טנגו אחר

לודמילה ותא הטלפון

ושם היא ישבה במסעדה, אישה קטנה, רזה, בובת פורצלאן מעוצבת. עיניה כחולות כגולות זכוכית. עורה בהיר ורדרד. תלתליה בלונדינים. שפתיה מליאות אדומות כורד. ידיה קטנות וצפרניה מטופחות.   ישבה לבדה ליד השולחן בין המון אנשים חוגג. משפחות שבאו לאכול פסטה בשעת ערב מוקדמת. רעש והמולה.

מדוע בחרתי במסעדה הזו ב-PIPO -  איני יודע אולי בגלל שהיא הייתה  לא רחוק מהמלון שלה אולי בגלל שפעם, לפני שנים רבות אהבתי לאכול בה.

לודמילה חייכה אלי חיוך של קסם של רוזנת פולניה. זה אתה?

התקרבתי לשולחן חייכתי אליה התכופפתי לעברה ונשקתי את ידה. כך צריך לברך פולניה.

כן לודמילה הייתה פולניה. ארגנטינאית, אבל ממוצא פולני אפילו לדבר פולנית היא ידעה והיא  גם ספרה לי שכשביקרה בפולניה כמה שנים קודם לכן, הסתבר לה , שלך ואלנסה הוא בן דוד שני שלה.

לודמילה גרה בעיר רחוקה בטאנדיל . ארבע מאות ק'מ מבואנוס איירס.  שנה לפני שנפגשנו היא התגרשה. כל חייה הייתה אישה הגונה. גידלה ילדים. בלילה קראה להם ספורים בפולנית כדי שלא ישכחו את השפה  ואחר כך היא הייתה כותבת  מכתבים לאמא שלה שנשארה בוורשה.

כשהייתה פותחת את החלון בבוקר הייתה רואה את כרי הדשא הירוקים של הפמפה השטוחה, שהשתרעו עד האופק וביניהם מאות כתמים שחורים וחומים של פרות רועות , ואז היא הייתה בוכה מעט ואחר כך הילדים היו הולכים לבית הספר והיא הייתה מסתכלת על טלנובלות בטלויזיה.

ויום אחד הילדים גדלו וגם הבעל עזב את הבית כי הייתה לו מאהבת ולודמילה נשארה לבד.

ואז היא התחילה לנסוע לבואנוס איירס. בכל חודש עשרה ימים. עשרה ימים של זיונים מטורפים.

בעיר שלה, בטאנדיל. לודמילה הייתה אישה הגונה, מכובדת. כמה גברים בגיל העמידה, בעלי חוות שמטפחת משי צבעונית על צווארם, מחוזקת בסיכת כסף,  על כתפיהם מעיל עור אנטילופה חום ולרגליהם מגפיים שחורות, ניסו לחזר אחריה.לודמילה הייתה יפה כמו רוזנת פולניה ואיש לא הבין איך הבעל שלה יכול לעזוב אישה כה יפה, אבל לודמילה דחתה את כולם. לודמילה רק רצתה לנסוע לבואנוס איירס כי שם אף אחד לא הכיר אותה ושם היא יכלה להזדיין בלי סוף.

בשבועות שקדמו לנסיעותיה  היא הייתה יושבת שעות על גבי שעות באתרים של צ'אטים באינטרנט ומחפשת גברים מבואנוס איירס ואז כאשר היה לה מאגר מספיק של גברים מענינים, היא הייתה נוסעת ומזדיינת עם כולם. לודמילה יכלה סוף סוף לעשות מה שלא יכלה לעשות כל החיים. להזדיין ולעשן.  בעלה של לודמילה לא הרשה לה אף פעם לעשן ולכן, הדבר הראשון שהיא עשתה, מייד לאחר שהתגרשה, היה להיכנס לבית הקפה המרכזי בכיכר העיר. להזמין כוס של קפוצ'ינו בקצפת ואחר כך להדליק סיגריה במצית של זהב ולהפריח את עיגולי העשן מעלה מעלה בהתרסה. עכשיו היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. לודמילה יכלה לעשן בטאנדיל אבל כדי להזדיין היא הייתה צריכה ללכת לעיר אחרת.

