תהיות...

היא שכבה שם , לא זזה, לא הנידה עפעף, עצרתי לרגע. הלב החסיר פעימה, בין העין לפה ירדה שם דמעה. צעד, עוד צעד. רק רחש רגליי, לא שומעת את הזעקות, הבכי, הקולות. מתמקדת רק בה, מתקדמת, הולכת לאט. היא הזיזה עפעף, הדמיון פורח. היא נשארה באותו מצב, היא לא זזה. רגליי הגיעו אלייה. עמדתי מעל גופה, עוד דמעה זלגה ישר לעינייה. רכנתי כלפייה, לקחתי ידה בידי, הגוף כבר קר, נשאר עוד מעט חום, מעט אהבה. הוא רכן לצידי ושאל-את בסדר, הנהנתי בראשי, ללא מבט, הרגליים עזבו. המון אנשים, מתסובב, רץ, צורח, אך איני שומעת דבר. התיישבתי לצדה, מלטפת את ראשה, מביטה בעיניה שרק זיק של ברק נשאר בהן, בתוכן אין שום פחד, שום כאב, רק שלווה. עצמתי את עיניה, השכבתי אותה לישון. סיפרתי לה על הגן- על אליה שכבר יודעת לספור עד 10, ועל ניב שקרא סיפור שלם, סיפרתי לה כמה היא חסרה להם, כמה ציורי הם הכינו לה. הוצאתי אחד מהתיק ושמתי בין זרועותיה, עוד דמעה ועוד דמעה הרטיבה את הדפים האחרים. נשענתי אחורה, לנשום, את ריאותיי חנק עשן סמיך, שחור. רכנתי כלפייה שוב, הבטתי באצבעותיה, סימן שיזוף של טבעת, קו דק ובהיר, שחשף את צבע עורה. הטבעת הייתה מוטלת על חולצתה, עדינה, נוצצת, הדבר היחיד בכל הגוף שנראה חי, תוסס. שוטרים התקרבו, קוראים לאלונקות, הם ביקשו מכולם להתרחק, ליטפתי את אצבעותיה הקרות בפעם האחרונות והתרחקתי. אותו גוף תוסס, כבר אינו יחייך, אינו יצחק, הוא דעך, הוא מת, נעלם, הוא עטוף בשקית שחורה, קרה, ללא שום זהות, ללא שום ייחוד. שלום לחשתי לאוויר הקר. שלום