טנגו אחר

קראתי היום בעתון, שדוריוואל קאימי, הטרובדור הגדול של ברזיל, מת הלילה. חשבתי שהוא מת כבר מזמן. הפעם האחרונה שראיתי אותו היה בקרנבל של 1986. אחד מבתי הספר לסמבה בחר כנושא את ,בהייה" ועל אחת העגלות, ישב לו דוריוואל קאימי, שערו לבן כולו, והקהל הריע לו באהבה רבה כל כך...

אני כותב ומקשיב לגעגוע  לערגה  של קאיימי  ל-  SAUDADE . שומע את הים ורוצה כל כך להיות שם שוב בחופי הפלא האלה...

 אין כמו דוריואל קאימי להעביר את קסם הניחוחות של ברזיל של פעם..

דוריואל קאימי שר על בהאיה משנות השלושים של המאה העשרים ועד סוף חייו . הספקתי להכיר את דוריואל קאימי אישית בתקופה שגרתי בברזיל  ואני זוכר את מבע עיניו הטוב, את חיוכו, את קולו החם א לחיצת ידו החזקה.

הנה תמונה של דוריואל קאימי ליד ביתו בבהאיה בסוף חייו. אני הכרתי אותו כך ובמקום הזה.

וזהו דוריואל כשהיה מעט צעיר יותר על עטיפת אחד התקליטים שלו  

בחרתי בתמונת התקליט הזה כי זה התקליט שהיה לי כל השנים, למעשה קלטת, קניתי אותה אז בביקור הראשון שלי בברזיל . בביקור האחרון שלי בברזיל ב-2005 , חיפשתי נואשות דיסקים של דוריואל קאימי ולא הצלחתי למצוא.  מצאתי כמה דיסקים בביצועים מחודשים אבל לא בקולו המלטף. קול הבריטון העמוק שלו. לא בביצועים המקורים.   אולי עכשיו לאחר מותו ידפיסו את הדיסק הזה שוב.

הנה אחד השירים הידועים מהתקליט הזה.. E doce morrer no mar כמה מתוק למות בים

 והנה סירטון  עם שיר יפפה בו אפשר לראות  את קאימי כשהיה צעיר בסרט מ-1950

Nunca Mais (לא עוד)

בראשית הסרטון אומרת לו אהובתו, לדייג " איני רוצה להינשא, לא כרגע" ואז הוא שר לה עצוב על רקע גלי הים  שיר פרידה ואומר:

"שוב לא אבקש, לא עוד, נונקה מאייס, פעם ביקשת בחיוך שאחזור, וחזרתי, ופעם אחרת ביקשת שוב בוכה, וגם אז חזרתי אבל, די, לא עוד, אני נפרד ממך אהובתי."

עכשיו עצמת את עיניך דוריוואל , לא עוד תשיר שירי אהבה וגעגוע NUNCA MAIS . יאמנז'ה, האורישה  (האלה) של המיים המלוחים   מחכה לך מחבקת בין גלי הים.  הייה שלום.

שמעתם על הקונצרט של פינק פלוייד בחורבות פומפי הרומית? הנה להקת רוק מדהימה מצ'ילה בהופעה היסטורית  באתר הארכיאולוגי המפורסם ביותר בדרום אמריקה.

בימים האחרונים פירסמתי כמה פוסטים על צ'ילה  ועל שירתו של המשורר הלאומי הצ'ילאני, זוכה פרס נובל לספרות, פבלו נרודה.  כאשר אני חושב על התקופה שבה חייתי בצ'ילה, הצלילים שמתנגנים להם ראשונים בתודעתי ,הם צלילי יצירת הרוק המדהימה  Alturas de Machu Picchu    (במרומי מאצ'ו פיצ'ו) של להקת הרוק Los Jaivas (הסרטנים). 