פעם אחת – כך היא סיפרה לי – הביקור בבואנוס איירס היה קצר מדי, רק כמה ימים ודווקא אז היו לה גברים רבים שחיכו לה ולכן  במשך שלושה ימים, היא שכבה עם כולם, כל יום עם שלושה.  ואחר כך היא חזרה לעיר שלה לטאנדיל כדי לשבת בשולחן הנשיאות של ארוע הצדקה של אגודת מגדלי הבקר המקומית.

דיברנו כמה חדשים. לודמילה הייתה אישה חכמה. היה לה יופי של אישה בשלה, באותו זמן היא היתה בת 46, פניה היו חלקות מאיפור והקמטים הזעירים שבזוית עיניה רק הוסיפו לה לווית חן. בלחייה הורדרדות ניתן היה להבחין בנימים כחולים של דם. כשראיתי אותה באותו יום בפעם הראשונה ניזכרתי בנאפוליאון ובאהובתו הפולניה.

דיברנו שעה ארוכה. היה ברור שבשלב מסויים נתעלס באהבים אבל הדרך לא אצה לנו. ישבנו ואכלנו פסטה במסעדה הרועשת ואני הבטתי כל העת בפניה היפות ומידי פעם ליטפתי את ידה.

לודמילה חייכה אלי, הדליקה סיגריה ואמרה. "אוקי, קאבליירו, שנלך"...... פסענו לאטנו ברחוב, במרכז בואנוס איירס. הלכנו לעבר המלון של לודמילה. תמיד היא התגוררה באותו מלון, חדר 410. כולם הכירו אותה. אבל עם הגברים היא תמיד הייתה מזדיינת במלונות אחרים. לא חסר בבואנוס איירס מלונות לזיונים חפוזים  Hotel alojamienmto  כך קוראים למלונות האלה. אבל לודמילה הייתה רוזנת פולניה. לא התאים לי לזיין רוזנת פולניה במלון כזה וחוץ מזה הרגשתי שעם לודמילה הולך ונטווה ביננו משהו אחר. משהו שהוא מעבר לתשוקה. משהו שהוא ידידות רבת עומק. במשך חדשים לודמילה סיפרה לי הכל וגם אני סיפרתי לה הכל. היינו כבר חברים. לא בער לנו כלום.

"אכפת לך שאעשה איזה שיחת טלפון לבן שלי בטאנדיל. אני קצת מודאגת. הייתה לו בחינה באוניברסיטה הבוקר ועדיין הוא לא התקשר כדי לספר לי מה קרה. בדרך כלל הוא מתקשר מייד."

"רוצה להתקשר מהטלפון הנייד שלי, שאלתי, לא אין צורך זה נורא יקר, יש לי כרטיס חיוג מיוחד  אתקשר מקאבינה , מטלפון ציבורי."

בפינת הרחוב היה Locutorio , חנות כזו שיש בה הרבה מחשבים שאנשים באים אליהם כדי להסתכל באינטרנט ועשרים קבינות של טלפון ציבורי.  נכנסנו לקבינה האחרונה שהיתה בסוף המסדרון. בפנים כסא קטן. "אתה רוצה לשבת?" שאלה אותי לודמילה? "אוכל לשבת עליך אני לא כבדה." התישבתי ולודמילה ישבה על ברכי. דלתות הקבינה היו מעץ והחלק העליון היה מזכוכית. שמתי לב שכשאנו יושבים בחוץ בחדר רואים רק את הראשים שלנו.

