לחלק לקטעים, מי שרוצה יקרא...

 

 

לילה בפריס עם סוחר נשק לבנוני

 

השעה  היא ארבע לפנות בוקר.  אני מתבונן בשדרה האפלולית מתוך קבינה של טלפון ציבורי, ידי עמוק בכיסים ואני רועד מקור. כל הסיטואציה הינה בלתי הגיונית, מה אני עושה שם בודד ועצוב בתא הטלפון? אם מישהו ממכרי יעבור ויראה  אותי עומד כנציב מלח כהה ואפל בתא הטלפון, בשעה כה מאוחרת , האם אצליח לתת  לו הסברים?   ברגע זה אין שום דבר שיכול לקשר אותי לתמונת עולמי היום יומית.  אין לי  עבר או עתיד, דומה שתא הטלפון הינו מעין חללית שמחוץ לה אין קיום לשום דבר. אני מרוגש ועצבני , עומד בשקט ללא תנועה, דמי דופק ברקותי , חוסר שקט מכסס בי ואני שואף לריאותי את  ריח האפילה, הסגרירי, הרטוב. אני מרגיש את החושך זורם עמוק בתוך עורקי ומשרה בי תחושה של ודאות  שרק עתה מתחילות ההתרחשויות האמיתיות  של הלילה . אם רק אעשה משהו, אם לא אהסס, אוכל להושיט את ידי בעוז  כדי לגעת ברגע החולף,  כן!   הפעם אצליח לקבע אותו  בהחלטיות בתוך תחושת המציאות ההזויה שלי ולחיות  אותו כאלו היה ממשות אמיתית.

 

כיצד הגעתי לכאן ומדוע אני עומד בדד בחושך מחוץ לביתי, תוהה אל מול  שפורפרת הטלפון ומתלבט האם להתקשר בשעה כה מאוחרת?

 

הלילה המשונה ההוא התחיל  כמו הרבה לילות אחרים בחדשים האחרונים, לילות סתמים שגוועו להם לאיטם ונשכחו  מרוב עייפות. דוד הגיע לפריס לכמה הרצאות. הערב היה משעמם. אני ישבתי בשורה הראשונה. מנומנם קמעה, מנסה להילחם בליאות היגעה שירדה עלי ומתאמץ להקשיב להרצאה שכבר שמעתי אין סוף פעמים. כשהכל נגמר, ניגשתי לדוד ויחד פסענו לעבר הלימוזינה השחורה שחיכתה לו ביציאה. השעה הייתה מאוחרת. כמעט חצות. לא הספקתי לדבר הרבה עם דוד והצטערתי על כך. נסענו לאיטנו  בשאנז אליזה. גשם דק טורדני זרזף אך השדרה שקקה חיים. פנסי הרחוב המסוגננים ואורות הניאון נצצו בין הטיפות והערפל ווילונות הגשם, שיוו לשדרה מראה חולמני  וקסום. לפתע שאל דוד: "היית רוצה לפגוש איש מעניין? אני הולך לפגוש חבר שלי. סוחר נשק לבנוני בשם חאמזי. כדאי לך לבוא . אני חושב שגם הוא ישמח להכיר אותך." מבלי לחכות לתשובה טילפן דוד מהטלפון הנייד לחאמזי והודיע לו, שהוא מגיע עוד חמש דקות ושהוא מביא עמו חבר.

 

חאמזי, חאמזי? מתי שמעתי את השם הזה? היה זה בארוע החגיגי שהתקיים בארמון ורסאי לפני כמה חדשים. בערב ההוא הוזמנו הרבה אנשים חשובים לקונצרט סתמי באולם האופרה של לואי ה14- וכשהסתיים הקונצרט, פסעו כולם בחרדת קודש לאורך המסדרונות הריקים באותו מסלול בו מבקרים התיירים בשעות בהן הארמון פתוח לקהל.  כולם הסתכלו במראות והשתדלו לדבר בקול חרישי  כיאה למעמד החגיגי. כמה מאות איש בחליפות סמוקינג ועניבות פרפר ולצדם נשים הדורות בשמלות ערב, מחשופים עמוקים ותכשיטים יקרים. בארוחת הערב ישבנו בירכתי האולם, ליד שני אמריקאים וליד רוני ברזל ונערה צעירה שהתברר אחר כך שהיא בתו. ניסינו לנהל שיחה בטלה והאמריקאים הציגו עצמם כעתונאים שעושים יחסי צבור לחאמזי. חאמזי עצמו ישב באחד השולחנות המכובדים ושני העתונאים האמריקאים - שהגיעו על חשבונו של חאמזי הישר מוושינגטון - ישבו יחד איתנו באחד השולחנות הצדדים. כל אותו הערב שוחח רוני ברזל עם בתו ואנו הקשבנו בעניין לשיחה בין השניים. אם לא היינו  יודעים שרוני ברזל הינו איש מוסד היינו יכולים לנחש זאת, כיוון שהוא התאים בדיוק לדימוי שהיה לנו על סוכן חשאי. אינטלגנטי כשד, שחצן ויהיר ובמהלך כל הערב, בחן יחד עם בתו אנשים שונים באולם - בעיקר את שני האמריקאים - וניתח באזמל חדה  את קלסתריהם של הנוכחים מסביב. דומה היה שהבת הינה מעין שוליה ורוני ברזל רב מג של התבוננות המלמד אותה איך להסתכל באנשים ולסווג אותם לצרכיו. באותו ערב שמעתי על חאמזי לראשונה. רוני ספר לבתו, שהאיש הינו סוחר נשק שישב  כמה חדשים בכלא האמריקאי כיוון שהסתבך בפרשת אירנגייט. העובדה שהיה אורח כבוד באותו ערב, הכעיסה אותו מאוד ושני העיתונאים האמריקאים שהוזמנו על ידו לארוחה המפוארת בפריס , היוו דוגמא לדרך שבה אנשים בעלי השפעה מכוונים את התקשורת לצרכיהם.

