טנגו אחר

פטריות הקסם במקדש המאיה – ההזיה

הפרק הראשון 

האם ניתן להעביר במילים הזייה? לתאר מצב תודעתי אחר ושונה? קשה להעביר תחושות שאפילו עתה, אחרי שנים, כשאני ניזכר בהן, אני מצטמרר ברגשות של הוד ורעדה. אי אפשר להעביר את התחושות, זה כמו לספר חלום. משהו שחווים אותו, חשים אותו, באיזה שהיא ספירה שהיא מעבר למלים. בעולם אחר שבו מתמזגים עם מציאות אחרת.

ישבנו אקסל ואני על אחת הגבעות בפאלנקה. נשענים בגבנו על קיר אבן ובו תבליטים רבים. התבוננו בשמיים, בציפורים שעפו ממעל, במקדשים שהיו פזורים ברחבה שמתחתנו. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, רוח נעימה נשבה, העשב התנועע קלות.  כמה זמן היינו שם? ימים שבועות שנים? תחושת הזמן התבלבלה. אני זוכר שהסתכלתי על שעוני ואחרי ימים רבים, הסתכלתי שוב והמחוג עמד מלכת. נמלה זעירה טיילה לה על כף ידי ואני הבטתי בה והרגשתי את פעימות ליבה. הרגשתי שאני נמצא בתוך גופה הקט.

פתאום ראיתי את עצמי דרך עיניה של הנמלה....

פניו של אקסל שממולי הי חרוצות בפסים כתומים ורודים. עיניו רשפו ניצוצות כחולים

אקסל חייך אלי ואני חייכתי חזרה היינו ביחד.

העננים ממעל נפתחו ונסגרו. שיר התנגן בליבי. פתאום נזכרתי, לרגע התודעה הרגילה שלי זו שחושבת כשאיני אוכל פטריות. לרגע היא חזרה לה, ובדל מחשבה התקבץ לו למשפט: זה השיר ששמענו אתמול. אותה מנגינה.....

ממולנו עמד אחד השומרים של האתר. מכסיקני בגיל העמידה, פנים עגולות, חיוך רב סוד. הוא עמד מולנו והביט בנו ואני ידעתי. הוא תמיד היה שם הוא כבר עומד שם דורות רבים. זה הוא ' הכהן הגדול. כהן המאיה הגדול שממשיך לנהל את הטקסים במקום. כמו פעם , כלום לא השתנה.

קשה לשחזר את החוויה

אני אבל יודע שאז הרגשתי, בפעם הראשונה של חיי, שאיני מפחד למות. הרגשתי חלק מכוליות גדולה ממני. חלק בלתי נפרד ממנה ובו בעת הרגשתי שאיני מאבד את האני...

פתאום בא השומר ואמר לנו שאנחנו צריכים לעזוב את האתר שסוגרים.

יצאנו לאיטנו ופסענו במורד הכביש אל המחנה.

בדרך נכנסנו ליער לגו'נגל למקום שהייתה בו בריכת מיים זכים ומפל

זכרתי שאתמול, פחדתי לשתות מהמיים האלה, פחדתי שהם מזוהמים

אבל היום לא פחדתי

הרגשתי שאני והחיידקים והמיים, כולנו חלק מאותו יקום.

נכנסתי למיים עד לראשי וגמעתי מהם לרוויה..

המשכנו למחנה. ביקשתי לנוח מעט בערסל שלי. ערסל שקניתי באותו בוקר, כי עד אז לא היה לי ערסל. בערסל אחר ישב בחור צרפתי צעיר וקרא ספר.

הכרתי אותו מייד. בלילה הקודם, עדיין לא היה לי ערסל ואני פרשתי את שק השינה שלי על ריצפת הבטון וניסיתי לישון. פתאום בשעת לילה מאוחרת הגיע מישהו ותלה את הערסל שלו מעל ראשי. ממש ללא התחשבות.

רציתי לחנוק אותו . התחלתי למלמל מילות מחאה והבחור ענה משהו בצרפתית. התרגזתי עוד יותר. אז לא אהבתי במיוחד צרפתים אבל הייתי עייף ולא היה לי כח לקום ולריב עם אף אחד.

למחרת כשחזרנו למחנה ראיתי אותו שוב, את הצרפתי המעצבן הזה מאתמול. גבר נעים סבר עם משקפיים ופנים טובות, קרא לו בשקט ספר בערסל.

הרגשתי פתאום כל כך מבוייש. הצטערתי שאמש היו לי רגשות כל כך אלימים ונגטיבים כלפי האיש הזה. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו...

הבחור הצרפתי נבהל לרגע. הוא אפילו לא הכיר אותי. "מי אתה" הוא שאל. סיפרתי לו מי אני וביקשתי סליחה על שאמש כעסתי עליו.

" אין דבר" השיב לי הצרפתי בחיוך. " לא נורא" סיפרת לי משהו יפה. אני מודה לך"

ואז הוא פשט את זרועותיו ושנינו התחבקנו שעה ארוכה.