לודמילה חייגה את המספר של הבן שלה ואני שאפתי את ריח הבושם שלה,   על צוארה הורוד שהיה מופנה אלי הייתה פלומה זהובה ואני נעצתי בו את מבטי ובחנתי את שרשי שערותיה. לודמילה שוחחה עם בנה ואני ליטפתי את צווארה בתנועות קטנות ובידי השניה חרצתי תלמים בגבה. לודמילה רעדה קלות. "תמשיך" היא לחשה לי כשהיא מכסה את השפורפרת, תמשיך זה נעים לי ואחר כך נלחצה אל אברי שכבר היה קשוי ודחקה לעברו את ישבנה .  רציתי לנשק אותה אבל הראשים שלנו היו גלויים, כולם יכלו לראות אותנו.  ליטפתי את בירכה של לודמילה והיא החלה להאנח קלות. "די", לחשה לי, "הבן שלי יכול לשמוע".... לא הפסקתי. החדרתי את כף ידי מתחת לחצאית. לודמילה לא לבשה תחתונים. החדרתי שתי אצבעות לערוותה והתחלתי לעסות את כפתור הדגדגן שלה. לודמילה ממש נזלה מיים מרוב רטיבות. פשקתי את שפתי הערווה והכנסתי ארבעה אצבעות פנימה בתנועה חזקה. לודמילה התרוממה מעט ועזרה לי להחדיר את ידי פנימה " אז תשמור על עצמך בן", נפרדה לודמילה כמעט בזעקה אל השפורפרת," צ'או Te quiero hijo te veo manyana"   (אני אוהבת אותך בן, להתראות מחר). לודמילה המשיכה להחזיק את השפורפרת. כאלו היא ממשיכה בשיחתה. ידה השניה נשלחה לעבר רוכסן המכנסים שלי ושיחררה את אברי.  חיבקתי אותה חזק מאחור, ידי האחת על פיטמת שדה והשניה מכוונת את אברי לתוכה. כל העת הסתכלנו מבעד לדלת הזכוכית. איש לא ראה אותנו. בקבינה ליד פטפטה בקול אישה מבוגרת.

לא זזתי כמעט, רק כיוונתי לאיטי את אברי לתוך הפות הלוהט של לודמילה ולודמילה נצמדה אלי בכח. ידה האחת מחזיקה בשפורפרת, כאלו היא מדברת, וידה השניה מחככת מקדימה את הדגדגן שלה. הבטתי שוב דרך החלון, הייתה עצבני מעט, אולי מישהו יעבור? אולי יראו אותנו? המסדרון היה ריק. כשראיתי שאיש אינו מבחין בנו, התחלתי ללקק את צווארה של לודמילה ואחר נשכתי אותה שוב ושוב בתנועות שהפכו לעזות יותר ויותר. לודמילה נאנקה וניסתה להסתיר אנחותיה. לא יכולתי לנוע כמעט, רציתי לפמפם אותה בכח, בעוצמה, בתנועות חדות אבל ידענו שאם נתחיל להשתולל יותר מידי יבחינו בנו. המשכנו לנוע בתנועות קטנות כמעטללא תזוזה, רק אברי בתוכה והיא נצמדת אליו בשפתי ערוותה בכח בעוצמה. שפתה התחתונה של לודמילה החלה לרעוד והיא נעצה את צפרניה בזרועי . שפורפרת הטלפון נשמטה אל הרצפה ואז בתנועה פתאומית הצמידה לודמילה את שתי ידי אלי מאחור  וחיבקה אותי בעוז. אחר החלה לגנוח בקולות מיבבים חרישים. החזקתי בשתי ידי בכתפיה והצמדתי אותה אלי שוב ואז פרץ מאברי נחשול של נוזל חם. מזרקה לוהטת שהציפה את רחמה.....השענתי את ראשי על צווארה של לודמילה ונשמתי שוב את ריח הבושם שלה. לודמילה ליטפה בתנועות ארוכות את ידי.

נשארנו כך דקות ארוכות.

"אתה רוצה לבוא למלון שלי?" שאלה לודמילה. "אני רוצה לחבק אותך שוב במיטה. אני רוצה לישון איתך".

יצאנו מהקבינה. ברחוב ראיתי פתאום שהחנות שלי הייתה פתוחה מעט ושקצה חולצתי מבצבץ מתוכה. האם ראה אותי מישהו כך כששילמתי בקופת ה  Locutorio-,  סידרתי במהירות את מכנסי. איש לא היה ברחוב כדי לתפוס אותי בקלקלתי.

גשם חזק החל לרדת פתאום. היינו קרובים למלון של לודמילה ,  רק חמישה רחובות אבל הגשם היה כה חזק שהרחובות הפכו לנהרות שוצפים ואי אפשר היה אפילו לעבור אותם. חיכינו בכניסה של בנין עד יעבור זעם. אורות של מונית הבליחו מבעד לאפילה.  זינקתי  לרחוב ועצרתי אותה. "בואי", קראתי ללודמילה. לודמילה קפצה למונית ומייד התכרבלה בזרועותי. בגדיה היו ספוגים במיים. חיבקתי אותה חזק וליקקתי את צווארה. לודמילה הגישה לי את פיה הרטוב ואני נשקתי אותה בפעם הראשונה.  ברדיו של המונית נשמע קול טנגו עצוב   Tengo gana de llorar en esta tarde gris  ( אני רוצה לבכות בערב אפור זה)  אבל אנחנו היינו שמחים.