הגעתי לצ'ילה במאי 1982 מבוליביה. ברחובות לה פאז, בירת המדינה, היו הפגנות רחוב אלימות כנגד המשטר הצבאי שהביאו בסופו של לנפילת המשטר הצבאי ולחזרתה של הדמוקרטיה במדינה. ארגנטינה השכנה הייתה באותו זמן במצב של מלחמה כנגד בריטניה סביב השליטה על איי הפוקלנד ( המאלוינס בשמם הספרדי).  ולאחר התבוסה במלחמה, גם המשטר הצבאי שם החל להתערער. צ'ילה הייתה אי של יציבות תחת צבת הברזל של המשטר הצבאי של אוגוסטו פינושט, שתפס את השלטון בהפיכה צבאית עקובה מדם ב-11 לספטמבר 1973.  

באותה תקופה ב-1982 , צ'ילה נראתה  כמדינת קסרקטין. עדיין היה עוצר בלילות וברחובות נראו כל העת פטרולים חמושים של שוטרים וחיילים. אנשים פחדו לדבר על נושאים פוליטים בפומבי והאוירה ברחוב הייתה קודרת. באותה שנה 1982 התחילה גם בצ'ילה תנועת מחאה. תנועת מרי  שבהתחלה הייתה חלשה ומפוחדת. הז'אנר של שירי המחאה של שנות השישים והשבעים, המשיך לפעול בהסתר. הלהקות הגדולות , אינטי אילמאני, קילאפיון ( כתבתי עליהם בפוסט שסיפר על חוויותי בכלא בצ'ילה, שאיליו התגלגלתי מאוחר יותר) היו בגלות. את השירים  אסור היה להשמיע ברדיו או אפילו לשמוע במכונית או בבית, אך הקלטות שלהן הועברו בסתר מיד ליד וכך התוודעתי גם אני למוסיקה הזו.   

השלטון הצבאי העדיף שבני הנוער יקשיבו למוסיקת רוק אמריקאית ולא יטה אוזן לשירה העממית או למוסיקת המחאה אבל אז החלה לפעול להקת הרוק Los Jaivas ,  להקה שניגנה בסגנון שהזכיר מאוד את פינק פלוייד, בצד הרוקיסטי שלה, אבל במקביל ידעה לשלב במוסיקה אלמנטים של הפולקלור האנדיני : גיטרות חשמליות וסינטזיירים לצד הכלים האנדינים  המסורתים כמו חליל ה-kena (כך קוראים לחליל  האינדיאני  שעושים אותו מצמח הקנה) סאמפוניה ( כלי שנראה כמו  חליל  פאן), גיטרת הצ'ארנגו הקטנה שעשויה משריון של ארמאדיל.  מנגינות רוק עם עוצמה אדירה, הרבה תופים, מקצבים מודרנים וגם מלודיות עממיות מהרי האנדים.

 ב-1982 יצאה הלהקה עם תקליט  שנקרא  Alturas de     Machu Picchu   (במרומי מאצ'ו פיצ'ו) .  יצירה מוסיקלית מדהימה שהיא לדעתי יצירת הרוק היפה ביותר שחוברה בדרום אמריקה ואולי גם אחת מיצירות הרוק היפות ביותר בכלל.  היצירה מבוססת על שירים שכתב פבלו נרודה מתוך היצירה המונומנטלית שלו Canto General (השיר הכולל -  בתרגום מסורבל משהו)  אוסף  שירים פוליטי מאוד, שכתב פבלו נרודה הקומוניסט, שמתארים את המאבק של בני אמריקה בכובשים הזרים, החל מהכובשים הספרדים, הקונקיסטאדורים, במאה השש עשרה ועד לכוחות האימפריאליזם, הבריטים ואחר כך האמריקאים במהלך המאה העשרים, ושליחותיהן , הדיקטטורות הצבאיות שבאותה תקופה שלטו ביד ברזל כמעט בכל מדינות דרום אמריקה.    מאצ'ו פיצ'ו עירם של בני האינקה במעבה הג'ונגל, בהרים שמצפון מזרח לבירת האינקה, קוסקו, שלא הייתה מוכרת לספרדים  כשכבשו את ממלכת האינקה ב- 1536 ,   והתגלתה  לעולם ,שלמה לחלוטין, מכוסה בצמחיה עבותה, רק ב-1911, הפכה לסמל של  להתנגדות בני האינקה  שהספרדים הגיעו לחופי אמריקה ( כמו מטיילים רבים גם אני הייתי במאצ'ו פיצ'ו בטיול הגדול שלי בדרום אמריקה ואחר כך גם הדרכתי שם טיולים אבל הפוסט הזה הוא לא על מאצ'ו פיצ'ו, אלא על להקת לוס חייבאס והיצירה המוסיקלית הנפלאה שלה  ולכן לא אכתוב כאן הרבה על העיר המופלאה המיסתורית  הזו). 