באותו ערב לא הפסקתי לספר על האנרגיות הטובות שהיו לי. שפעתי אהבה, חיבה, רגשות יפים לכל האנשים שמסביב. ג'ו הרופא אמר שהוא בפאלנקה כבר עשר שנים ואף פעם הוא לא פגש מישהו שעבר טריפ כל כך חזק וכל כך חיובי.

ג'ו אסר עלי לקחת עוד פטריות במשך שלושה ימים.

"קודם כל צריך לתת לגוף להתנקות"

למחרת הלכתי שוב לבריכה שמתחת למקדש וישבתי שעה ארוכה תחת העצים וחשבתי. פתאום הבנתי שאין סיבה למהר, לא צריך להיצמד לתכניות. אפשר לשנות דברים. צריך פשוט להרגע. לדעת להתבונן ברגע החולף. בהזדמנויות שהחיים מזמנים לך......

ידעתי מה אני צריך לעשות עתה....

נסעתי לעיירה פאלנקה, בתחנת האוטובוס קניתי כרטיס לסן קריסטובל.

באותו ערב כבר הייתי בדרך....

נפרדתי לשלום מאקסל ואחר כך עליתי על האוטובוס ונסעתי חזרה לסן קריסטובל כדי לקנות אבני עינבר......

  המשך יבוא ( לינק לוחצים ועוברים לפרק הבא)

פטריות הקסם במקדש המאיה

(וגם– כיצד הפכתי ללוטש עינבר)

האוטובוס הישן יצא מהרחבה המאובקת בעיר סן קריסטובל דה לס קאסאס והחל לקרטע אל מחוץ לעיר   עד שהגיע לדרך העפר הלבנה שהשתרעה  עד למעבר לאופק בין  עצי גו'נגל ירוקים ירוקים.

לידי באוטובוס ישב צעיר נורווגי ששיערו מהוה, בלונדיני חיוור עם עיניים מימיות. " שלום" הוא אמר לי" "אני אקסל. נעים מאוד" אני מקווה שיהיה לנו מעניין ביחד בשעות הארוכות של המסע עד לפאלנקה".

לחצתי את ידו של אקסל וחייכתי אליו חזרה.

אקסל הוציא מתיקו אבן משונה ונייר זכוכית והחל ללטש את האבן במרץ.

"מה אתה עושה?"

"אני מלטש עינבר."

"מה זה עינבר?"

"מה אתה לא יודע"? פער לעומתי אקסל עיניים גדולות.

"איך אתה לא יודע מה זה עינבר? עינבר זה לא אבן , בעצם זה שרף עצי אורן בן מיליוני שנים שהתאבן. לפעמים אפילו יש בתוך העינבר עלים מאובנים או חרקים שנילכדו בתוכו. אני בא מהים הבלטי ואצלנו כבר מימי קדם,  לעינבר יש המון משמעות מיסטית. אצל הויקינגים הייתה לו משמעות דתית חשובה ואף ספן ויקינגי לא היה יוצא אל הים ללא קמע של עינבר התלוי על צווארו.

ניסיתי לדמיין את אקסל, הצעיר החייכני הלבנבן, להמציא את דמותו מחדש לובש קסדת ויקינג. ידיו שריריות  ועליהן קיעקועים כחולים , אוחזות בהגה הספינה או בחרב מאיימת. לא הצלחתי כל כך לראות באקסל, לוחם ויקינגי מפחיד.

אקסל סיפר  לי כיצד  גילה  שבסן קריסטובל יש המון עינבר. כולם בעיר הזו רק מדברים על העינבר. יש שם קדחת עינבר, כמו קדחת הזהב שהייתה בסן פרנסיסקו בסוף המאה התשע עשרה. אנשים קונים , מוכרים, מלטשים עינבר, עושים תכשיטי עינבר. "מה לא ידעת? כמה זמן היית בסן קריסטובל? "

"הייתי שם כמעט חודש."

"ואף פעם לא שמעת אנשים מדברים על עינבר?"

"לא שמעתי מצטער".

"חבל בשבילך, זה כל כך זול העינבר בסן קריסטובל. ממש מחירי מציאה. בנורוגיה זה עולה פי עשר. הנה, קניתי חצי ק"ג של אבני עינבר לא מלוטשות. וכשאחזור לנורווגיה אמכור אותן וארויח כמה אלפי דולרים."

הצטערתי פתאום, שלא ידעתי על העינבר שמוכרים בסן קריסטובל, גם אני הייתי יכול לקנות אבנים כאלה ולמכור אותן אחר כך ברווח גדול....

שש שעות אחר כך הגענו לפאלנקה. לייד ההריסות של המקדש העתיק  היה מחנה קמפינג קטן שבו ישנו התיירים שהגיעו לפאלנקה. מסעדה קטנה, מבנה שירותים, כמה סככות עם גגות של דקל, ריצפת בטון וווים לתליית ערסלים.

שילמנו, השארנו את התרמילים במשרד הקבלה והלכנו לבקר מייד בעתיקות.

