סביבת הגיל הזו שלי, מרגישה כמו גיל התבגרות מחדש.
זו תקופה שהסביבה שלי משדרת המון חוסר ביטחון עצמי, בעקבות הקשיים בקבלת האני החדש הזה שמופיע פתאום, בעקבות כל השאלות הרות הגורל האלה שאנחנו מתעסקים בהם לגבי העתיד.
וזה חסר חן הרבה פעמים. זה מלווה בהמון ביקורת אישית, במחשבות מאוכזבות על דרך החיים שבחרנו, או על קצב ההתקדמות האמיתי לעומת מה ששאפנו, או על שביעות רצון נמוכה מאיך שהדברים מתגלגלים באמת.
אבל זה לא גיל ההתבגרות. זה גיל שבו מתבגרים, אבל במעטה הרבה פחות מרדני, מעז ובועט. לכולנו יושבת איזו מחשבה כזו, רק מעט מאיתנו חולקים אותה עם הקרובים לנו, ובודדים יודעים להצביע במילים איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת.
להצביע במילים. מיומנות שאני מרגיש שנטשה אותי מזמן. אני לא יכול להתלונן - אני עומד ביעדים, אני יציב ואני מאותגר עד קצות עצביי.
אבל אחרת משדמיינתי. זה נובע בעיקר כי לא דמיינתי לעומק בדיוק איך חשבתי שזה ירגיש. כי לא הצבעתי במילים על התחזית המעורפלת הזו שהתגבשה לי בראש.
את ההרגשה של גיל ההתבגרות זוכרים היטב.
יש דריכות כזו, שמשהו עומד להשתנות כל רגע,
שהזדמנות תגיע אלי ממש עוד מעט, ואם לא אז אצור אחת מפתה בעצמי.
אבל זו סביבה רגועה יותר. כי אנחנו כבר לא מונעים מגלי הורמונים ששוטפים אותנו סתם ככה. כי הסביבה שלנו משדרת יציבות, אפילו הימנעות מהרפתקנות, היא משדרת שאם נמשיך לדבוק במטרה, בשקילות ובמתינות, במסרים חזקים פחות ובפעולות מעודנות יותר, נגיע ליעדנו.
זה חיבוק רשת הביטחון שלנו, שממליץ להמשיך בעשייה ולא לעצור להרהר, להפוך שולחנות ולנסות להרכיב מחדש.
אז אנחנו נוטים פחות להשתגע, ולא מתעסקים בלהצביע במילים כי יש דברים חשובים יותר להתעסק בהם.
ובכל זאת, ההרגשה זכורה היטב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