 

כמה חדשים מאוחר יותר, כשאני לצדו של דוד בלימוזינה המפוארת בשאנז אליזה, שאלתי את עצמי, מה לדוד ולסוחר נשק לבנוני? עברה כמעט שנה מאז  שעזב את פריס וככל שניסיתי, לא יכולתי לדמיין מה יכול לקשר בין השניים. לא הספקתי לחשוב הרבה, הגענו לרונד פאונט שאנז אליזה . הלימוזינה עצרה חרישית ליד בית מידות מפואר. הגשם המשיך לצלוף בעוצמה. למטה לפני הכניסה חיכתה לנו אישה יפיפייה במעיל ארוך ומטריה. בחיוך  מלא קסם לחצה את ידו של דוד." מה שלומך.." בואו תעלו, חאמזי מחכה לכם." בדרך במעלית שאלתי את דוד "מי זאת?" דוד חייך חיוך ממזרי ואמר " האמת שאיני יודע בדיוק, תמיד כשחאמזי בפריס היא נמצאת אתו, חאמזי מגדיר אותה כשומרת ראש שלו. פעם היא סיפרה לי ,שלפני שעבדה אצל חאמזי היא עבדה במשטרה אבל איני יודע אם להאמין ". נכנסנו לדירה,  הבטתי סביבי בסקרנות, רהיטים עתיקים, השאנז אליזה מעבר לחלון. דירה מפוארת שרואים שלא גרים בה באמת, דירה שסגורה רוב ימות השנה ורק לעיתים מגיע מישהו ללון בה. חאמזי קיבל את פנינו בזרועות מושטות ,כרסו הענקית מתפרצת קדימה ובולטת  מבעד לחולצת פלנל שכפתוריה רכוסים למחצה. "אהלן אחוי  " קרא לעבר דוד וחיבקו.  "לא מאוחר מידי "אמר דוד? "אינך עייף? " לא לא" השיב חאמזי בחיוך, "הלילה רק מתחיל. הערב אתם אורחי מה תרצו לאכול? רק אתמול הגעתי ואין לי הרבה מה להציע. בואו נאכל בחוץ. חכו רגע אני הולך להתלבש . ורוניק ," פנה לאישה . תני לחברים משהו לשתות. " ורוניק מזגה לנו ויסקי בכוסות קריסטל וחאמזי חזר אחרי כמה דקות במכנסים פשוטות וחולצה  שכיסתה את כרסו הענקית. התבוננתי בו בעניין. ככה נראה סוחר נשק? פנים עגולות חייכניות, שפם עשוי בקפידה, שיער קצוץ דק ואצבעות שמנות עם הרבה טבעות.  "יאללה בואו נלך, אקח אתכם למסעדה איטלקית של חברים לבנונים שלי." ירדנו שוב ללימוזינה ונסענו ברחובות פריס החשוכים של אחת לפנות בוקר. המסעדה אליה נסענו, שכנה ברחוב שקט ומנומנם ברובע ה- 16. נדמה לי ששמה היה שה ארמנד. שומר סף שתקן קיבל את חאמזי במבט אדיש וחאמזי טפח על שכמו בידידות. המסעדה הייתה ריקה כמעט. שתי זונות אלגנטיות ישבו ליד הבאר וכשראו אותנו אורו עיניהן. עלינו לקומה השניה וחאמזי ביקש באדנות מבעל הביית שאיש לא יפריע לנו. ישבנו כולנו ליד אחד השולחנות בפינה. חאמזי ודוד בצד אחד ואני וורוניק בצד השני. הכל מסביב היה אפלולי ומואר בצבעים של פלורסנט סגול מעצבן. בפינת החדר ניגן ברנש עצוב באורגן חשמלי מחרוזת שירים רומנטים באיטלקית. ניסיתי להקשיב לשיחה בין דוד לחאמזי. לא הצלחתי. פה ושם קלטתי שברי מילים. האורגן החשמלי הפריע והם ישבו רחוק מידי. שמעתי את המילה אירן, נדמה היה לי ששמעתי  גם את  שמו של פרס ואולי דיברו על לבנון.  דוד לא אמר הרבה רק חייך את חיוכו הטוב וגם חאמזי  לא הרבה במילים, אלא עישן סיגר, טפח מידי פעם בידידות על שכמו של דוד ובלע בתאוותנות מנה של ספגטי. הרגשתי ממש אוילי. הנה שני מטר ממני מדברים על דברים סודים שעליהם קוראים בספרי מתח ורואים בסרטים על מרגלים, אך אני נמצא רחוק מידי ואיני יכול לשמוע מאומה מהשיחה. הייתה לי הרגשה שאני מציץ לרגע לעולם תככים מסתורי ששם קורים הדברים הדרמטים שאחר כך קוראים עליהם אולי בעיתונים, אך משום מה, לא הרגשתי את כובד המעמד, להפך, שני הגברים החביבים פטפטו סתם ולא יכולתי לחבר בין השיחה המקוטעת למשק כנפי ההיסטוריה. הייתה לי הרגשה מזופתת שכמו תמיד, הדברים המשמעותיים חולפים לצידי ואני בעמדה של מתבונן חסר חשיבות  ואף פעם איני מצליח לגעת ממש בדברים. תמיד אני עומד חסר מנוחה בצד, מקומי אינו ברור ואיני יודע מהו התפקיד אשר יועד לי.

 