בימים האחרונים אני קורא הרבה בשיריו של קונסטנדינוס קוואפיס.

הנה עוד שיר האהוב עלי במיוחד

והפעם, הוספתי גם כמה הסברים היסטורים.....

מיריס: אלכסנדריה, שנת 340 לספירה

 כשנודע לי על האסון, על כך שמיריס מת,

הלכתי לביתו גם אם בדרך כלל

אני נמנע ללכת לבתיהם של הנוצרים

וביחוד בעתות אבל או חגים.

עמדתי בפרוזדור. לא רציתי

להכנס פנימה. הבחנתי היטב

שקרובי המת מביטים עלי

בתמיהה ואיבה גלויה.

החזיקוהו בחדר הגדול. ממקום עמדי

נראתה פינה שלו בלבד.

ראיתי מעט: שטיחי קיר יקרים

וכלי הכסף וכלי הזהב.

עמדתי ובכיתי בפינת הפרוזדור

וחשבתי שכל אספותינו, טיולנו

יהיו חסרי כל ערך בלעדי מיריס.

וחשבתי על כך שלא אראה אותו עוד

בהילולות הלילה היפות והמושחתות שלנו –

מבלה נפלא, צוחק, מדקלם שירים

באותה תחושה מושלמת של המקצב היוני –

וחשבתי איך אבדתי לעולם ועד

את יפיו , איך אבדתי לעולם

את הנער הזה לו סגדתי עד טרוף.

כמה נשים זקנות, לידי דיברו בקול נמוך

על יום חייו האחרון –

על שפתיו בלא הרף שמו של כריסטוס

צלב בתוך ידיו. –

ואז נכנסו לחדר שבו הונח

ארבעה כהני נוצרים ואמרו תפילותיהם

בלהט רב נשאו קולם אל ישו

או אל מרים ( איני בקי בעניני דתם).

ידענו כמובן שמיריס הוא נוצרי.

מן הרגע הראשון ידענו זאת, מרגע

שהצטרף אלינו לפני כשתי שנים.

אבל הוא חי בדיוק כמונו

שוחר תענוגות אף יותר מכולנו.

פיזר את כספו לרוב על בילויים,

שווה נפש לשמו הטוב בין הבריות.

השתתף במרץ רב בקרבות  הליליים

כשחבורתנו נתקלה בחבורה יריבה

מעולם לא הזכיר את דתו

ופעם אמרנו לו שנקחהו

עמנו למקדש של סרפיון.

הבדיחה שלנו כמו גרמה לו מורת רוח

- כן עכשיו אני זוכר.

וכן אני נזכר בשני מקרים נוספים.

פעם כשנסכנו נסך לפוסידון

הוא נשמט ממעגלנו והביט לכוון אחר,

ופעם כשאחד מאתנו אמר בהתלהבות:

"ינצור את חבורתנו ויחסה עליה

אפולו הגדול, כליל היופי" מיריס לחש

(האחרים לא שמעו) "את כולם פרט לי".

הכוהנים הנוצרים בקולות רמים

התפללו לעלוי נשמת הנער –

הבחנתי באיזו דקדקנות

באיזו שימת לב לפרטי פרטים

של כלי דתם הכינו את הכל

לקראת הלויה הנוצרית.

ולפתע תקפה אותי תחושה כה משונה,

חשתי כאלו מיריס הולך ממני, הוא,

הנוצרי, לפתע התאחד

עם בני דתו ואני הפכתי

זר, זר גמור. חשתי אפילו

ספק שמנקר: שמה תשוקתי הוליכתני שולל

ולמעשה לדידו, תמיד הייתי זר. –

הסתלקתי מיד מן הבית המפחיד

ברחתי חיש מהר בטרם יסלפו

בנצרותם, את זכרו של מיריס.

מדוע אני אוהב כל כך את השיר הזה על מיריס?

בשיר הזה מצליח קוואפיס בשורות מעטות בלבד, להעביר כמה תחושות:

 השיר הוא שיר של קינה ואבדן. שיר אהבה מרטיט וגעגועים לאהוב שהלך לו לבלי שוב  אבל  במקביל, מצליח קוואפיס לתפוס ולהמחיש בדרך גאונית ממש, רגע מסויים בהיסטוריה של המערב: את הרגע  של המעבר בין הפאגניות והנצרות.

