משיבת נפש

סִפֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה:          
מַעֲשֶׂה בְּעָנִי אֶחָד, שֶׁהָיָה מִתְפַּרְנֵס מִטִּיט, שֶׁהָיָה חוֹפֵר טִיט וּמָכְרָם. פַּעַם אַחַת, כְּשֶׁחָפַר מָצָא אֶבֶן טוֹב, וְהֵבִין, שֶׁשָּׁוְיוֹ הוֹן רַב מְאֹד, אוּלָם לֹא יָדַע כַּמָּה שָׁוְיוֹ, וְהָלַךְ לְסוֹחֵר שֶׁיֶּאֱמֹד אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ. אָמַר לוֹ הַסּוֹחֵר: בִּמְּדִינָה זוֹ אֵין אָדָם, שֶׁיּוּכַל לְשַׁלֵּם לְךָ שָׁוְויוֹ, כִּי הוּא שָׁוֶה הוֹן רַב, וְצָרִיךְ לִסַּע עֲבוּר מְכִירָתָהּ לְלוֹנְדוֹן, לְעִיר הַמְּלוּכָה. אוּלָם הוּא הָיָה עָנִי, וְלֹא הָיָה לוֹ כֶּסֶף לִסַּע, וְהָלַךְ וּמָכַר אֶת רְכוּשׁוֹ הַדַּל וְהָלַךְ מִבַּיִת לְבַיִת לֶאֱסֹף נְדָבוֹת, עַד שֶׁהִסְפִּיק לוֹ לִסַּע עַד הַיָּם, וְרָצָה לַעֲלוֹת עַל הַסְּפִינָה, אוּלָם לֹא הָיוּ לוֹ מַסְפִּיק מָעוֹת, וְהָלַךְ לְהַקַּאפִּיטַאן וְהֶרְאָה לוֹ הַמַּרְגָּלִית. כְּשֶׁרָאָה הַקַּאפִּיטַאן אֶת הָאֶבֶן, הֵבִין, שֶׁאדָם עָשִׁיר הוּא וּלְקָחוֹ עַל הַסְּפִינָה בְּכָבוֹד גָּדוֹל, וְנָתַן לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד מִמַּדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה וְסִדֵּר לוֹ כָּל הַתַּעֲנוּגִים כְּאֶחָד מֵהַנְגִּידִים הַגְּדוֹלִים.
וְהִנֵּה בְּחַדְרוֹ הָיָה חַלּוֹן שֶׁפָּנָה לַיָּם, וְדַרְכּוֹ הָיָה תָּמִיד לְשַׂמֵּחַ נַפְשׁוֹ עִם הַמַּרְגָּלִית וּבִפְרָט בְּעֵת הָאֲכִילָה הָיָה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִמָּהּ, כִּי הַשִּׂמְחָה וְהַרְחָבַת הַלֵּב טוֹבָה וּרְפוּאָה, שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמַּאֲכָל בְּנָקֵל. פַּעַם אַחַת כְּשֶׁיָּשַׁב לֶאֱכֹל כְּהֶרְגֵּלוֹ וְהַמַּרְגָּלִית הָיְתָה מֻנַּחַת עַל הַשֻּׁלְחָן, נִרְדַּם מֵרֹב עֲיֵפוּתוֹ, בֵּינְתַיִם בָּא הַמְּשָׁרֵת וְלָקַח אֶת הַמַּפָּה וְהַפֵּרוּרִים שֶׁעָלֶיהָ עִם הַמַּרְגָּלִית, כִּי לֹא יָדַע, שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מַרְגָּלִית, וְהִשְׁלִיךְ הַכֹּל לַיָּם. כְּשֶׁהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְהֵבִין כָּל זֶה הָיָה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְכִמְעַט שֶׁיָּצָא מִדַּעְתּוֹ: כִּי מַה יַּעֲשֶׂה עַתָּה, הֲרֵי הַקַּפִּיטַאן הוּא גַּזְלָן, שֶׁיַּהֲרֹג אוֹתוֹ בְּעַד מְחִיר הַנְּסִיעָה. עַל-כֵּן עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ שָׂמֵחַ כְּאִלּוּ לֹא אֵרַע דָּבָר.

