הבת הצעירה שלי היא בת 11
היא הכי דומה לי חיצונית, ומכל ילדי ,היא היחידה שאוהבת לקרוא. כל לילה היא קוראת עד שעה מאוחרת ונרדמת עם ספר במיטה. אני מטורף על הבת שלי ואוהב אותה כל כך...
בחדשים האחרונים היא מתכתבת עם סופר ילדים וזה מאוד מאוד מרגש אותה וזה גם מאוד מרגש אותי.
אחרי שהסופר ענה למכתב הראשון שהיא כתבה לו, היא ענתה לו במילים הבאות:
"רציתי לשאול אותך משהו, יום אחרי שכיבלתי את מכתבך, בדרך לבית הספר, עצרתי בפינה אחת, בה הכביש היה מלאה עלים של פרחים סגולים וכשהסתכלת למעלה ראיתי עץ אם פרחים סגולים והשמיים היו כל כך בהירים, זה היה רגע נורה יפה, רגע אינטימי שאי אפשר לתאר, רגע בו הייתי רוצה שהזמן יעצור.
כשחזרתי מבית הספר הברתי ליד הפינה הזו והבנתי שזה לא היה אותו הדבר
השמים היו קהים, עצובים. הרגשתי שקודם זה היה מיוחד יותר, כי כמובן תמיד הפעם הראשונה היא הכי מיוחדת.
השאלה היא, האם פעם אחת כרה לך דבר כזה, רגע בו היית רוצה לעצור את הזמן?
ואם כן איך אתה מסתפק עם העובדה שאתה לא יכול לעצור את הזמן?
אז עלה לי רעיון לראש ורציתי לשאול את דעתך,
אני אכתוב בספר כל פעם שאני אמצה את עצמי ברגע כזה, מה אני רואה, מה אני מרגישה...."
קראתי את המילים היפות האלה וכמעט נחנקתי מדמעות. איזה מכתב יפה, איזה רגישות
ויחד עם זאת, כבר ראיתי, כמה שהיא דומה לאבא שלה, ראיתי איך גם היא מתבוננת במציאות בעצב מסויים, מבינה שאי אפשר לתפוס את הרגע החולף, אי אפשר לעצור את הזמן וכאשר היא תהיה גדולה היא תנסה שוב ושוב לשחזר את הרגעים היפים של חייה, דרך המילים....והיא כבר עושה זאת עכשיו...
טוב, אני יודע שהייתי רגשן מידי בפוסט הזה....
אבל ככה זה
גאווה של אבא...
וגם קצת דאגה.......
בבלוג זה
בכל הבלוגים