אלכסנדריה בשנת 340 היא עדיין העיר הגדולה והחשובה באימפריה הרומית. רומא הבירה הגדולה של המערב כבר נמצאת בתהליך של ירידה וניוון. העמים הגרמנים הברברים עדיין לא כבשו אותה, אבל באותה תקופה כבר עבר מרכז הכובד הכלכלי של האימפריה למזרח הים התיכון.  למזרח ההלני ששפתו הייתה יוונית. אלכסנדריה במצרים ואנטיוכיה בסוריה היו שתי הערים הגדולות והחשובות. אלכסנדריה הייתה גם הבירה התרבותית של העולם דובר היוונית ושל המערב בכלל. הספרייה הגדולה באלכסנדריה שנוסדה כארבע מאות שנה קודם לכן ,הייתה הספריה הגדולה בעולם. כבר במאה הראשונה לפני הספירה הצליח אחד מהמלומדים באלכסנדריה לחשב בדיוק של כמה מאות מטרים 'את היקף כדור הארץ ( לא זה לא היה  קולומבוס שגילה שכדור הארץ עגול, היוונים ידעו זאת הרבה לפניו) בחצר המלך תלמי גם  הציג יום אחד מהנדס, עגלת צעצוע הנעה מכח הקיטור....

אבל העולם הרומי איבד את חיוניותו. הדתות והאלים הרבים שהגיעו מהמזרח, מיתרה, קיבלה, איזיז ואוזיריס וכל פנתיאון האלים של פעם'  הפכו יותר ויותר רק לשעשוע והטקסים שלהם  היו  למופעים שאין בהם באמת חיבור לרז ולסוד אין בהם תשובות לשאלות הגדולות של הקיום האנושי, אין בהם אנרגיות שיכולות לתת תקווה.

 פחות או יותר באותו זמן, ברומא הרחוקה ,כותב פטרוניוס את סאטריקון ובו הוא מצייר את הדקאדנס של העולם הרומי, את התחושה של אבדן הדרך את התעייה האינסופית בלבירנטים של הילולות חושניות כדי להדחיק  פחד ממשה אפל מיסתורי שמאיים להרוס  את הכל .

דת חדשה הנצרות. דת של מוסר, ושל חוסר ספקות. דת  שיש בה תקווה, הבטחה משהו טוב יותר, בעולם הבא. דת שיש בה אהבה אבל אהבה ללא תחושות פיסיות של עונג. הצליחה להביא ללבבות תחושה של בטחון, אמת להתכנס בה.

בשנת 324 מחליט הקיסר קונסטנטין להפוך את הדת הזו לדת מועדפת. באותה שנה  הוא גם יעביר את בירת האימפריה לעיר נידחת במזרח, על מיצרי הבוספורוס, לביזנטיון. העיר הזו תיקרא על שמו קונסטניפוליס ותוך פחות ממאה שנה היא  תהפוך לעיר החשובה באימפריה  ותתחרה בערים הגדולות האחרות במזרח, אלכסדריה ואנטיוכיה.  גם הנצרות תשתלט על העולם הרומי במהירות. קיסר אחד, יוליאנוס הכופר ,שמלך בין השנים 361 ל-363 , עוד ניסה להשיב את הגלגל לאחור ולהחזיר את דת השמש ואת הפולחנים הפאגנים הישנים , אבל יוליאנוס מת והנצרות המשיכה במצעד הנצחון שלה.

אבל אז בשנת 340 איש עדיין לא יכול היה לדעת שכך יהיה מהלך הדברים.

הארועים שהתרחשו 16 קודם לכן, בשנת 324 בביזנץ היו רחוקים. בשנת 340 אלכסדריה היא עדיין עיר של פעילות אינטלקטואלית נמרצת ושל הילולות חושניות. כותב השיר שאוהב את מיריס, אינו מודע כמובן למהלך ההיסטוריה, אינו יודע שהעולם שלו, העולם הפאגני היווני, ההלני, ההדוניסטי, הסוגד לאסטטיקה של היופי הסוגד לחושניות, עומד להעלם. כותב השיר אינו מבין בכלל מהי הנצרות,  אינו תופס מהי אותה דת חדשה, מוזרה,  הדת של מיריס. דת  שבאה מהמדבריות של המזרח, דת ללא אור המפחדת מתשוקה ומתענוגות הגוף אבל נותנת תקווה לנשמה.

