אתמול זה קרה..

אחרי שבוע מתיש, תחושת הבדידות שלי גברה למרות שהוא חזר הביתה ויצאנו לסרט וקנינו לי מעיל חדש ליומולדת ..

עדיין הרגשתי בחוסר .... הרי כמובן שארגיש חוסר ... חשבתי לעצמי ... זה לא שאני מוקפת במשפחה ...

והמשפחה שלו הם אחלה, באמת ... פשוט ... הם לא המשפחה שלי וכמה שהם אוהבים ומראים אהבה ואכפתיות .. מה שלעולם לא זכיתי ממשפחתי .. החוסר של להיות מוקפת באנשים

מי עוד יש לי חוץ ממנו?

"הגעתי למסקנה.." לחשתי בדרכנו הביתה "קשה לי בלעדיך, נפשית .... אל תיבהל פשוט .. תחושת הבדידות הזאת הורגת אותי ... הלבד הזה .."

"מוזר לי ... אני לא רוצה שתפגעי אם לא תמיד יהיה לי זמן אלייך"

"ואני לא רוצה להפגע" שתקתי

"את לא תפגעי, יהיה בסדר"

הגענו הביתה .. הכל היה טוב ויפה ... התנשקנו ... התכרבלנו ...

ואז שתקתי ... יותר מדי ..

משו לא בסדר אצלי ועד שהבנתי מה לקח לי זמן ...

קשה לי ... העובדה שיש לי חברות ואנשים אחרים אבל הם לא שם .. הם בצבא או בלימודים ומשפחה אין ..

ונכון אני התפלאתי מעצמי כשנשברתי בגלל זה הרי יש לי אישיות חזקה ... קל לי להתמודד עם דברים ... אבל לא לבד ...

בכיתי ... עד שנגמרו לי הדמעות ... והוא חיבק ואמר שהוא כאן בשבילי ושאני לא לבד ....

ונרגעתי ואז בא שוב הפרץ בכי וזה נמשך בערך שעה...... כל הקושי של השבוע שעברתי בגלל ריצות אחרי גימלים לצבא התישו אותי..פיזית ונפשית...התפרקתי לו בידיים...

הוא הרגיע ואמר שאין לי ממה לחשוש ולא לתת לדברים כאלה לשבור אותי ..במקום אחד הוא צדק אבל הוא לעולם לא יבין איך זה ... ואני לא מאשימה אותו ... יש לו משפחה מדהימה .. אבל החור בלב שאמורה למלא המשפחה עדיין פתוח ....

אז לקחתי את עצמי בידיים ... נפתחתי אליו... זה נגמר בלילה מדהים של סיפוק עצמי ופורקן מטורף .....

רק פחדתי להפגע, הרגשתי קטנה בעולם .... רק רציתי מישו .... רק חיבוק אוהב .. נשיקה שמחסירה פעימה ... הדברים הקטנים ..... ורק .... רק  הלכתי לאיבוד בתוך עצמי ....

....

אבל הוא כמו שהוא יודע .... לעשות .... חילץ אותי .. הושיט לי יד ולמרות הכל הקשיב בדריכות ...

ועכשיו אני שוב מסתובבת עם חיוכון מתוק ושובב על הפנים .. :)

בזכותך ...

:)