טנגו אחר

את הטקסט הזה כתבתי לפני שנה...

ואני מעלה אותו שוב לכבוד הסתיו, ולכבוד החצבים שגם השנה, כמו כל שנים, פורחים מחדש....

נסענו לירושלים,   בערב ראש השנה, אני וילדי, בכביש מספר שש. והחצבים עמדו שם, מאות ואלפי חצבים, מישהו שתל את הפקעות שלהם  כנראה, כאשר הכביש נסלל. בסתיו מקשטים את הכביש, שורות של חצבים ובסוף האביב פורחות שם אלפי חוטמיות זיפניות ( זה השם המעצבן כל כך שנתנו הבוטנאים לורד הקציר הורוד) שגם אותן מישהו שתל כנראה.

גם בשנה שעברה, בראש השנה נסענו לירושלים, לארוחת החג, ואז היינו בהרכב משפחתי אחר.והשעה הייתה אותה שעת ערב מיוחדת שבה הגבעות נצבעות בצבע פסטל רך והשמיים צלולים כל כך...

שאלתי את ילדי: " אתם יודעים למה החצב פורח בסתיו, למה דווקא אז כשכל כך יבש, דווקא בזמן הזה שהוא לכאורה הוא  הכי פחות מתאים, כי אין מיים כמעט, למה דווקא אז הוא פורח?"

וילדי צחקו, כי בשנה שעברה שאלתי אותם אותה שאלה וכבר שכחתי ששאלתי,  והם זכרו למה והסבירו לי.

כי בסוף הקייץ  אין מיים ואין כלום אבל  בשביל החצב, שפורח בתנאים קשים כל כך, ולכאורה  אין לו סיכוי לשרוד , דווקא אז זה הזמן הכי  מתאים, כי בזמן הזה, אין לו מתחרים לחצב. כמעט כל הפרחים האחרים, בוחרים את החורף או את האביב כדי לפרוח בהם ואלו בעונה הזו, בסוף הקייץ, רק החצב נמצא שם בפריחתו ולכן מובטח לו שכל החרקים יבואו אליו......

אבל השנה כשהסתכלתי על החצבים, הרגשתי שהם משרים עלי עגמומיות.

שורות שורות הם עמדו שם, זקופים, נוצצים פה ושם בנקודות פריחה לבנות, הלומי אבק. רק עתה הם פרחו וכבר הם קומלים. מסביב להם הכל יבש, קודר, והשמיים עכורים והכל מסביב, עייף, מעולף, חסר אנרגיות חיים וחשבתי על החצבים האלה,  כל השנה קבורים באדמה. כשהם מנסים לצאת, המאבק שלהם להבקיע דרך אל האור, קשה כל כך, לא סתם שם הפרח "חצב".  האדמה קשה כל כך בסוף הקייץ, והם צריכים להאבק, לחצוב את דרכם דרך האדמה שאינה נענית להם, ואז כשהם יוצאים סוף סוף אל פני אדמה, הם מגדלים  עליה עלים מרים כלענה שאף אחד לא יכול לאכול אותם,   ומה שהכי עצוב, בסתר ליבם הם יודעים, שהחרקים שבאים אליהם, לא עושים זאת מאהבה או מסקרנות, אלא רק בגלל שאין להם כל ברירה אחרת. כי אין פרחים אחרים בסביבה.

נכון, בחורף ובאביב התחרות קשה יותר. אבל הנוף מסביב יפה כל כך והכל בוהק ונוצץ ומלא יופי והוד והשמיים מחייכים לכל עבר והכל מתרונן משמחה.ממש תפאורה מתאימה לרגשות לירים עמוקים ואז, כאשר נוחת פתאום על הפרח   חרק, הפרח יודע שהחרק עשה זאת מבחירה. כי החרק בחר בו בגלל יופיו או מתק ריחו  והפרח יודע שהחרק בא מאהבה.

איזה מזל שהקייץ כבר נגמר

והחורף הקדים לבוא השנה

ואצלי בלב כבר חופן של כלניות

ולמרות שהחורף רק בתחילתו

התחושה שלי היא שכבר הגיע אביב

והחצבים

גם השנה ויותר מתמיד

הם עומדים שם עצובים

בין ענני האבק האפורים

בתוך הנוף הדהוי של חייהם

ומנסים לשכנע את עצמם

שהחרק ההוא הנואש שנחת על עלי הכותרת שלהם,

עשה זאת מאהבה.