 אהובו של מיריס המתאבל אינו יודע שהדת הזו עומדת למחוק את עולמו אבל הוא מרגיש שהדת הזו לוקחת ממנו את מיריס.

התהליך ההיסטורי הכללי מתגלם ביד האמן של קוופאיס, לטרגדיה של איש אחד יחיד שאיבד את אהובו.

והשיר הזה הוא גם שיר על אשליה.

על האשליה שבאהבה ועל האשליה שביחסים בין אנשים בכלל.

על כך שמה שנדמה כאושר מושלם - במיוחד  ברגעים של עונג ותשוקה –  הוא שקר ורמייה ושהמציאות ( ומהי המציאות? ) היא חמקמקה ואין באפשרותנו לתפוס אותה ממש.

האהבה האמיתית היא פנטסיה, אידאה, מחשבות, זכרונות.... וכך צריך לשמור אותה - רק בתודעה.

והנה פוסט שכתבתי לפני כמה חדשים על אותו עולם חושני פאגני שנעלם

אפולו ודיוניסוס - התעלסות פאגנית

כיוון שקוראים רבים שמחו לגלות באמצעותי את מילותיו של המשורר הכל כך מיוחד , קונסטנדינוס קוואפיס,  ובבלוג שלי העליתי כבר שירים רבים שלו וביניהם גם את "איתקה" ו"העיר" שהם משיריו הידועים ביותר, החלטתי להתאמץ מעט יותר ולהעתיק שיר ארוך יותר, שגם הוא ידוע מאוד כמו שני האחרונים הנ"ל, וכמו רוב שיריו הוא נטוע במציאות הההסטורית הקלאסית ( או לייתר דיוק, ההלנית פאגנית) של הים התיכון.

מחכים לברברים

- למה אנו מחכים. למה נאספנו בככר?

הברברים צריכים לבוא היום.

- מה פשר חוסר-המעש של אספת המחוקקים?

למה יושבים המחוקקים בלי לחוקק דבר?

כי הברברים צריכים לבוא היום.

מה צורך בחוקיהם של המחוקקים?

כשיבואו הברברים יחוקקו את חוקיהם.

למה השכים שליטנו לקום עם שחר?

למה הוא יושב בשער הגדול

על כס מלכות" לפי כללי הטקס, כתר על ראשו?

כי הברברים צריכים לבוא היום

והשליט מחכה לקבל פני מנהיגם.

התקין אפילו מגילת קלף לתת לו

 מעניק לו תארים ושמות רבים.

- למה שני הפקידים העליונים והפרטורים יצאו

בכתנותיהם המרוקמות האדומות?

למה ענדו אצעדות עם אבני-אכטיס רבות

ולמה להם הטבעות עם האזמרגדים הבוהקים?

ולמה בידיהם מקלות כה הדורים

גולותיהם מגולפות בכסף וזהב?

כי הברברים צריכים לבוא היום

ודברים כאלה עושים רושם על הברברים.

- למה הנואמים המצוינים לנו אינם עולים

לשאת דברים מעל במות כמנהגם מאז?

כי הברברים צריכים לבוא היום

ונאומים נאים משעממים את הברברים.

אבל למה מתעוררת לפתע בהלה

וקמה מהומה ( כל הפנים הרצינו)

למה מתרוקנים פתאום רחובותינו, כיכרותינו

הכל שבים לבתיהם נבוכים עד מאוד?

כי ירד הלילה ולא באו הברברים

וכמה אנשים שבאו מאזור הגבול אומרים

שאין בכלל ברברים בסביבה.

מה יהיה עלינו בלי הברברים?

האנשים האלה היו איזה פתרון.

אני חושב על שתי השורות האחרונות האלה: "מה יהיה עלינו בלי הברברים? האנשים האלה היו איזה פתרון."

כמה חכם. כמה מעורר מחשבות

הוספתי כמה משפטים של  ניתוחים על השיר הזה ,שכל כך מתאים למה שאני מרגיש בימים אלה, ימים של אחרי מלחמת הלבנון השניה.

אבל במחשבה שניה מחקתי....

נשאיר זאת כך.....

לשירים נוספים של קאוופיס, שירי תשוקה