ורוניק ישבה לצידי שותקת ולעסה מסטיק. מי זאת ורוניק הזאת?  ניסיתי להתבונן בה בריכוז, בזהירות, כדי שלא תרגיש שמבטי חודרים מידי.  אלוהים היא הייתה כה יפה! אחת הנשים היפות שראיתי בחיי.  היה לה שיער בצבע דבש, צבוע כנראה, כי עורה היה כהה מעט, חיוך עדין עם הרבה קסם ועיניים אינטלגנטיות. ככה נראית נערת ליווי יקרה? ורוניק הייתה ממש מושלמת. אישה אמיתית, לא  כמו בז'ורנאלים או בתצוגות אופנה, לא יופי זוהר ומרוחק להפך. ורוניק נראתה כל כך אנושית, כמו בת השכן, מישהי שיכולתי אולי להכיר בתיכון. חליפה אלגנטית, צנועה אמנם, אך ניתן היה לנחש שיש לה גוף מהמם. והחיוך ממש חיוך של אישה טובה. ניסיתי לדמיין את ורוניק וחאמזי במיטה עושים אהבה. לא הצלחתי. מה להר האדם הכרסתני עם האצבעות השמנות והחיוך הנהנתני ליעלת החן הזו? ידעתי את התשובה אך למרות זאת לא הצלחתי לדמיין אותם יחדיו, ערומים במיטה. את ורוניק דווקא כן הצלחתי לדמיין ערומה אך לא עם חאמזי. איתי אולי? מוטב שאזהר, החאמזי הזה מסוכן, לא כדאי להסתבך עם סוחר נשק בינלאומי ועוד ערבי וחוץ מזה ,מה לי  ולנערת ליווי? ניסיתי להמציא את המחשבות של ורוניק. האם היא איתנו פה בחדר? האם אישה כמו ורוניק מסוגלת להתאהב ממש, להביט בעיניים בורקות בגבר ולהרגיש, שהעולם הינו מקום  קסום שנברא רק בשבילה? ורוניק הייתה בדיוק הטיפוס שהייתי יכול להתאהב בו. אלמלא הייתה נערת ליווי לרגע דומה היה שרק שנינו נמצאים בחדר, המבט המרפרף של ורוניק שלח לי מסרים עדינים שאמרו, אתה מעניין אותי. הרגשתי שמתח ארוטי מתחיל להיטוות בינינו ולא הייתי בטוח שההרגשה מוצאת חן בעיני. האם היא מפעילה עלי תכסיסים של מקצוענית, אישה שיודעת לפרק את הגברים מרצונם ולהביא אותם לכך שיתנהגו כמו כלב המתהפך על גבו ומוכן לעשות הכל עבור ליטוף  משום מה לא יכולתי להאמין שורוניק אינה אישה אמיתית ושמה שקורה בינינו אינו הצגה או מניפולציות אלא אנרגיות ממשיות המתהוות באופן שהוא בפירוש, דו סתרי. ניסיתי למקד את מבטי אל הקיר שממול . לכיוון בטוח שאין סיכוי שיאפשר לעינינו להתלכד. למרות זאת יכולתי להתבונן מזווית העין בצווארה של ורוניק. צוואר עדין עם פלומת שיער בהירה ובו נקודת חן קטנה. נקודת החן  נתנה לי הרגשה  שאני כמעט ונוגע בה  ושאם רק ארצה אוכל ללטף באצבעותי את פלומת הצוואר ולנשק לה קלות בעורפה. נשמתי בעדינות את ריח גופה המבושם ועצמתי את עיני

 

לפתע גחן חאמזי לעברי ושאל? "נו, מי אתה? ספר.. אם אתה חבר של דוד אתה גם חבר שלי." היה רעש. האורגן המשיך לנהום באיטלקית דוויית געגועים. ספרתי לו משהו. איני זוכר בדיוק. דוד הוסיף שאני מומחה לדרום אמריקה והייתי שם הרבה שנים. עיניו של חאמזי אורו." אתה מכיר את ארגנטינה? ""כן ", עניתי." גרתי שם כמה שנים" חאמזי חייך שוב וקינח באצבעותיו השמנות את אפו. אחר כך פשט את זרועו השעירה ושטח אותה על השולחן. "אתה רואה את השעון שלי?" שאל כשהוא מצביע על שעון רולקס מזהב משובץ ביהלומים. "אתה יודע של מי היה השעון הזה? של מי?" שאלתי. "של חואן פרון, זה השעון של חואן  פרון. איש גדול פרון, אחד המנהיגים הגדולים של המאה העשרים. ואתה יודע מי נתן לי אותו?  מסרה. אתה יודע מי זה? חבר טוב שלי." הרגשתי תחושת קבס. מסרה, מסרה הקצב. הסאדיסט המבחיל ביותר בתקופת המשטר הצבאי בארגנטינה, מפקד חיל האויר שציווה לזרוק נערים תמימים מסוממים ממטוסים לתוך הים כשרגליהם קשורות לגוש בטון. מסרה שסופר עליו, שהיה מתענג באופן אישי לחפור במקדחים חשמלים באברי המין של נשים צעירות. "כן חזר חאמזי בחיוך טוב. אתה יודע למה קיבלתי את השעון? כי  אני מכרתי  למסרה את טילי האקסוסט  הצרפתים עימם הטביעו הטייסים שלו את ספינות הוד מלכותה במלחמת המאלוינס." "איי המאלוינס ," פנה חאמזי לדוד. "ככה הם קוראים בספרדית הארגנטינאים , לאיי הפוקלנד. זה היה בזמן המלחמה ואף אחד לא רצה למכור להם נשק, האמריקאים לא נתנו, כולם פחדו, רק לי היו ביצים." "אבל מסרה.." לחשתי.."אתה יודע מה מספרים עליו בארגנטינה?" "אל תאמין הכל ספורים, לכלוכים של התקשורת. אני מכיר אותו הוא לא יכול לגעת בזבוב. עובדה שהנשיא מנם חנן אותו. אתה מכיר את מנם. גם הוא חבר טוב שלי . הבחורות משתגעות עליו. יותר מידי בחורות. מה דעתך ורוניק? היית רוצה שאכיר לך את מנם? " נדמה היה לי שורוניק מתכווצת מעט בכיסאה..

 

החלטתי שהאיש הזה , חאמזי, מעניין אותי רק בתאוריה. הספור שלו מעניין, העסקאות האפילות שרקח בחדרים חבויים, האנשים שהכיר.. אבל האיש עצמו, חאמזי,היה כל כך משעמם, המוני ,גס רוח, ויחד עם זאת, הקרין איזה פשטות לא מתוחכמת וטוב לב. יותר מתאים היה לו להיות סוחר ירקות  או מוסכניק  ( מה קורה לי הערב? מדוע אני בוחן כל דבר דרך סטראוטיפים שחוקים?). מה הסוד של חאמזי? כיצד הגיע לאן שהגיע? בכל זאת, כנראה שיש לו איזה חוכמה נסתרת, איזה ידע וכוחות, מאגיה של מניפולציות באנשים. אינטלקטואל גדול הוא לא, אבל האם זה חשוב בעיסוק שלו? חאמזי השתתק, איבד כנראה עניין והתרכז בפסטה שבצלחתו. חזרתי לורוניק. ניסיתי לפתוח בשיחה. על מה מדברים עם נערת ליווי?  "את מפריס" שאלתי? "לא אני מחבל אוברן, היית שם?" "כן" עניתי ,למרות שאף פעם לא הגעתי לשם ממש. בטלויזיה ראיתי תכניות על אוברן . חבל נידח במרכז צרפת במאסיף סנטרל ובו הרבה הרי געש כבויים , אדמה כהה וחוות נידחות שבהן אוכלים אוכל ביתי טוב. לא ידעתי מה להגיד, כיצד להמשיך את השיחה? שתיקה מעיקה רבצה בינינו ואני התבוננתי בורוניק ומחשבותי נשאו אותי לזכרונות סתומים על נסיעה  ביום סערה  ערפילי.  יום  גשום ומושלג בו איבדתי דרכי בין הרים כהים ומיוערים אך לחבל אוברן לא הגעתי כי השלג חסם את הכבישים. מאותו יום נשארה בזיכרוני   תחושה מצמררת של רגלים רטובות ועוד לילה של בדידות במלון דרכים קטן  ששכחתי את שמו.

