פוקח את עיניי, אני יושב בחדר

הרצפה גיהנום והגג לא בסדר

מהנוף שבחוץ משקיף הקבר

הקירות מדממים את הדם של הילד

שהיה פעם שמח עם חסך בעצב

עיניו רק ראו פיסת גן עדן

אבל הילד זה אני מלא בכאב

למוד מלחמה ואין גן עדן

ושוב מדמיין, את המוות קם ממקומו

מתקרב אליי, וישאיר את חותמו

ההלוויה מוכנה ההספד חרוט במוח

ואני מכיר אותו, את האדם המנוח

ואובדן של נפש, זה עיניי שרואות

היתכן ואני גונב נשמות?

אך עיניי לא חוזות, לא חוזות את הרגש

כי דמעותיי לא יבשו, הן ממשיכות לרדת