וְהִנֵּה הַקַּפִּיטַאן הָיָה בְּכָל יוֹם בָּא לְחַדְרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ וּכְשֶׁבָּא אֵלָיו שׁוּב הַקַּפִּיטַאן, לֹא הִבְחִין עַל פָּנָיו מְאוּמָה, כִּי הוּא עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ שָׂמֵחַ, עַד שֶׁלֹּא הִכִּיר בּוֹ שׁוּם שִׁנּוּי. אָמַר לוֹ הַקַּפִּיטַאן: הֲלֹא אֲנִי רוֹאֶה, שֶׁהִנְּךָ אָדָם חָכָם וִישַׁר לֵב, וּבְכֵן שְׁמַע לְבַקָּשָׁתִי: בִּרְצוֹנִי לִקְנוֹת הַרְבֵּה תְּבוּאָה וּלְמָכְרָה בְּלוֹנְדוֹן, וּבָזֶה אוּכַל לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה, אוּלָם אֲנִי יָרֵא, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ, שֶׁגָּנַבְתִּי אֶת הַכֶּסֶף לִקְנִיַּת הַתְּבוּאָה, עַל-כֵּן יִהְיֶה נָא הַקִּנְיָן עַל שִׁמְךָ, וַאֲנִי אֲשַׁלֵּם לְךָ עֲבוּר זֶה סְכוּם רַב, וְהוּטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הֶעָנִי, וְעָשׂוּ כֵן. וְהִנֵּה, כְּשֶׁבָּאוּ לְלוֹנְדוֹן מֵת הַקַּפִּיטַאן, וְנִשְׁאַר הַכֹּל אֵצֶל זֶה הֶעָנִי, וְהָיָה עֵרֶךְ הַתְּבוּאָה כֵּפֶל כִּפְלַיִם מֵעֶרְכָּהּ שֶׁל הַמַּרְגָּלִית.

כְּשֶׁסִּיֵּם רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה אֶת הַסִּפּוּר אָמַר: "הַמַּרְגָּלִית לֹא הָיְתָה שֶׁלּוֹ, וְהָא רְאָיָה שֶׁנֶּאֶבְדָה מִמֶּנּוּ. הַתְּבוּאָה כֵּן הָיְתָה שֶׁלּוֹ, וְהָא רְאָיָה שֶׁנִּשְׁאַר אֶצְלוֹ. "אוּן וָואס עֶר אִיז גֶּעקוּמֶען צוּ זַיין זַאךְ אִיז נָאר וַוייל עֶר הָאט זִיךְ דֶּער הַאלְטְן" – "וּמַה שֶׁהוּא הִגִּיעַ לַעִנְיַין שֶׁלוׂ, זֶה רַק בִּגְּלַל שֶׁהָיְתָה לוׂ הִתְחֲזְקוּת" (סִפּוּרִים נִפְלָאִים מרבי נפתלי אות ב').

כל אחד יכול למצוא את עצמו נוסע בספינה, ופתאום, בלב ים, כבר בלי היהלום. היהלום היקר שבגללו יצא למסע הזה. לפעמים קל לאבד דבר מראש, עוד לא הספקת לפתח הרבה תקוות אודותיו. אבל יש דברים שמשנים לך את כל החיים, שמכריחים אותך לצאת ולעבור מדינות ועולמות דרך אוקיינוס סוער. הם תופסים אותך כל כך חזק שאתה כבר לא יכול להישאר במקום, אתה חייב להשתנות מהקצה אל הקצה, ולצאת למסע.  
ובסוף היהלום משאיר אותך באמצע הדרך לבדך.