 פבלו נרודה, במחזור השירים שהוא מקדיש למא'צו פיצ'ו, מתאר בדרך מיסטית את העיר הנטושה, הנשכחת, שעוד תחזור ותתעורר ויום אחד   יצאו ממנה  כוחות ההתנגדות לכיבוש, לדיכוי, לפערים הכלכלים והחברתים שיובילו את בני דרום אמריקה לעצמאות ולפריחה תרבותית חדשה חברתית וכלכלית , כפי שהיתה לפני שהספרדים הגיעו.

 יצירת הרוק Alturas de Machu Pichuהפכה מייד לאחר שהוקלטה, להצלחה היסטרית. אני זוכר את הצלילים של היצירה הזו בכל מקום, במוניות, באוטובוסים, בשווקים, ברכבת התחתית. כולם שמעו אותה בצ'ילה באותו זמן.  יצירה מדהימה שהזכירה בסגנונה את פינק פלוייד ולהקות רוק אחרות. איש לא יכול היה למנוע את השמעתה באותו זמן, גם לא קלגסי פינושט. הלהקה הייתה נערצת על ידי בני הנוער והצעירים והמשטר חשש לפגוע בה.  לא הייתה למשטר תואנה לצנזר את היצירה. בסופו של דבר  לא היו בשיר אלמנטים פוליטים עכשוים, המילים תארו מאבק בין האינדיאנים בני האינקה כנגד הספרדים, אבל כולם ידעו, שזו מטפורה למאבק פוליטי אחר . מאבק אקטואלי מאוד כנגד המשטר הצבאי. 

היצירה זכתה לפופלריות רבה בכל דרום אמריקה. בכל מקום שבו היו משטרים צבאים, הפכו מילותיו של פבלו נרודה וצלילי הרוק  של לוס חייבאס, להמנון של מחאה כנגד הדיכוי והעריצות.  היצירה הזו, מסמלת במידה רבה את ראשיתו של תהליך החזרה לדמוקרטיה בדרום אמריקה שהתחיל בדיוק באותה שנה ב-1982. במדינות רבות החלו מפגינים לצאת לרחובות ולהפגין כנגד השלטון והתהליך הזה הוביל לקריסת המשטרים הצבאים בכל רחבי היבשת: בבוליביה -1982, ארגנטינה - 1983, ברזיל -1985, וכך הלאה, מדינה אחרי מדינה ורק צ'ילה דווקא צ'ילה, לא הצליחה להצטרף לתהליך כי באותה שנה ב-1982 החל הרודן פינושט ברפורמות כלכליות ליברליות שהפכו לספור הצלחה אדיר ועזרו לעריץ להדוף את גלי המחאה.    ב-1989 בשיאו של "הנס הכלכלי הצ'יליאני" הסכים פינושט לערוך משאל עם שבו נדרשו הצ'יליאנים לבחור בין המשך השלטון הצבאי או לחזור למשטר אזרחי דמוקרטי. לתדהמתו של הרודן -  שהיה בטוח בנצחונו -  בחרו הצ'יליאנים בסיום המשטר הצבאי אבל  - וחשוב   לציין זאת  - כמעט 44% מבני המדינה העדיפו את פינושט.   השלטון חזר אמנם לידיים אזרחיות אבל פינושט המשיך לשלוט מאחורי הקלעים עד 1997  כמפקד הצבא ורק באותה שנה, חזרה צ'ילה למצב של דמוקרטיה מלאה. האחרונה במדינות היבשת שעשתה זאת, 26 שנים לאחר ההפיכה הצבאית של 1973.  