 

"בואו" אמר חאמזי "כבר מאוחר" השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר. חאמזי לגם לגימה אחרונה מכוס הויסקי שלצדו ואחר התרומם ופנה לעבר היציאה. ירדנו במדרגות. ורוניק פסעה לפני ואני התבוננתי שוב בעורף הסקסי שלה וחשבתי שלא הייתי רוצה לקנות את חסדיה  בכסף.

 

חאמזי  התעקש שאקח את מספר הטלפון שלו. "מתי שאתה רוצה תתקשר, אני תמיד לשירותך".  תמהתי אם מישהו עונה לטלפון הפריסאי הזה כאשר חאמזי נמצא במקומות אחרים. האם ורוניק נשארת לבדה בדירה כאשר חאמזי נוסע למרחקים האם יש לה לקוחות אחרים?

 

החזרנו את חאמזי וורוניק לבית ברונד פואנט שאנז אליזה. אחר כך הסיע הנהג את דוד למלונו ואני יצאתי לשדרה המוארת ופסעתי לאיטי לעבר הסמטא שבה השארתי את מכוניתי. הגשם פסק אבל היה קר . התכרבלתי בתוך מעילי. כשנכנסתי למכוניתי הרגשתי , שאיני עייף כלל ושאיני רוצה  עדיין לחזור לביתי. הייתה בי תחושת תזזית מסוימת , הרגשה שאני מרגיש לעיתים רחוקות מאוד בחיים אבל כאשר היא מגיעה, אני יודע שמשהו מיוחד עתיד לקרות. נסעתי לאיטי לאורך הסן. בצד השני של הנהר ראיתי את אותו מקום באיל דה לה סיטה שבו הנהר מתפצל לשניים. יש שם כמה עצי דולב וספסלי מתכת מסולסלים בסגנון אר-נובו ופעם, לפני הרבה שנים, בלילה סגרירי כמו הלילה, ישבתי על אחד מהספסלים האלה  כשאני מחבק נערה יפה ולבי מפרפר.  ספינות התיירים ההומיות שטו בנהר  ובכל פעם שעברו לידנו, הוארה הפינה האפילה בה ישבנו מכורבלים יחדיו, באור יקרות של זרקורים. שמענו אפילו את המדריך באחת הספינות אומר ברמקול "הסתכלו לשם אל הספסל, עכשיו אתם מבינים מדוע קוראים לפריס עיר האוהבים". כן הם דיברו עלינו. צחקנו יחדיו . לרגע לא היינו זוג אוהבים  הנמצאים בעולם הפנימי הקסום שלהם, היינו זוג אוהבים בפריס, וכשאוהבים בפריס זה כל כך אחרת.  האם אפשר לאהוב בפריס מבלי להיות מודע לכל הסרטים, הספרים, התמונות השירים  והאסוציאציות הקשורות לפריס. מדריך התיירים שעל הספינה ,השתמש בנו כמשל כדי להרטיט את הלבבות, כדי להכניס את התיירים האמריקאים שעל הסיפון להלך נפש רומנטי של ערגה  לפריס……ואנו שישבנו על הספסל, האם באמת אהבנו באותו לילה? או אולי גם אנו היינו חלק ממחזה ומישהו, אולי במאי אלמוני, הניע אותנו באותו לילה כמו מריונטות בספור אהבה טעון אסוציאציות שהיה יכול להתרחש רק בפריס? פעמים כה רבות בשנים האחרונות ראיתי מרחוק את הספסל הזה לגדת הסן וכל פעם הייתי מרגיש צביטה קטנה של געגועים, אך למרות זאת , מעולם לא ירדתי ברגל אל הספסל . לא רציתי לחוות שוב את קסם הנוסטלגיה של אותו לילה. לילה שבו החל ספור אהבה שהסתיים שנתיים אחר כך בניו יורק  במוצאי יום ראשון עגום, כשאני מפנה את שקי הזבל ממסעדה בשדירה השלישית ולפתע רואה את קורה ג'ין עוברת ברחוב, מחובקת עם גבר אחר. התבוננתי בהם בשלוה  אפילו לא קינאתי. קורה ג'ין לא ראתה אותי וטוב שלא ראתה. לא הייתי רוצה שתראה אותי  - פועל בשכר מינימום המפנה את הזבל במוצאי יום ראשון. אלמלא הייתי כמה מאוהב בקורה ג'ין האם הייתי מגיע איי פעם לניו יורק..?

 

מדוע קסם האהבה הינו כה רגעי? באותו לילה על הספסל לגדת הסן, התבוננו בחדווה כה רבה בעיניים נוצצות איש בעיני אהובתו. דמנו פעם בעוצמה ושנינו רצינו כל כך לעשות אהבה באיזה מקום.קורה ג'ין נראתה כה יפה , כל כך שלי באותו רגע ושנתיים אחר כך נשכתי את שפתי בזעם, לא רציתי להיזכר במריבות , כיצד יכולתי להתאהב ביצור כה קרתני ואנוכי האם היה זה תעתוע, מקסם שווא של פריס ואחר כך בברונקס, גיליתי את קורה ג'ין האמיתית? לא, גם אז היא הייתה אמיתית. פריס אכן זרמה בדמנו באותו לילה, היינו אנשים אחרים אבל היינו כן היינו בשר אחד ובעוצמה כה רבה.  צלילי אקורדיון סלסלו בחן,  אינטלקטואלים שרמנטים ישבו בבתי קפה ליד שולחנות מתכת וסלסלו תמרות עשן של ז'יטאן, החיים היו ורודים, כמו בשיר  LA VIE EN ROSE , אנשים בלי פנים רקדו ריקודים של פעם לגדות הסן ועלי השלכת נשרו קלות מהעצים, התגלגלו באיטיות אל תוך המיים. שנים אחר כך יניף וודי אלן את ג'וליה רוברטס גבוה אל על  כמעט באותו מקום.  ממש מול הספסל שלי בצד השני של הסן . דומה שהלילה ההוא, היה אחד הלילות המשמעותים בחיי והאם יש חשיבות שפיוטי הנשמה שלי באותו לילה, היו כולם שאולים,