"וְזֶהוּ בְּחִינַת כָּל הַגָּלֻיּוֹת שֶׁל כְּלַל יִשְׂרָאֵל. שֶׁכְּבָר הָיִינוּ בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל כַּמָּה פְּעָמִים וְחָזַרְנוּ מִשָּׁם בְּעֵת הַגָּלֻיּוֹת... וְכֵן הוּא בְּכָל הַהַתְחָלוֹת שֶׁצְּרִיכִין לְהַתְחִיל לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ. שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה כִּי אִם עַל-יְדֵי שֶׁיִּתְנוֹצֵץ לוֹ אוֹר ה' יִתְבָּרַךְ כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרֵר לָשׁוּב. וְאִי אֶפְשָׁר לְהַזְרִיחַ לוֹ מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ כִּי אִם כְּשֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, כִּי כָּל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ. וְאִם כֵּן מֵהֵיכָן הַהַתְחָלָה? וְלִפְעָמִים כְּשֶׁה' יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עָלָיו וּמַזְרִיחַ לוֹ אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ לְתוֹךְ עֹמֶק חַשְׁכוּת שֶׁלּוֹ וּנְפִילָתוֹ הַגְּדוֹלָה כְּדֵי לְעוֹרְרוֹ בִּתְשׁוּבָה, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל הָאוֹר הַזֶּה... וְעַל-כֵּן בֶּאֱמֶת מִזְדַּמֵּן עַל-פִּי רֹב שֶׁמִּתְעוֹרֵר הָאָדָם בִּתְשׁוּבָה אֵיזֶה זְמַן וְאַחַר כָּךְ נוֹפֵל מִזֶּה. וְכֵן יִזְדַּמֵּן כַּמָּה פְּעָמִים. וְזֶהוּ בְּחִינַת כָּל הַגָּלֻיּוֹת בִּכְלָלִיּוּת יִשְׂרָאֵל" (רבי נתן, ליקו"ה ערבית ד).

בית ראשון נבנה ונחרב, בית שני נבנה ונחרב. האור הגדול לא מצליח להישאר הרבה זמן, הכלים נשברים. אנחנו מתחילים התחלות ללא סיומים. מה יהא על כל האבדות הללו? איך מתחזקים להמשיך ללכת את הדרך בלעדיהן?

כמו בסיפור של רבי נחמן על היהלום, יש ונדרשים לומר דבר מאוד אמיץ: היהלום לא היה שלי. עובדה שהוא הלך לאיבוד. "עַל-כֵּן אַל יִשְׁתּוֹמֵם הָאָדָם וְאַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מִכָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו... בֵּין בָּעֲלִיָּה בֵּין בַּיְרִידָה, הַיְנוּ כְּשֶׁהוּא בִּבְחִינַת אֵיזֶה עֲלִיָּה שֶׁרוֹאֶה אֵיזֶה יְשׁוּעָה וְהִתְנוֹצְצוּת אַל יִטְעֶה שֶׁכְּבָר הָאוֹר שֶׁלּוֹ, רַק יֵדַע שֶׁעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד" (שילוח הקן ה). אור שהסתלק כנראה לא היה שלי עדיין. אבל אין בידיעה הזאת השלמה, או בשמה המוכר יותר – יאוש. אלא היא עצמה סיבת ההתחזקות הלאה:" וְעַל-יְדֵי-זֶה לֹא יִפֹּל כְּשֶׁרוֹאֶה אַחַר כָּךְ שֶׁנֶּחֱשָׁךְ אֶצְלוֹ הָאוֹר שֶׁהוּא בְּחִינַת יְרִידָה, כִּי בֶּאֱמֶת אַף-עַל-פִּי-כֵן הָאוֹר שֶׁהֵאִיר לוֹ לֹא נִכְבֶּה וְלֹא נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, כִּי אוֹר חַסְדּוֹ יִתְבָּרַךְ מֵאִיר עָלָיו תָּמִיד רַק שֶׁהַכֹּל הוּא בִּבְחִינַת מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ וּבִבְחִינַת וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק, אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף יִגְמֹר ה' יִתְבָּרַךְ מַה שֶּׁהִתְחִיל וְיֵיטִיב עִם כְּלַל יִשְׂרָאֵל וְעִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְרָטִיּוּת" (שם).

האור באמת לא שלי, הוא רחוק. אבל מרחק הוא נקודת קישור. ביאוש יש רק אַיִן, לא קיים שם מרחק. אור רחוק הוא כמו אור רחוק שמנצנץ בלילה. הוא אומר לי שיש לי לאן ללכת, שיש אור, ושהאור הזה מדבר איתי. יש כאן התחלה, וההתחלה הזאת יכולה להתפתח ולהגיע גם לסוף. מה שבהתחלה היה נראה בעיני כסוף, אינו אלא התחלה. כמו ביהלום, כשהאור מסתלק מתחילה ההזדמנות לתפוס את מה שבאמת שלי. "וְכֵן הוּא בִּפְרָטִיּוּת בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן, שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁעוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר, וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין מוֹעִיל כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם מַה שֶּׁהִתְחִיל לִפְעָמִים מְעַט בַּעֲבוֹדַת ה', מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק כָּל כָּךְ, אַף-עַל-פִּי-כֵן בַּסּוֹף יִרְאֶה מַה שֶּׁפָּעַל בִּתְחִלָּה". בסופו של התהליך זוכים להבין שהכל היה התחלה. האור הרחוק שהסתלק לא היה סוף סיפור, הוא הוביל אותי לחפש אור חדש וקרוב. היהלום שהלך לאיבוד לא היה חלום שנגוז, עובדה שהוא זה שהוביל אותי לעשירות החדשה. ההתחלה היא התחלה שהביאה אל הסוף, אבל הסוף הזה לא יכול להגיע מבלי שיהיו לו כמה התחלות שקדמו לו.