 חברי להקת Los Jaivas הם עד היום גיבורי תרבות בצ'ילה .  במשך  שנים רבות הם המשיכו להופיע בצ'ילה וברחבי דרום אמריקה  עד שלפני כמה שנים נהרג מנהיג הלהקה בתאונת דרכים.

 הנה כמה קטעים מהקלטה היסטורית שעשו בני הלהקה בראשית שנות התשעים, על רקע חורבות מאצ'ו פיצ'ו בסרט של תחנת טלויזיה צ'יליאנית ,בהנחיית הסופר הפרואני הידוע מריו וארגס יוסה ( שהיה בעצמו בשנות התשעים מועמד לנשיאות  בפרו אבל הפסיד בבחירות) .  מי שיציץ בדף ביו טיוב, יוכל לראות ,שיש שם  הרבה קטעים של התכנית הזו ולמעשה  את כל היצירה ,מחולקת לכמה קטעים של יו טיוב . בכמה מהקטעים, עד   לתחילת המוסיקה , יש קטעי דיבור של וארגס יוסה, שהם מענינים לכשעצמם, אבל אם לא יודעים ספרדית, הם משעממים. בחרתי על כן  את הקטעים שבהם יש רק מוסיקה נטו. ואם יש תאבון לעוד, אפשר לבחור לראות ביו טיוב גם את הקטעים האחרים.   

 מקווה שתיהנו.... 

 1. קטע הפתיחה של היצירה על רקע תמונות של מאצ'ו פיצ'ו  ותמונות פבלו נרודה...צליל חליל הפאן האנדיני -  הסאמפוניה...

http://www.youtube.com/watch?v=qDP3ZI5KBn4&feature=related

 2. הקטע השני המשך

http://www.youtube.com/watch?v=dxypIwtsa5k&feature=related

עוד קטעים :

p://www.youtube.com/watch?v=pnJI69K9GKE

http://www.youtube.com/watch?v=nV1SJnkRaN8

 ויש עוד קטעים נוספים רבים מהיצירה הזו ביו טיוב.....

אתמול, נסחפתי לי בזכרונות, בגעגועים לצ'ילה..

הנה לינק לסרטון שבו אפשר לשמוע את פבלו נרודה על רקע ביתו היפה באיסלה נגרה על שפת האוקיאנוס השקט 

נזכרתי כיצד שמעתי לראשונה את שיריו של פבלו נרודה, בהפגנת פועלים בעיר ולפראיזו, אנשים קשה יום עם כובעי מצחיה כאלה, כמו פעם, בסרטים של שנות השלושים, הקשיבו דוממים ועיניהם דומעות לאיש עם שפם גדול ששערותיו ארוכות, שדיקלם בקול בס עמוק, שיר של פבלו נרודה. באותם ימים היה בצ'ילה משטר צבאי אכזר. אי אפשר היה לנאום כנגד השלטון למחות, לצאת בביקורת. אבל פבלו נרודה היה משהו אחר. את פבלו נרודה כולם אהבו. גם אנשי הימין אהבו את פבלו נרודה. פבלו נרודה היה המשורר הלאומי. זוכה פרס נובל לספרות. וכל אחד בצ'ילה, גם אנשי הימין, שתיעבו את דעותיו הפוליטיות השמאליות של נרודה, גם הם, ברגע מסויים  בחייהם ,הרגישו רטט של אהבה לאישה. ואז באותו רגע לירי , רומנטי, בחרו  גם הם,  להקריא לאהובתיהן משירי האהבה של נרודה.