ציטוטים נדושים מסרטים ישנים ושירים של איב מונטאן?.ואולי רק בלילות כאלה אני חי באמת? כמו הלילה כשאני נוסע שוב לאיטי, גולש במורד הסן וחושב על  מקסם השווא של האהבה. ואולי חאמזי צודק. האיש הבודד הכרסתני שיש לו אישה לבנונית נאמנה אי שם בארה'ב. אולי באמת כשיש כסף אפשר לקנות רטט של אהבה עם ורוניק, ומה משנה מה חושבת ורוניק כשחאמזי מחבק אותה בעוז ומביט בעיניה. וכאשר "אוהבים באמת"  כשמסתכלים בעיניים כלות בעיני האהובה שאינה נערת ליווי . האם באמת אנו יודעים מהם המחשבות שמאחורי העיניים המביטות עלינו בערגה? והאם  זה חשוב בכלל? אנו ממציאים את הספורים שהתרחשו או שהיו עלולים להתרחש. כשאני חושב שוב על הארוחה עם חאמזי, אני תמה? האם אכן היו הדברים? הכל  היה כל כך סטראוטיפי: סוחר הנשק. נערת הליווי, שני אנשי עסקים מישראל. כנראה שהדברים לא התרחשו ממש כיוון שהמוסיקה לא התאימה. איזה קשר יש בין נגן אורגן המזייף באיטלקית ולתככים מזרח תיכונים? יותר מתאים היה, שנגן שחור חייכני ינגן לנו את מנגינת הסרט קזבלנקה, אבל גם זה לא התאים בדיוק, כי את מי אהבתי אותו לילה? כנראה שרציתי לאהוב העובדה שהייתי חלק מהתרחשויות של כאלו סרט, למרות שלא הייתי בתוך ההתרחשויות ממש הזרימה אדרנלין לדמי. ורוניק היפה, נזכרתי בה בחמדה, אך לא יכולתי לדמיין סיטואציה שבה אנו מתאהבים או אפילו נפגשים. המשכתי לנסוע לאורך הסן והתרפקתי  על זכרונות של פעם לפני שנים כה רבות.

 

כשהגעתי לנוטר דם , חציתי את הנהר ופניתי חזרה לעבר ביתי פסלי הסוסים על גשר אלכסנדר נצצו באור מוזהב והגשם החל לרדת שוב ,שוטף בקילוחים של דמעות את המעקות. כיכר האינווליד הייתה ריקה. דגל  הטריקולור שבקצה הכיכר, ליד התותחים העתיקים, התנופף  בחבטות רעש עזות  כאלו בכל רגע הוא עתיד להיקרע מעוצמת הרוח.  

 

הגעתי לביתי, החניתי את המכונית ופסעתי לאיטי לעבר המעלית. המתנתי דקה ארוכה לבואה אך כשנפתחה  הדלת ידעתי,  שאיני  מוכן עדיין ללכת לישון,  לא יתכן שהלילה המשונה הזה, שהתחיל בדרך כה מבטיחה, יסתיים בלא כלום, משהו חייב לקרות הלילהירדתי שוב לרחוב. יצאתי לשדרה.  כל הביסטרוס והמסעדות כבר היו סגורים. אפילו תחנת המטרו המתינה לבוקר. הבטתי במזרקה קטנה שבכיכר הרטובה מגשם וחציתי את הרחוב הריק ,מקשיב לקול צעדי הנוקש בקול סטקטו עמום על אבני הרחוב, בעורקי רותח הדם, כמה למשהו שאינו ברור.

 

בפינת הרחוב נצצו בין הטיפות  כמה תאיםשל טלפון ציבורי, מיבנים קטנים מזכוכית שקרצו לי בתוך החושך. נכנסתי לאחד מהן. ידעתי עם מי אני רוצה לשוחח הלילה וידעתי שרק ברגע זה ממש , בתוך הלילה השחור בין  טיפות הגשם והקור, בארבע לפנות בוקר. יש נפש אחת בעולם, שתשמח להתעורר מתוך שמיכות הפוך ומנעמי השינה ולחלק עמי הרפתקה של בדידות.

 

נטלתי את השפורפרת החזקתי אותה מורמת זמן מה, מהסס מעט לטלפן?  רוח פתאומית הניפה שובל של עלי שלכת והטיחה אותם אל חלון הקבינה. הכל נראה משונה כל כך, הרגשתי כמו הייתי בלב השממון של המדבר בעיצומה של סופת חול צורבת, לכוד בעין הסערה בתוך הריק של החושך . חשקתי את שפתי וחייגתי באיטיות את מספרה של לילית…….

 

 

נכתב על ידי , 31/5/2006 13:13   בקטגוריות סיפרותי, ספורים שהיו באמת, פריס  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שחרור ב-18/9/2007 06:52
 



זונה שלא אוהבת מילים


 

זונה שלא אוהבת מילים

 

הקו השחור של האיפור מתחת לעיניים נחתך בנקודה מסויימת על ידי דמעה גדולה והדמעה  מרחה את האיפור במורד הלחי כאלו הייתה מכחול מרוט.

 

סול בכתה  ואחר כך היו עוד דמעות, עיניה של סול  נצצו כאלו מישהו פיזר ביניהן יהלומים, אבל סול נשכה את שפתיה וניגבה את עיניה שהחלו כבר להאדים, בממחטת נייר. חיבקתי את סול והיא חיבקה חזרה בתודה. די לחשה, איני רוצה לדבר על כך יותר. אל תקשה עלי, לא הייתי רוצה לדבר על הדברים האלה. לא רוצה לדבר בכלל.

 

כמה דקות קודם לכן  סול הייתה מאושרת, הייתי בתוכה, זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בתוכה. סול הייתה מרוכזת כל כולה במעשה האהבה ופניה היו מתוחות בריכוז, ממוקדות בעוצמת התענוג. כשרגע הפיצוץ הגיע היא החלה לגעות בקול משונה, ואחר נשכה את שפתיה ונעצה את צפורניה בעוצמה בגבי.

 

אחר כך שכבנו יחדיו ונשימותינו קטועות, ידי מחבקת מאחור, ידה על בטני, מציירת עגולים בעדינות. סול עשנה סיגריה ואמרה לי בחיוך , היה לי טוב.

 

אולי היו אלה פניה, שכל כך אהבתי להתבונן בהן. מקרינים כל כך הרבה טוב לב, אינטלגנציה, עיניים חכמות. סול אהבה לקרוא. תמיד היה בתיקה ספר. לפני שעולמה הקודם התמוטט, כמה חדשים קודם לכן היא כמעט סיימה תואר שני בספרות משווה.

