ליוויתי אותה לאטובוס הבוקר, זה שייקח אותה למקום שאינו נודע

הלוואי ויכלתי לדעת לאן אני שולחת אותה

לאיזו חברה, אילו אנשים, לאיזה מקום..

חיבקתי אותה חזק

אמרתי לה שאני אוהבת אותה

היא ביקשה שאשמור על קשר

"כמובן" לחשתי

הבטתי בה עולה על מדרגות האוטובוס ומתיישבת בנוחות

כל הדרך חזרה חשבתי עליה

האם עשיתי את הצעד הנכון?

או שקבעתי מאותו הרגע את גורלה..

תחושה של ריקנות אופפת אותי מאז.

הרגשתי איך זה לגדל ילדה בחודש

והחודש הזה גרם לי להתחבר אליה

כמו שלא קרה עם אף אחד מבני משפחתי

והיא רק בת חמש עשרה

וכה עקשנית ומרדנית, ממש כמוני בגילה (ועד היום למען האמת)

חזרתי לדירתי, מלאת הארגזים, וריקה ממנה

לא חשבתי שזה ישפיע עליי עד כדי כך

אני יושבת וכותבת ודמעות בעיניי

דמעות של געגוע ורק עכשיו נפרדתי ממנה

אם אני חוששת? האמת שכן

אם אני דואגת? יותר מכל

אם אני אוהבת? הכי בעולם

ויותר מכל שמחה שיצא לי להיות חלק מחייה

בתור דמות לחיקוי

בתקווה שיום אחד היא תגדל להיות ממש כמוני

ואף ליותר

ותעריך כל רגע ורגע שבילינו יחד

כמוני עכשיו

סוף של תקופה, שמקווה שתחילתה תהיה טובה יותר

למענה

למעני

למען שתינו