את הספר "עשרים שירי אהבה ושיר אחד של ייאוש", כתב נרודה בגיל עשרים. זהו ספר השירים שנמכר בהכי הרבה עותקים במאה הקודמת. ספק אם יהיה ספר שירים אחר שיימכר כה הרבה. במאה שלנו כבר לא קוראים שירים. במאה שלנו גם קוראים בכלל, הרבה פחות.

הנה פבלו נרודה מקריא בקולו העמוק שני שירים מהספר הזה. וזאת על רקע הבית המופלא שהיה לו בסוף ימיו ליד העיירה Isla Negra שנמצאת לא רחוק מולפראיזו, עיר הנמל הגדולה של צ'ילה שנראית קצת כמו סן פרנסיסקו.

פבלו נרודה היה קומוניסט aאהב את החיים הטובים.  הפופולריות הרבה של שיריו , הפכה אותו לאיש עשיר לנרודה היו שלושה בתים בצ'ילה, אחד בעיר הבירה סנטיאגו, השני בעיר הנמל וולפראיזו, שהייתה העיר האהובה עליו, ואת הבית השלישי הוא הקים בכפר קטן לא רחוק מוולפראיזו ממש ת על שפת האוקיאנוס השקט . מעל הגלים.  הבית המיוחד הזה היה בית חלומות והוא מילא אות באוספי הקונכיות שלו, באוספים של נשות  עץ של אוניות (יש כנראה מילה מיוחדת בשפת יורדי הים, לפסלי הנשים האלה שנמצאות בחרטומן של הספינות של פעם, מגינות על הספינה ומכוונות אותה במבטן) . הבית באיסלה נגרה ביית מעץ שנראה כמו ספינה מאורכת. חדר השינה ניצב באלכסון מול האוקיאנוס צופה אל הגלים. האישה שאיתו, מתילדה, אישתו האחרונה, נראית לרגע בסרט. לפני כמה זמן, נחשף בצ'ילה, עוד סיפור ממעלליו של נרודה, שהיה תמיד אוהב נשים ולא ידע אף פעם די, כי מסתבר שבתקופה הזו בסוף חייו, התגורר נרודה בבית הזה עם שתי נשים, עם מתילדה ועם אחיינתה הצעירה, וכל אותה תקופה קיימו נרודה והאחיינית יחסי אהבים עד שמתילדה גילתה וזרקה את אחייניתה מהביית.

פבלו נרודה מת מהתקף לב, כעשרה ימים לאחר ההפיכה הצבאית בצ'ילה      ב-11 לספטמבר 1973. כמה ימים לאחר ההפיכה, פשטו אנשי הצבא על הבית האחר שהיה לו בעיר ולפראיזו, שברו את הרהיטים, הפכו את נירותיו וניתצו את אוסף הקונכיות שלו. כמה ימים לאחר החוויה הקשה הזו, מת פבלו נרודה משברון לב. מת מצער על גורלה של צ'ילה, מולדתו האהובה.

הבית באיסלה נגרה הוא היום מוזיאון לאומי.

הנה התרגום של שני השירים שפבלו נרודה מקריא:

 הראשון, פואמה 15, בתרגומה של טל ניצן קרן

אני מניח שיש בנמצא גם תרגום של טל ניצן קרן או מישהו אחר,  לשיר השני, פואמה 20, אך ספר השירים שהיא תרגמה, אינו תחת ידי  ולכן בבוקר שבת זה, תרגמתי אותו ( פחות טוב כמובן) בעצמי.  

 אני אוהב כשאת שותקת 

אני אוהב כשאת שותקת כי את כמו נעדרת אז,

אותי את שומעת ממרחק וקולי בך לא יגע.

נדמה כאילו עיניך התעופפו ממך והלאה

נדמה כאלו הנשיקה לעולם את פיך חתמה . 