 

סול החלה לבכות אחרי שספרה לי על אביה,  על האבא שלא היה לה מעולם. אמא של סול מתה כמה חדשים קודם לכן, אחרי חדשים רבים של מחלה.סול  אהבה את אמא כל כך, תמיד הם היו כל כך ביחד  סול ואמא שלה. מאז שאביה עזב את הבית ונעלם כשהייתה בת חמש. אבל סול המשיכה להתגעגע אליו כל חייה.

 

דיברנו סתם,  שאלתי כמה שאלות על דברים של מה בכך ופתאום­ - כנראה לחצתי על כפתור סמוי -  ספרה לי סול על אימא שלה , אולי היה זה כשאמרתי לה שהיא כל כך יפה, זאת אומרת, לא יפה כמו בז'ורנלים, לא היופי שהארגנטינאים אוהבים.סול הייתה דווקא נמוכת קומה וקצת מלאה. שדיה היו מושלמים בעיני אבל הייא חשבה שהם כבדים מידי  ונופלים מעט, והיה לה עור של נחושת חלק כל כך,  אך היו אלה עיניה שכל כך הקסימו אותי. עיניים של אישה חכמה, עיניים מחייכות שנשאבים אל האור שבתוכן.

היית צריך לראות את העיניים של אמא שלי, אמרה לי סול , ואז החלה לספר לי על ילדותה ועל הגעגועים לאביה שאף פעם לא היה שם ואז היא החלה לבכות פתאום ואני לא ידעתי מה לומר ורק יכולתי ללטף את ידה בעדינות ולנגב את עיניה הדומעות בממחטת נייר.

 

כמה חדשים קודם לכן סול  עוד גרה בסנטיאגו דה אסטרו, פרובינציה עניה ונדחת בצפון ארגנטינה. הייתה לה משפחה, בעל וארבעה ילדים וחוץ מזה היא הייתה מנהלת בית ספר יסודי שבו למדו חמש מאות ילדים. בשעות הפנאי גם ניסתה להשלים את עבודת המאסטר שלה על חוליו קורטאזר ומישל פוקו.

 

אבל השנה האחרונה בחייה של אימא הייתה כנראה קשה מידי ומשהו קרה באותה שנה. תוך כמה חדשים אמא שלה מתה, בעלה פוטר מעבודתו, החובות החלו להצטבר, ארגנטינה נקלעה למשבר כלכלי נורא ובאופק לא נראתה כל תקווה . הילדים בגיל ההתבגרות עצבנו ללא הרף , בבית ספר היה ספור לא נעים , אחד המורים התעסק עם אחת התלמידות, המשטרה באה כמה פעמים, היו המון דו"חות, מישהו רמז שמישהו לא עמד על המשמר, שהיה צריך לראות מה קורה....

 

ואז יום אחד, הייתה לסול  התמוטטות עצבים, סצנה של צעקות שלוחות רסן על השוטרים, סול השתוללה במשרד הפכה את השולחן, פיזרה את כל הניירות, הפילה ארונות.

 

ששה שבועות אחרי זה, הייתה סול  ללא עבודה, היא פוטרה, לא היה לה כל רצון לחזור הביתה, לא היה לה לאן לחזור, כל השנים הייתה היא המפרנסת העיקרית ואת בעלה אף פעם לא אהבה ממש.

סול עזבה את הכל, את הבעל את הילדים, את כל הלחצים, החובות, האחריות, עזבה את הכל ונסעה לחיות בבואנוס איירס. סגרה הרבה מגירות בלבה, התעטפה באיזה מעטפת בלתי נראית  של אטימות והחליטה שמעתה ואלך לא אכפת לה מכלום. כל החיים היא תמיד חייתה בשביל האחרים, כולם היו תלויים בה, תמיד היא הייתה שם, בשביל הבעל, בשביל הילדים, בשביל אמא שלה, בשביל התלמידים. נמאס לה מהכל, לא היה לה יותר כח.  היא החליטה להוריד מסך על כל עולמה  , לחיות מעתה את ההווה ולעשות מה שהיא רוצה מבלי שתצטרך לתת דין וחשבון לאיש. ומה שסול הכי רצתה זה להיות אשה להעיז מה שלא העזה לעשות אף פעם, להזדיין, להנות ממין, להכיר  עוד גברים וכמה שיותר.

 

אני הכרתי אותה כחדשיים אחר כך, עד אז היא הספיקה להזדיין עם כעשרה גברים. לא הייתה לה עבודה, לא היה לה גרוש על הנשמה, היא חיה בפנסיון מוזנח, עשר פסות ליום, לא היה לה טלפון, לא כל יום היה לה אוכל, לא כל כך הצלחתי להבין ממה היא חיה אבל להשיג זיונים  היא תמיד הצליחה .

 

במשך שעות היא הייתה יושבת בבתי קפה של אינטרנט ומצ'טטת מחפשת זיונים. שעות על גבי שעות הייתה מבלה מול המסך, עיניה היו אדומות, בקושי אכלה ובמקום אוכל, אדרנלין.

 

סול הייתה האשה היחידה שהסכמתי להפגש עימה מבלי לשמוע את קולה. החלפנו כמה משפטים. היה שם משהו, הרגשתי מייד שמאחורי המסך יש אדם אמיתי. איני יודע למה, איני זוכר את השיחה.

רציתי לעבור לטלפון, אבל לסול  לא היה טלפון. איך זה קרה?  מאיין היה לי אומץ? לי, שכל כך מפחד מחשיפה ותמיד נזהר כל כך ולמרות זאת , הסכמתי להפגש עימה בבית קפה. משהו, איזה קול פנימי אמר לי שהיא אמיתית ואינה משקרת.

 

ושם היא הייתה בבית הקפה, אישה נאה, בגדים מהוהים מעט שידעו ימים טובים יותר. למרות שלבשה סוודר קשה היה שלא לראות את הגוף החטוב שלה ואת שדיה המתפרצים. כשראיתי את עיניה המחייכות היה ברור לי שהאשה הזו מוצאת חן בעיני מאוד.

 

רוצה להזדיין איתי? היא שאלה? אני מוצאת חן בעיניך? לא הייתי מוכן לשאלה כה ישירה, כמעט ושפכתי את הקפה על מכנסי....אל תגמגם, אני יודעת שזה מה שאתה רוצה. זה גם מה שאני רוצה אז בשביל מה משחקים.