פאלנקה. היפה במקדשי המאיה במרכז אמריקה. היחידי שבנוי באיזור הררי, בין גבעות ירוקות, שרכים משתרגים , ציפורי קסם ופלגי מיים צלולים מפעפעים בין ההריסות.

הסתובבנו אקסל ואני בין המיבנים האפורים  . בתוך אחד המקדשים שמענו קול שירה עצוב, מנגינה משונה במלודיה וסולמות לא מוכרים. נכנסנו פנימה והצצנו. גבר בלונדיני, תייר כמונו ישב על הרצפה, גבו אל הקיר, מבטו נעוץ בקיר שממול, כאלו הוא שקוע בחלום פנימי.

ניסינו לדבר איתו אך הגבר רק בהה בנו והמשיך לשיר את השיר המשונה שלו.

הוא לא היה היחידי. באותו יום, כאשר שוטטנו באיזור המקדשים ראינו עוד שלושה כמוהו, שישבו ושרו  את השיר המשונה ובוהים בקיר. וכולם המהמו את אותה מנגינה.

"מה קורה לאנשים האלה?"

"איני יודע" ענה אקסל. "אולי במחנה יהיה מישהו שיידע לספר לנו מה קורה."

בערב במחנה, סיפרו לנו שהאנשים האלה ששרו שם אכלו פטריות קסם.

האנשים האלה באו למכסיקו ולפאלנקה כדי לאכול פיטריות קסם.

גבר אמריקאי בלונדיני  מזוקן. ג'ו קראו לו,  בן ארבעים בערך שישב במסעדה, לקח אותנו תחת חסותו  והסביר לנו באריכות מהן הפטריות האלה:

האיש הזה היה רופא חשוב. מישהו שנלחם בוויטנם כמה שנים ואף נפצע במלחמה ההיא. אחר כך הוא היה פרופסור לרפואה באוניברסיטת סטנפורד עד שיום אחד הייתה לו התמוטטות עצבים. אפקט פוסט טראומטי של המלחמה ההיא ואז הוא שינה את חייו והפך לרופא הומאפטי. מאז כל שנה, מזה עשר שנים. הוא בא לפלאנקה כדי לבלות בה את חופשתו השנתית ולאכול פטריות.

" הפטריות של פאלנקה הן הפטריות  הכי טובות במכסיקו אולי הכי טובות בעולם, אתה עוד תראה....."

בבוקר יצאנו לחפש פיטריות. ליד המחנה היו מרחבים שהשתרעו עד האופק. גבעות עם הרבה עשב ירוק, שפרות חומות רעו בהן.  העשב הירוק נצץ מטל הבוקר והפיטריות גדלו בלילה על הגללים של הפרות.

נערים מכסיקנים צעירים ניגשו אלינו והציעו למכור לנו שקיות עם פיטריות אבל ג'ו  -שהיה מומחה גדול לפיטריות האלה -  אמר לנו שאסור לקנות פיטריות.

" אם לא מוצאים לבד את הפיטריות זה אומר שאתם לא צריכים לאכול פיטריות היום. כל אחד מצליח למצוא את הכמות המתאימה שהוא צריך.  הטבע מחליט מהי הכמות. ואם לא מוצאים, אז זה אומר, שזהו יום שאסור לאכול בו פיטריות. יש לזה גם הסבר הגיוני. כאשר עצבנים, כאשר יש אי שקט פנימי, לא מרוכזים ולא מצליחים להבחין בפיטריות בין העשבים, במצב כזה עדיף לא לאכול אותן כי כשמרגישים עצבנים  יש טריפ גרוע.

אנחנו, אקסל ואני , דווקא מצאנו הרבה פטריות.

אחרי הצהריים, הכנו לנו חביתה גדולה עם הרבה פיטריות.

כשגמרנו לאכול פנינו והלכנו אל המקדש......

ההמשך פרק 2

לפני כמה חדשים כתבתי סיפור אהבה המתרחש במקדש מאיה עתיק ליד אחד החופים ביוקטאן מכסיקו. במקדש טולום.

במקום הזה ליד מקדש טולום נעלמה לפני כמה חדשים מטיילת ישראלית, דנה רישפי, ועד היום איש לא יודע מה עלה בגורלה.... לפי הכתבות בעתונים המקום לא השתנה כל כך בשנים שעברו מאז שביקרתי בו.

היום, הגיע מישהו לסיפור הזה מדף החיפוש של msn. כנראה שהוא הגיע אלי כי בספור שלי  יש תמונה של המקדש הזה בטולום

רציתי לראות מה חיפשו ואיך הגיעו דווקא אלי ואז הגעתי לדף הזה שבו עשרות תמונות יפיפיות של מקדשי מאיה במכסיקו ובגוואטמלה.

אוסף יפיפה של תמונות

 הייתי בכל המקומות האלה ( בטעות יש באוסף הזה גם תמונה אחת של מאצ'ו פיצ'ו)

ואני חושב שעכשיו לאחר שהתבוננתי בבתמונות אולי אכתוב עוד סיפור על חוויה מיסטית שהייתה לי באחד המקדשים האלה.