"וּכְמוֹ כֵן הוּא בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן. שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁמַּתְחִיל פְּעָמִים הַרְבֵּה אֵין מִסְפָּר בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ וְנוֹפֵל בְּכָל פַּעַם, אֲפִלּוּ אִם נְפִילָתוֹ גְּדוֹלָה מְאֹד רַחֲמָנָא לִצְלָן אֲפִלּוּ מִי שֶׁנּוֹפֵל חַס וְשָׁלוֹם לַעֲבֵרוֹת מַמָּשׁ רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף-עַל-פִּי-כֵן כָּל מַה שֶּׁהִתְחִיל אֵיזֶה הַתְחָלָה בְּכָל פַּעַם אֵינוֹ נֶאֱבָד לְעוֹלָם, כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁבִּשְׁעַת הַנְּפִילָה נִתְקַלְקֵל הַכֹּל אַף-עַל-פִּי-כֵן נִשְׁאָר תָּמִיד רְשִׁימָה מִכָּל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה וּמִכָּל הַתְחָלָה וְהַתְחָלָה. וְאֵלּוּ הָרְשִׁימוֹת הֵם תִּקּוּנִים נִפְלָאִים וְהֵם נִצְרָכִים וּמֻכְרָחִים מְאֹד אֶל בִּנְיַן הַקְּדֻשָּׁה שֶׁצְּרִיכִין לְהָקִים.

... נִמְצָא שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָאָדָם עוֹשֶׂה אֵיזֶה עֻבְדָּא בְּעָלְמָא בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אַף-עַל-פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂה מַה שֶּׁעוֹשֶׂה חַס וְשָׁלוֹם, אַף -עַל-פִּי-כֵן זֹאת הָעֻבְדָּא אֵינָהּ נֶאֱבֶדֶת לְעוֹלָם. וְאִם יְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם כָּל יְמֵי חַיָּיו לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ אֲפִלּוּ אִם יַעֲבֹר עָלָיו מַה שֶּׁיַּעֲבֹר, אֲזַי סוֹף כָּל סוֹף יִתְקַבְּצוּ כָּל אֵלּוּ הַתִּקּוּנִים שֶׁגָּרַם בְּכָל עֲבוֹדָה וּבְכָל הַתְחָלָה, וְכֻלָּם יִתְקַבְּצוּ לְעֶזְרָתוֹ לְחַזְּקוֹ וּלְאַמְּצוֹ לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת. וְאִם רֵאשִׁיתוֹ מִצְעָר אַחֲרִיתוֹ יִשְׂגֶא מְאֹד, וְאָז יִרְאֶה מַה שֶּׁפָּעַל עַל-יְדֵי כָּל עֻבְדָּא שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר נֶאֱבָד לְעוֹלָם".

חורבן אחרי חורבן לא נועד לייאש. בסופו של דבר משהו אחר יצמח, שלם יותר מקודמיו. גאולה שלמה שאין אחריה גלות. אבל מה שיכול להביא אותי ל'עניין שלי', לתיקון השלם, הוא במה שאמשיך להתחזק. להתחזק ולהכיר בענווה שמה שאבד לא היה שלי. להתחזק ולדעת שההתחלות תמיד נשארות, בתנאי שהן יהיו נקודות ציון-דרך למסע שיבוא אחריהן. להתחזק ולדעת שהעניין שלי יימצא בשלמות רק כשאמשיך לחפש אותו בעוז הפנימי, בתקווה שלא יודעת לעצור, ולא אהיה תלוי ועומד באורות זמניים שבאים והולכים. ושם, בבפנים הזה שלא יכול לוותר על התקווה כי הוא לא יכול לוותר על עצמו, נחצבת גאולה.