האישה הראשונה, מרגרט מראקיויק

ב-1997 הייתי בביקור קצר של כשבוע באיסלנד. אני זוכר את הטיול הזה כאחד הטיולים היפים שהייתי בהם ( וראיתי לא מעט מקומות בעולם בחיי)  הטבע החשוף, ללא עצים, סלעי הלבה השחורים,  הקניונים והמפלים האימתנים עם עוצמות של מיים כמוהם לא ראיתי באף מקום אחר  ( אפילו במפלי האיגואסו בדרום אמריקה אין כאלה עוצמות)  החופים האינסופים שעליהם מתנפצים גלי אוקיאנוס קר ויחד עם קצף הגלים אלפי צפורים מצווחות. הקרחונים,  הרי הגעש ,המרחבים הריקים שבהם רואים רק כבשים וסוסים איסלאנדים ומידי פעם חולף איזה רכב 4x4       ולו גלגלי  ענק  שועט  כחיית טרף בין נהרות מלאי בוץ ומפזר תימרות אבק לכל עבר.

שנה לפני שביקרנו באיסלנד הייתה בדרום האי התפרצות אדירה של הר געש.

הר געש שפרץ לו פתאום מתחת לכיפת קרח ונשא עימו אל הים  בנתיב של כמה מאות קילומטרים  נחשול לבה רותח מעורב בגושי קרח ענקים.   מאות  גושי קרח ענקים שגודלם היה כמו בתים בני כמה קומות נשארו מפוזרים בדרך במישור של חול זכוכית שחור בין ההרים והים. אני זוכר את המראה הזה של גושי הקרח שנמסו אט אט  במשך זמן כה רב, תחת שמש הצפון החיוורת, כאחד ממראות הטבע המוזרים והנשגבים שראיתי מימי.

כיוון שאני אוהב היסטוריה קניתי באחת מחנויות הספרים הבודדות של רקאייויק ספר באנגלית על ההיסטוריה של איסלאנד...ושם בספר, נתקלתי בפרשייה היסטורית שהציתה את דמיוני.... הסיפור על "הפשיטה הטורקית."

ב-1627 היו באיסלנד כ-60000 תושבים ( גם היום יש פחות מ-300000 ) . איסלנד, בשנים ההן הייתה מקום שכוח אל , סוף העולם ממש,  שבו חיו אנשים בתנאים איומים של קור ורוחות. מה ידעו האיכרים והדייגים האיסלנדים באותו זמן, על מה שקורה מעבר לגלי האוקיאנוס?  בלילות החורף הקרים, הארוכים כל כך הם היו מתכנסים סביב אח בוערת ומספרים את הסאגות האיסלנדיות. השירים האפיםעל מסעות הויקנגים שסיפרו  בלשון נשגבת על  הגיבוריםשל פעם. כשהויקינגים  נטילו את אימתם על  אירופה והגיעו עד לנהר הוולגה במזרח ואפילו לים הכספי, וגם את מרחבי הים התיכון הם תרו. הרחק במערב, היו סיפורים על גרנלנד המכוסה קרח תמיד, שפעם היה אפשר לגור בה אבל דורות רבים כבר אף אחד לא מפליג לשם ( התושבים הנורדים של גרנלנד שהגיעו לאי במאה התשיעית נטשו אותו החל מהמאה החמש עשרה, בגלל שינויים באקלים הגלובלי),  ומעבר לגרנלנד.... ארץ וינלנד המסתורית שהיום אנו יודעים שהיא נמצאת בניו פאונלדנד בקנדה....

יום אחד ב-1627  הגיעו   על גלי הסערות, פיראטים אימתנים, דוברים שפה לא מובנת, שהתקיפו את האיים  במערב איסלנד, איי וסטמן,  שרפו את הכפרים.  הרסו עד היסוד את  הכל . תושבי  אחדהכפרים  התחבאו כולם במערה בהרים, אבל הפיראטים הגיעו גם לשם והוציאו את האנשים המפוחדים. הרגו את הזקנים ולקחו את כל השאר אל הספינות ,  ספינות מוזרות שאיש לא ראה כמותן מעולם . 242  שבויים לקחו עימם הפיראטים מאלג'יר,  עימם הפליגו הרחק הרחק דרומה, שבועות רבים, אל מקומות שהשמיים בהם תמיד כחולים ועצי דקל ירוקים מעטרים את האופק.  שם בשווקי העבדים של צפון אפריקה נמכרו הגברים לעבדות והנשים חולקו בין ההרמונות השונים.

 שוק העבדים במזרח, תמונה של ז'אן לאון ג'רום 1824-1904

עשר שנים מאוחר יותר, הצליחו שליחים מטעם  מלך דנמרק כריסטיין ה-4 (  דנמרק שלטה אז באיסלנד) לקנות את חירותם של 37 עבדים ושפחות שנלקחו בשבי ב"פשיטה הטורקית" ההיא .  האנשים  האלה , מוכי ייאוש ושבורי גוף הגיעו אחרי מסע תלאות מפרך לקופנהגן.  בין השבויים המשוחררים הייתה אישה אחת. אישה יפה שהייתה כבר בת כמעט ארבעים . גורייר סימונדוטר שמה.