 

לא יכולנו לשכב באותו ערב, לא היה לנו מספיק זמן, אז הזמנתי אותה לאכול עימי בבית הקפה וסול  התנפלה על האוכל . ניכר היה שהייתה מאוד רעבה.

 

לא יכולנו לשכב אז דברנו סתם, והיה כל כך מעניין לדבר איתה, אני חושב שדיברנו על חוליו קורטאזר ועל הפוליטיקה הארגנטינאית וקצת על החיים, בעיקר על החיים שלי.

 

ולמחרת שכבנו בבית מלון של זיונים ואני לחצתי שוב ושוב, רציתי לדעת מה קורה בחיים של סול והיא, כל פעם ניסתה להתחמק, אמרה שזה לא חשוב, לא מעניין ומדוע איני יכול להינות סתם, אבל בסוף נגעתי באיזה כפתור וסול החלה לבכות.

 

הצטערתי שסול  הייתה כל כך ענייה, מה יכולתי לעשות, לעזור לה? להיות התומך הכספי שלה?  אולי, היה לי מספיק כסף לעשות זאת, צרכיה לא היו מרובים, אבל לא רציתי להיות תומך של אף אחת, לא יכולתי להפנים מערכת יחסים שבה איני בטוח אם האשה ששוכבת עימי, עושה זאת כי היא רוצה אותי או רוצה את כספי.

 

לפני שנפרדנו הוצאתי מארנקי שטר של 100 פסוס. זה בשבילך סול , כדי שתוכלי לשלם את החוב במלון.

 

סול הסמיקה עד שרשי שערותיה. לא איני יכולה לקחת את כספך. אנא בבקשה. הייתי אתך  כי רציתי. אתה מעליב אותי.  איני משלם לך בגלל שהזדיינו סול, אני יודע שלא עשית זאת בשביל כסף, שכבנו כי נהננו, ועכשיו אנחנו חברים וחברים עוזרים אחד לשני זה הכל, תני לי לעזור לך.

 

סול לקחה את השטר במבוכה ומלמלה, תודה.

 

 אחרי שהלכה הרגשתי  משונה. האישה הזו הייתה מהממת, יפה , סקסית, עיניים טובות עם הרבה אור. מתוחכמת להפליא וכל כך משכילה. כשהיא עטפה אותי בחיבוק הרגשתי שהיא ממש נותנת לי את כולה  ומשדרת לעברי  חום.  בנסיבות אחרות יכולתי אפילו להתאהב בה. ממש כך . אולי אפילו  הייתי יכול להתאהב בה בנסיבות האלה .

 

 אבל סול פשוט לא נתנה לי וכשניסיתי לגעת בנשמתה, היא פשוט סגרה את השער והעיפה אותי החוצה.  מחוץ לנשמתה ומחוץ לחייה.

 

לא ראיתי אותה כמה חדשים. היה לי אמנם מספר  טלפון בפנסיון העלוב שבו גרה אבל כל פעם כאשר התקשרתי היא לא הייתה.

 

פעם אחת ראיתי אותה שוב בצאט? איפה את סול? רוצה להפגש? לא יכולה אני נמצאת רחוק יקח לי שעה וחצי להגיע באוטובוס. קחי מונית. השתגעת? ומאיזה כסף? אני אשלם. אוקי, אבל שלא תעיז לא להיות שם כאשר אגיע כי אחרת לא יהיה לי ממה לשלם לנהג, אין לי גרוש על הנשמה.

 

הצלחתי לאחר, סול הגיעה מהר מידי  תוך עשר דקות וחיכתה לי זועפת ליד נהג הטקסי שרטן על שביקשה ממנו לחכות.

 

שילמתי לנהג והוספתי טיפ נדיב ושוב אנחנו ערומים במיטה. ניסיתי לדובב את סול. לשאול מה קורה לה בחיים. אבל היא התעצבנה. מה אתה רוצה ממני? תפסיק. אני דואג לך סול, את יקרה לי. אני לא דואגת לעצמי. טוב לי ככה...

 

בחדשים האלה שכבה סול עם עשרות גברים. היה שבוע אחד , כך היא ספרה לי, שבמהלכו שכבה עם חמישה עשר גברים.

 

את שוכבת כל כך הרבה, וזה טוב לך נחמד לך? לפעמים יותר ולפעמים פחות.

מימשתי כמה פנטסיות, הייתי עם שניים, פעם אפילו עם שלושה וגם הייתי עם אישה....ולא היו לך חוויות רעות? לא היו, לא מצליחה להזכר, אבל אולי בגלל שאני לא כל כך בררנית, מי שרוצה אותי, לא אכפת לי לשכב איתו, ואפילו פגשתי בדרך כמה אנשים טובים.

 

סול מצאה עבודה. בבית זונות. בבית זונות? לא לא מה שאתה חושב, אני פקידת הקבלה וזה לא בדיוק בית זונות זה סתם דירה ויש ארבע חמש נשים שעובדות, אני סתם יושבת בהול בכניסה לדירה ואומרת לאנשים לחכות, לפעמים עונה לטלפונים, לא בדיוק עבודה מענינת והמשכורת עלובה, שכר מינימום אבל יש לי המון זמן לקרוא. כל יום אני קוראת ספר אחר.

 

ולא מעניין לך? לדבר עם הזונות, להבין את חייהן?

ראית יותר מידי סרטים צחקה סול. אלה סתם נשים פשוטות מפארגוואי , לא קורים דברים מענינים בחיים שלהם, והם עובדות קשה וכשהם לא עובדות הן הולכות לישון. לא יצא לי לפגוש מישהי מענינת.

 

אחר כך דיברנו דווקא על דברים שמחים יותר. סול ספרה לי שהבן שלה מנגן בלהקת רוק ויש לו עבודה עכשיו והבת שלה לומדת באוניברסיטה להיות עתונאית.  כן הם נמצאים עתה בבואנוס איירס ונפגשים איתה לפעמים.

 

ויש להם מושג על חיי המין של אמא שלהם?

 

השתגעת? חייכה סול במשובה..... אבל לא אתפלא אם יש להם דם חם כמוני , אתה צריך לראות את הבת שלי איזה חתיכה. ככה גם אני נראיתי כשהייתי בגילה וכל הגברים סובבו אחרי את הראש.

 

שוב היא נעלמה לי לכמה חדשים ואולי היא נעלמה כי לא כל כך חיפשתי אותה.... הרגשתי שסול הולכת ונאטמת, מסרבת להתמודד עם הקורות איתה , חיה את היום יום, ולא חושבת על המחר. וגם, קצת הפחיד אותי הכמות האדירה של הגברים שעברו במיטתה.

