"לדעתי המשגל הפרוורטי ביותר, המעניין, השונה והמטורף ביותר יכול להתרחש במיטה בבית, ללא חבלים, ללא מטפחות, ללא המון אדם שאוטוטו רואה אותנו, וללא נוף של פרדסים.
סתם בבית עלוב, עם נוף של אחורי מסעדות מטונפות ועל מיטה רעועה.
כי מה שמשנה זה לא ה"מה" אלא ה"איך".
איך אתה מנשק אותה, ואיך היא נוגעת בך, איך אתה מלטף אותה, ואיך היא מתנועעת, איך היא נושמת, ואיך אתה נושף. איך היא מורידה לך את החולצה, ואיך אתה מנשק אותה בצוואר, איך היא מחייכת ואיך אתה גולש בתוך נשמתה.
איך מתחבקים אחרי
איך מלטפים אחרי
איך צוחקים אחרי
איך יוצאים מהמיטה אחרי
איך חוזרים למיטה אחרי
איך מגישים את הקפה למיטה
ואיך נותנים את נשיקת הפרידה"
(מתוך "חכמת הבייגלה" של אילן הייטנר)
איזו תקופה מוזרה.
הייתי בטוחה שהשנת שירות הזאת תסדר את כל המחשבות שלי, אבל היא רק מבלבלת אותן עוד יותר... אני מגלה דברים על עצמי שאני לא מסוגלת להתמודד איתם עדיין. או אף פעם.
נפרדנו מזמן. איך אני תמיד מוותרת על אלה שבאמת אוהבים אותי?... כל הזמן אני חושבת מה עדיף, להיות עם מישהו שטוב לי איתו ואוהב אותי אבל אני לא מאוהבת בו? או להיות עם מישהו שגורם לי צמרמורת בכל נגיעה, אבל שפוגע בי כל הזמן?
בקיצור,
יהיה טוב. אולי. מתישהו.