טנגו אחר

המקדש על גדת הנחל – חלום שהוא בעצם החיים האמיתים....

(אנשים הם קודם כל בני אדם)

אנחנו מתבוננים באנשים אחרים. בני אדם. אנשים החיים שם לצידנו או מחוץ למעגל חיינו הקרוב. לפעמים אנחנו ממקדים בהם מבט, בוחנים אותם, לומדים אותם. אם יש בנו רגישות, כושר התבוננות, תבונה אולי , יתכן שנוכל להבין אותם, או לפחות לחשוב שאנחנו מבינים דברים מסויימים. לפעמים אנחנו צודקים, בדרך כלל אנחנו טועים.  לפעמים אנחנו מנסים להבין אותם מתוך התבוננות מבחוץ ולפעמים לרגע קט , יש לנו אפילו תחושה עילאית שהצלחנו לגעת  בדרך מיסתורית בנשמתם.

לפעמים אנחנו מבינים באמת   אבל לפעמים אולי  בעצם תמיד,  אנחנו  לא מבינים כלל.

 האם באמת אפשר לחוש את האחר? לראות אותו מבפנים, כפי שהוא רואה את עצמו, דרך עיניו . באמצעות הנראטיב, הספור שהוא מספר לעצמו על עצמו? הספור שהוא מספר לאחרים?

מישהו באמת מסוגל לדעת את האמת?

יש אמת אבסולטית? משהו  שבאמת מגדיר מיהם בני האדם האחרים?

זה חשוב בכלל?

 ואולי זה לא  הדבר הכי חשוב:

אולי לא צריך לדעת, להבין  את האחר, אלא להיות מסוגל להרגיש אותו?

אולי כך צריך להתייחס לבני אדם? להרגיש בפנים  שהם באמת בני אדם ולא לנסות להבינם.  או לשנותם?

אפשר בכלל להרגיש, להרגיש באמת, אנשים אחרים?

ואת עצמנו אנחנו מכירים באמת? מסוגלים להרגיש  את עצמנו עד הסוף?

יש ספור של הסופר הארגנטינאי הגדול, חורחה לואיס בורחס, שאני חושב עליו לעיתים קרובות מאוד.

אני מנסה לשחזר את הקוים העיקרים של הספור מהזכרון. נכון, אני יכול לפתוח את הכרך העבה של כל כתבי בורחאס שיש לי בספרדית, ולמצוא את הספור  בנוסח המקורי שלו,  אבל כיוון שחשבתי על הספור הזה כל כך הרבה פעמים בדמיוני, יש לספור הזה  כבר קיום משלו, בתוך תודעתי וייתכן שהדרך שבה אני זוכר אותו, שונה במקצת מהגירסה המקורית.

בספור מתוארת דוגית שנעצרת בליל ירח אחד ליד גדה חולית של חוף נהר  בגו'נגל מיסתורי וחשוך . איש יוצא מהדוגית ושם פעמיו למקדש עתיק נטוש שנמצא לא הרחק משפת הנהר. האיש אינו יודע מאיין הגיע, האיש אינו יודע לאן הוא הולך. האיש יודע רק דבר אחד והתחושה ההיא בוערת בעצמותיו וממלאת את כל ישותו.

האיש יודע שהוא צריך לחלום איש אחר.

בלילה במקדש, האיש מנסה לישון, מנסה לכוון את חלומותיו, אבל הם מתפרעים  החלומות, יוצאים  מבולבלים, מחשבתו אינה מסודרת. הוא לא מצליח לחלום את האיש אותו הוא צריך להמציא בדמיונו.

כך הוא מנסה כמה לילות עד שלילה אחד הוא מבין שהוא צריך לנסות דרך אחרת, שיטתית יותר, ואז הוא מבין שהוא צריך לחלום את האיש בצורה מסודרת. כבנאי, כארכיטקט. לחלום כל איבר לחוד. מהקל אל הכבד והוא מחליט לחלום את הצפורן של האיש. להתחיל בצפורן הקטנה של הזרת.  לאחר כמה לילות של נסיונות, הוא מצליח. והצפורן הופכת למשהו ממשי. ואז הוא חולם את האצבע שעליה נמצאת הצפורן ואחר כך את היד וכך הוא מתקדם וגופו של האיש הולך וקורם עור וגידים.

אחרי חדשים רבים של חלומות לילים כאלה, האיש גומר לחלום . המלאכה הסתיימה כמעט ויציר חלומותיו  שם בחלומו, כמעט חי,  גופו בנוי לתפארת, כולו מחמדים, שריריו בוהקים, עיניו נוצצות שיניו לבנות ושפתיו אדומות וחושניות . אבל האיש יודע שעדיין הדרך ארוכה. האיש  אינו חי עדיין. הגוף היפה שחלם מונח לו עכשיו כאבן שאין לה הופכין. האיש הזה  בחלומו עדיין אינו חי.   עכשיו צריך לחלום משהו שהוא יותר חמקמק וקשה יותר לחלום אותו  אולי אפילו בלתי אפשרי.

האיש צריך לחלום לאיש שלו נשמה.

והאיש מתכונן ימים ולילות רבים, מקריב מנחות במקדש, נושא תפילה, צם צומות מסגפים, מרכז את כל כוחות הנפש שלו, ממקד אנרגיות אחרונות ואז  הוא הולך לישון בחרדת קודש ובשארית כוחותיו הוא מצליח לחלום את הנשמה....

והאיש אותו הוא חלם, יציר כפיו מתעורר פתאום, כאלו הקיץ משינה טרופה, משפשף את עיניו, מותח את שריריו. הירח למעלה זורח פתאום, שולח קרניים כסופות בהירות דרך סבך הג'ונגל והאיש קם ממקומו והולך בצעד מהוסס אל עבר הדוגית שעוגנת בגדת הנחל, הוא נכנס לדוגית  ומתחיל לחתור במורד הנהר.

והאיש שחלם אותו במקדש, ללא כוחות כמעט, נפשו מפרפרת בין חיים למוות, משימתו הסתיימה, אין לחייו משמעות יותר והוא יכול למות עתה, אבל אז, כאשר הוא נושם את נשימתו האחרונה, פולחת לפתע אל תוך תודעתו מחשבה איומה:

ואולי? ואולי? גם הוא אינו אלא  חלומו של מישהו אחר?