 

ואז יום אחד שוב היא מופיעה בצ'אט. סול? שמחתי לקראתה. מה קורה איתך?

אני עכשיו זונה. היא עונה. זונה?   כן, אני זונה.

 לא כזו שעומדת בכביש, זה לא כל כך פשוט לאישה בגילי, אני כבר  בת 46.  עדיף לי ככה, אם יש לי מזל אני מצליחה לצוד באינטרנט שלושה ארבעה קליינטים בשבוע. ויש לי כמה כמה קבועים, מין ידידות ששכרה בצידה.

 

רוצה להפגש שוב?

 

זה יעלה לך חמישים פסוס.

 

פעם לא רצית כסף ממני. פעם זה היה פעם, עכשיו צריך לשלם ואתה קמצן. בפעם הקודמת שנפגשנו לא שילמת לי. חשבתי שלא תרצי, שאעליב אותך, גמגמתי, חשבתי שיש לך עבודה ואינך צריכה...

אתה פשוט קמצן. אם אתה רוצה לראות אותי אז תשלם.

 

המחשבה שסול חושבת שאני קמצן קוממה אותי. אוקי, אמרתי לה, סיכמנו חמישים פסוס וגם המונית עלי.

 

שעה לאחר מכן אנחנו שוב ביחד.

 

עוד פעם ניסיתי לקלף קליפות וסול לא שיתפה פעולה. די, אל תנסה להבין, אין מה להבין.

אני אוהבת מין ובודדה וטוב לי ככה. חשבת שתגיעי בסוף למצב כזה? שתהיי זונה? בטח שחשבתי, זה היה תהליך מודע, אל תפתח עלי פסיכולוגיה בגרוש. בחנתי את החיים שלי ואת האפשרויות העומדות בפני והחלטתי שדווקא מתאים לי להיות זונה. אפשר לומר שחיפשתי את זה. אף אחד לא דרדר אותי ותדע לך שאיני לוקחת סמים.

ואת לא מפחדת שמישהו יעשה לך דברים רעים, שיתנהג באלימות, שיהרוג אותך?

אני סומכת על עצמי, אני לא זונה שעומדת בקרן רחוב, אני מוצאת את הקליינטים שלי באינטרנט והאינטרנט זה מקום של מילים. אז כשאני מתקשרת עם מישהו דרך המילים אני יכולה להרגיש אותו. אף פעם לא הייתה לי נפילה, לפעמים טוב יותר לפעמים טוב פחות אבל בסופו של דבר לא רע לי, יש לי יותר כסף עכשיו ואני נהנית מהזיונים. אפילו פגשתי כמה אנשים מאוד טובים בדרך וחלק מהם נהפכו לידידים טובים. אולי גם אתה היית יכול להיות כזה. אתה אחד האנשים הכי מיוחדים שפגשתי ואני אוהבת להזדיין איתך  אבל אתה תמיד שואל יותר מידי שאלות וחוץ מזה אתה קמצן.

 

די תפסיקי את זה , הסברתי לך מדוע היה לי כה קשה לשלם לא זה לא נובע מקמצנות יש לכך סיבות אחרות.

 

תגידי סול, את מבינה מה קורה בחיים שלך, היכן היית לפני שנה, היכן את היום?  את מודעת למה שקורה לך.

 

סול הביטה בי במבט שהיה בו הרבה תוגה.

 

אתה חושב שאני מאושרת מזה שאני זונה?  יכול היה להיות יותר טוב אבל אני לא ממש סובלת ואני כל כך זקוקה לחום לליטוף לחבוק וכאשר אני עם האנשים האלה , לכמה שניות יש לי אשליה שהחבוק שלהם אמיתי.

 

 ומה עם אהבה? או סתם חבר קבוע, שותף לדרך?

 

לא חושבת שאני רוצה כזה, אני עדיין לא מוכנה, כנראה שהתרגלתי לשכב כל פעם עם מישהו שונה, יותר בטוח ככה, לא רוצה מישהו שיבלבל לי את המוח.

 

מי אני בעינייך סול? אתה גבר חכם ורגיש ומזיין מצויין אבל אתה נודניק, שואל יותר מידי שאלות, קשה לי איתך.

 

קשה לך כי אני מציב בפנייך ראי שאינך אוהבת ,מכריח אותך להתבונן בעצמך, לשאול שאלות.

 

יכול להיות שאתה צודק, אבל זה   מה שיש . אם היית פחות קמצן אולי הדברים היו נראים אחרת.

 

ואולי באמת הייתי צריך להיות " פחות קמצן" ואז הייתי יכול להפגש עם סול פעמים רבות?

 

אולי? אני חושש שאם זה היה קורה, היינו רבים בסוף כי לא הייתי מוותר לה כל כך בקלות. נותן לה  לוותר על חייה האמיתים  לחיות חיים כה חסרי תכלית.

 

 אולי אני כועס קצת על עצמי שלא התעקשתי יותר. סול הייתה באמת יפה, אינטלגנטית, רגישה, סקסית, כל מה שביקשתי בבחורה והאנרגיות ביננו גם בדבור וגם במיטה זרמו להן תמיד בדרך מופלאה.

 

הייתי צריך להתאמץ יותר, בגלל האור המופלא שנגה בעיניה של סול.

 

כמה אור היה בעיניים האלה, כאשר פגשתי אותה בפעם הראשונה. והשם שלה , סול, שמש בספרדית, כל כך התאים.

 

בפעם האחרונה שפגשתי את סול כבר לא היה אור בעיניים שלה. העיניים שלה לא היו עצובות או מרירות לא משהו דרמטי נוגה, סתם עיניים רגילות.

 

עינים בלי אור.

נכתב על ידי , 29/5/2006 22:20   בקטגוריות ספורים שהיו באמת, סיפרותי  
43 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ר. ב-21/6/2008 05:53
 



הסרט עדיין לא נקרע, מה יהיה


 

הסרט האדום עדיין על פרק ידי

הסרט האדום מרופט ומהוה אבל הוא ממאן להיקרע

היום  מלאו שלושה חדשים ליום שבו הוא נקשר לפרק ידי.

עד מתי

נו תקרע כבר

תן לי לצאת לחופשי

נכתב על ידי , 28/5/2006 19:54  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של shakti ב-31/5/2006 15:49
 



לדף הבא
דפים:  

27,246
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטנגו אחר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טנגו אחר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)