פעם בעידן אחר היא הייתה אישה נשואה והיו לה כמה ילדים....  מה עלה בגורלה באותן עשר שנים, בצפון אפריקה? האם שפר גורלה והייתה שפחה של אדון מוסלמי  רחום ואולי עברו עליה השנים האלה בסבל רב באיזה בית זונות באלגי'ר?  איש  לא יודע. הכרוניקות ההיסטוריות שמתייחסות לפרשה לא מרבות בפרטים. אבל הן מציינות , שהשבויים האחרים התרחקו ממנה, קראו לה  ה"זונה" . 

אחרי עשר שנים במחוזות האיסלאם, השבויים שכחו את עיקרי הדוקטרינה הנוצרית ( אם בכלל ידעו משהו כאשר חיו  בכפרים הנידחים ההם באיים הנשכחים שבמערב איסלנד...) ולכן מינו להם הרשויות, בטרם יחזרו לאיסלנד, מורה, הליגרימור פטרוסון שמו,  שהיה סטודנט צעיר ומבריק לתיאולוגיה מאיסלנד ושבאותו זמן היה כבן  עשרים וארבע שנים.

הליגרימור וגורייר התאהבו למרות הבדל של שש עשרה שנים שהיה ביניהם. גורייר נכנסה להריון.

איזה פוטנציאל דרמטי יש בספור ההוא: הסטודנט התמים לתיאולוגיה שראשו כל היום בטקסים החמורים

והאישה היפה הבשלה, שלמדה בהרמונות המזרח לא מעט גינונים חושנים....

אבל גורייר הייתה אישה נשואה. איש לא ידע עם בעלה עדיין חי... רק כאשר חזרו השבויים לאיסלנד, נודע לה שבעלה מת והיא יכלה להתחתן עם הליגרמור, שבינתיים ולמרות התנהגותו הבלתי נאותה, הוא מונה לכומר, אבל כיוון שהוא מעל באימון ושכב עם השבוייה, הוא נשלח לכפר נידח אחר לכפר סאאורבאר הרחק הרחק בצפון מערב האי..

                                               הכנסיה  ( המודרנית) בכפר סאורבאר באיסלנד

ושם בכפר ההוא, חיבר גורייר את מזמורי התפילה החשובים ביותר באיסלאנד. המזמורים שחיבר במאה השבע עשרה, נחשבים לאחת הפסגות של השירה האיסלאנדית ועד היום, במיוחד בחג הפסחא, שרים אותם בכל כנסייה.

האיסלנדית הראשונה היא מרגרט. יש לה גם שם משפחה כמובן שמסתיים ב-"דוטר"... באיסלנדית, כי כך  הם כל  השמות באיסלנד : השמות של הנשים מסתיים ב"דוטר" (בת) , ושל הגברים בסאן.. ( בן)..   מרגרט היא אישה ידועה באיסלנד. חברת מועצת עיר הבירה ראקיאויק  וסגנית ראש העיר ואולי  מאז – כוון שבינתיים היו בחירות לעירייה, היא נבחרה לתפקיד ראש העיר . כשפגשתי אותה אז בפברואר האחרון, בירוואן, בירת ארמניה, היא אמרה לי שבדעתה להתמודד ושיש  סיכויים טובים שהיא תיבחר.  כיוון שהיא אישה ידועה , לא אפרסם את תמונתה או אציין את שמה המלא. למה לי לסבך אותה, אולי מישהו מאויביה ( כן גם באיסלנד יש אינטריגות פוליטיות ) עוד יכול לעשות שימוש לרעה מהעובדה שאיזה בלוגר בישראל מספר עליה משהו.... 

חזרנו למלון מהמסעדה בה סעדנו, כעשרים איש,  כל צוות הפרוייקט הבינלאומי שבו השתתפנו. אנשים מאירלנד, איסלנד, גרמניה  קזכסטאן, גרמניה, צרפת, ארה"ב, ליטא, רוסיה,  ועוד מדינות שכרגע שכחתי אותן.  האוכל היה גרוע. שאלתי את מנהל הצוות, מדוע בחר דווקא בה, והוא ענה שבגלל שיורד כל כך הרבה שלג בחוץ , הוא העדיף לסעוד קרוב למלון. 

המלון שלנו היה מלון מאריוט, המלון הטוב בירוואן. מנהל המלון היה ישראלי ולכן – כמחווה לישראלי אחר – הוא שידרג לי את החדר ואני קיבלתי סוויטה מיוחדת שהיה בה חיבור לאינטרנט.  פסענו לאיטנו מנסים לא להחליק . הרחובות היו מכוסים בשכבת קרח, והיה קשה מאוד לא ליפול. למרגרט היו מגפיים שמתאימות להליכה  על קרח ואני - שלא היו לי נעליים מיוחדות להליכה  על קר - אחזתי בזרועה ודידיתי כברווז מקרטע לצידה. 

