ההיא עדיין יושבת מול הטלוויזיה, אדישה להכל! כרגיל..
עדיף ככה..
עדיף ככה שלא תדעו מה ההרגשה הזו בבטן, ממש באמצע הבטן שקשה לנשום כאילו חסר לי אוויר, צריך להתרווח לאחור ולקחת נשימה עמוקה, עוד אחת גדולה יותר.
לכבות את האור.
לצעוק חזק "די!" אבל אי אפשר, כולם יידעו. אז אני קצת שרה, שירים כואבים כאלו...
העבירו אותו. הוא עבר עכשיו שוב למחלקה הסגורה. הם לא דיברו אחד עם השני מאז הגירושים. היום. היום הם דיברו 3 פעמים!
כבר חודש שהוא נמצא שם, לא התקשרתי..
מחר המשפחה הוורודה, המשפחה הכי מאוחדת ומאושרת בעולם - אבא, אמא, ילדה {וילד} הולכים לבקר את הילד, חצי ילד.
24 כבר גבר, לא?
צחקו עליו אתמול שהוא דתי ושומע קולות.
( in your head, in your head, zombie!) זה הסיפור שלי...
למה אני לא מפסיקה לזוז?! בהתחלה רעדתי, בעצם אולי גם עכשיו.. כרגע אני זזה עם הגוף קדימה ואחורה. ככה בקטנה..
קצת מפחיד. זה בדיוק מה שקרה לי שבוע שעבר, כשפתחתי את הטונה ונחתכתי ביד. כאב.
פתחתי טונה לפני זה 200 פעם בחיים שלי 
.
THEY DON'T CARE ABOUT US... ככה זה בשיר של מייקל ג'קסון פשוט אני שומעת עכשיו..
עוד נשימה עמוקה.
עצמתי עיניים וזה שוב התחיל.. אז לא יכולתי לעצור את זה! ניסיתי לבכות בשקט בשקט בלי קול בכלל. הצלחתי! שמתי את השרוולים על העיינים, ספגתי. נגמר. ששש אפשר לצאת?
אני מנמיכה את המוזיקה, כן כמו שחשבתי.. עוד הפעם היא בוכה בחדר. אז אני ממשיכה את הלבד שלי.
באמת תהיתי למה היא כ"כ נחמדה אלי היום..?
זה הסיפור שלי...
'ההיא' עדיין יושבת מול הטלוויזיה, אדישה להכל! כרגיל.
עדיף ככה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