 כי כל הדברים אֶת נפשי מלאים את

 מן הדברים נגלית בהם נפשי גלומה,

פרפר החלומות, את דומה לנפשי,

 ולמלה "מלנכוליה" את דומה.    

 אני אוהב כשאת שותקת והנך כמו רחוקה

והנך כמו פרפר המתלונן בהמיה שאננה

את קולי את שומעת ממרחק

והוא בך לא נוגע

בשתיקתך לשתוק הרשי לי נא.  

והרשי לי לדבר אליך בשתיקתך

 הַבּהִירה כמו מנורה ופשוטה כמו טבעת.

את כמו הלילה שותק ומְכָּכֶב, שותקת את שתיקת הכוכב

כה פשוטה ולא נוגעת.   

 אני אוהב כשאת שותקת כי את כמו נעדרת

וכה רחוקה ועצובה כאלו מתה הנך;

אז די במילה אחת, די בחיוך אחד

ואני עולץ אני עולץ כי אין זה כך.

 הייתי יכול לכתוב את המשפטים הכי עצובים בלילה הזה

הייתי יכול לכתוב את המשפטים הכי עצובים בלילה הזה

לכתוב למשל " הלילה זרוע כוכבים

ומנצנצים, כחולים, גרמי השמיים, שם במרחק. 

ורוח הלילה מתערסלת לה בשמיים ושרה.. "

הייתי יכול לכתוב את המשפטים הכי עצובים בלילה הזה

אני רציתי אותה, ולפעמים, גם היא רצתה אותי. 

בלילות כמו הלילה הזה  היא הייתה בזרועותי

והרעפתי עליה כה הרבה נשיקות תחת השמיים שלא נגמרים .

היא רצתה אותי, ולפעמים גם אני רציתי אותה.

איך אפשר היה לא לאהוב את עיניה הגדולות  כל כך?

 הייתי יכול לכתוב את המשפטים הכי עצובים בלילה הזה.

לחשוב שהיא כבר לא שלי, להרגיש שאיבדתיה .

לשמוע את הלילה  הנשגב , אינסופי כל כך, כה שחור, בלעדיה

ומשפטי השיר, נופלים להם בקול עמום על רצפת הנשמה

כאלו היו היו אגלי טל על עשבים.

מה זה חשוב, שאהבתנו, לא הצלחתי לשמור אותה.

הלילה זרוע כוכבים והיא אינה איתי. 

זה הכל.

במרחק,  באיזה מקום, מישהו שר, שם במרחק,

והנפש שלי מיוסרת כל כך, על  שאותה איבדתי. 

איך זה שמבטי, כדי להתקרב אליה, עדיין  מחפש אותה כל כך?

ליבי מגשש אבוד, והיא אינה איתי. 

הלילה הזה, אותו לילה,   מאבק את העצים בלובן ירח.

אנחנו, מי שאנו היום,  אנחנו היינו לאחרים. 

זה ברור, איני רוצה בה עוד, אבל כשרציתי אז, כשרציתי אותה!

הקול שלי ביקש אז נואשות  להינשא על כנפי הרוח

כדי שהיא תישמע אותי, כדי שאגע בה באוזנה.

 ומצד שני, אולי אולי, כמו פעם, נשיקותי,קולה, גופה הבוהק,  עיניה... 

איני רוצה בה עוד, אבל לעיתים, אני רוצה בה עדיין

כה קצרה היא האהבה, והשיכחה, גדולה כל כך...

 כיוון שבלילות כמו הלילה הזה, היא הייתה בזרועותי,

נפשי, מיוסרת כל כך , על שאותה איבדתי.

שיהיה זה הכאב האחרון שייגרם לי בגינה

והמשפטים האלה, יהיו  האחרונים שאכתוב בשבילה...

והנה שוב הלינק לסרטון של פבלו נרודה מקריא משיריו