בחיים שלי לא הרגשתי כל כך לבד.

בחיי,

אני נשמעת נקבתית ומגעילה,

אני נשמעת בכיינית ודרמטית,

אבל זה ככה.

אין מי שיחבק אותי כשאני צריכה, ועכשיו אני צריכה את זה כל כך.

תמיד, חיבוק ממישהו, חזק חזק, שיראה לי כמה אכפת לו.

נזכרתי, מאוחר מדי כנראה, שאני אוהבת אותך, המון.

אני מקווה שעוד יש לי סיכוי.

אני צריכה את החיבוקים שלך, את ההרגשה של הידיים הגדולות שלך מקיפות אותי.

אני שונאת מחזור, כל הנשיות המגעילה שלי יוצאת החוצה ואני הופכת לנקבה בכיינית.

אוף, אני אוהבת אותך.

מישהו מתנדב להמתת חסד? בבקשה? בתשלום?

אוך, אני שונאת דרדסים.