הכרתי אותה שלושה ימים קודם לכן. מרגרט הייתה בערך בת גילי.  נפגשנו בארוחת הבוקר במלון .  ישבתי לי לבדי ליד השולחנות ואז היא נכנסה ותרה במבטה אחרי מישהו מוכר. כשראתה אותי חייכה, התקרבה לשולחן ושאלה אם היא יכולה להצטרף.  הסכמתי כמובן. כמה שעות אחר כך גילינו לשמחתנו שאנו באותו צוות פעולה.  למרגרט היו עיניים שוחקות כחולות ושיערה היה אסוף בקוקו. תמיד היא הלכה במגפי פרווה ובג'ינס. קצת התפלאתי כשסיפרה לי שאולי היא תהיה ראש העיר הבא של ראקייאויק. 

ראקייאויק

 

 באותו לילה, כשחזרנו מהמסעדה, התלוננה מרגרט שחדר האינטרנט במלון מלא אנשים ואין לה אף פעם סבלנות לחכות. הזמנתי אותה לחדרי, כדי שתקרא את המיילים שלה מהמחשב הנייד שלי.  הרבה זמן לפני הלילה הזהן, כשעוד הייתי בארץ,  העליתי לאתר  ישראבלוג  פוסט על אישה מיוחדת מאוד שהכרתי בירושלים – האחות אברהם, קירסטן פדרזן, הציירת  הדנית שהייתה לנזירה במסדר האתיופי בירושלים (לינק). כשכתבתי את הרשימה הזו , מצאתי באיזה אתר אינטרנט, כתבה שנכתבה עליה באחד העתונים  בדנמרק ומשם לקחתי את תמונתה. הכתבה התפרסמה ב-2004 אבל אני לא מבין דנית ולכן חששתי  - כיוון שהאחות אברהם הייתה כבר זקנה מאוד – שהכתבה הייתה כתבת הספד עליה שהתפרסמה לאחר שמתה. 

 

שאלתי את מרגרט " את מבינה דנית?"  מרגרט חייכה ואמרה " כמובן"  כל השפות הסקנדינביות דומות  ואנו האיסלנדים הרי הגענו פעם מדנמרק וחוץ מזה, כשהייתי צעירה, למדתי באוניברסיטה בקופנהגן "

"אולי תוכלי לתרגם לי מאמר מדנית? אני רוצה לדעת אם האישה שעליה נכתב המאמר, עדיין בחיים". 

סיפרתי למרגרט מי היא  האחות אברהם, ועלינו לחדרי...

מרגרט קראה את המאמר ואמרה לי:" איזה סיפור חיים מעניין. לא, היא לא מתה, או לפחות היא הייתה בחיים בזמן שהמאמר נכתב. מה שכתוב במאמר, זה פשוט תיאור של מסע הרצאות על ישראל שהיא קיימה בדנמרק לפני כמה שנים  ובו  היא סיפרה על המצב הפוליטי במזה"ת." 

" האחות אברהם? מה לה ולפוליטיקה מזרח תיכונית"? 

מרגרט לא ידעה להשיב. 

מרגרט הראתה לי את אתר האינטרנט שלה, היו שם תמונות שלה ושל בעלה, וארבעת ילדיהם. כולם בלונדינים כאלה עם עיניים כחולות ואף סולד.  מרגרט זכתה באליפויות רבות של דייג בנהרות ובאתר שלה  היו תמונות שלה כשהיא ניצבת גאה אוחזת בחכה ליד דגים ענקים שהצליחה לדוג.   

 ואז עברה השיחה לנושא אחר.... סיפרתי למרגרט שכשהייתי באיסלנד לפני כעשר שנים, נתקלתי באחד המדריכים,  בספור מדהים על תקיפה של פיראטים מאלגי'ר, שהגיעו לאיסלנד במאה השבע עשרה ולקחו מאות שבויים אותם מכרו בשוקי העבדים של צפון אפריקה. 

"את מכירה את הסיפור?"  " בטח שאני מכירה. כולם מכירים את הסיפור הזה באיסלנד, ויש לי חברה טובה שכתבה על כך רומן היסטורי  שהיה רב מכר גדול במשך חדשים רבים .

" אז האישה האיסלנדית השנייה , קשורה לסיפור הזה. 

הנה בינתיים צילום של עטיפת הספר שמספר על אחת הנשים שנלקחו כשבויות  בפשיטת הפיראטים ההיא. שבאיסלנד קוראים לה ה"פשיטה הטורקית" .