לעמוד זקוף, לנהל נכון את הנשימות ולדעת בדיוק כמה הברות עומדות לצאת מהפה. לפקס את העיניים ולדעת לאן עומדים להסתכל, להאמין לרעיון שאותו עומדים להעביר.
לדבר עם כוונה, כלי שכשלומדים לפרוט עליו, זה מרגיש כאילו משתמשים בו יותר מדי, איכשהו.
והיום? כמו כדור שמונח ליד, בכל רגע בזמן - ברגע שאפגוש בו, אשחק בו מיד. אבל כשלא חמים, הנגיעות לא חלקות כבר ויש בדרך המון מקריות.
זוהי בעצם פסגת התסכול שלי מהתקופה האחרונה - הפסקתי כבר לתקשר עם כוונה. לפעמים, כי אין מה להגיד. לפעמים כי יש המון רעש פנימי, שמפריע להתרכז מספיק בלהקשיב עם כוונה.
לפעמים כי מביך, או כי רוצים להימנע, אף שבכל מקרה התוצאה המקבילה איננה יפה.
אך בחלוף יום, אלו לא הסברים שמספקים את הדעת. היא יודעת ומרגישה כי קיימת מסביב המון כוונה. מעוכה בחתיכות, אלוהים יודע למה, אבל קיימת ורק דורשת קצת סידור. אני משכנע את עצמי בזאת, די טוב אפילו, כי אני עוד יודע לנגן על הכלי. אבל זיכרון השריר איננו אינסופי.
משימות : להעיף איזה סולו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
