יושבת מול המחשב.
כמו מול דף ריק. לבן. אוחזת בעט דמיונית. איך אינני יודעת מאיפשהו להתחיל. יש כל כך הרבה מה לומר. אך המילים כמו מעטות. השפה כו דלה.
אני אתחיל מבדיוק אותו התאריך, רק 5 חודשים לפני כן. האמת אני צריכה להתחיל אפילו 6-7 חודשים לפני.
בכל מקום בבית ספרי צצו שלטים מוזרים על איזשהי משלחת, משהו לא מובן. אבל לאחר השליחות המדהימה שהייתה לי בקיץ, ולאחר הדיבורים הרבים ששמעתי על המשלחת הזו החלטתי ללכת למיונים סתם כדי להתנסות. להכיר אנשים חדשים, לבזבז יום לימודים וכמובן כדי להנות.
המיון הראשון היה פנימי- של בית ספרי, כמובן מכירים את כולם. את חלקם יותר, את חלקם פחות. בגדול בחנו אותנו. שמו לנו תרגילים שונים, במצבים שונים, בקבוצות שונות, משימות שונות והיינו צריכים לעבוד ביחד ולבד. כל הפואנטה הייתה לגלות את המנהיגים שמבינינו לאמץ אותם לחיק התוכנית ולתת להם כלים להנהיג ולקחת על עצמם דברים גדולים יותר בעתיד.
באותו מיון הייתה לי תחושה קצת לא טובה. אני באתי בגישתי הרגילה, התנהגתי כעצמי ונהנתי מאוד. אך היו מספר לא קטן של אנשים שהתחזו- ניסו לעשות יותר, ניסו להראות את עצמם- וזו לא הייתה המטרה. האמת שמחתי לגלות מי באמת התחזה ומי באמת יודע מה הוא עושה.
לאחר שבוע הודיעו לי שעברתי והזמינו אותי למיון שני- אזורי.
אני וחבריי מבית הספר הגענו באיחור (אתם יודעים בית ספר), וישר התחילו בשלבי המיון. שגם שם- לא כמו בנולד לשיר או משהו בסגנון.. אלא היו מספר שעות מדהימות שבם שוחחנו על דברים מושנים, היינו צריכים להפעיל את מחשבתנו ואת מחשבתם של שכנינו לעבודה. להראות שיתוף פעולה וכל היוצא בזה.
האמת היה מדהים.
אמרו שיודיעו לנו לאחר יום או יומיים.
לחבריי הודיעו ולי לא. למרות שרץ משהו באוויר על כך שהתקבלתי.
אך ידעתי שגם אם לא- אני את החוויה כבר עברתי. היה פשוט מדהים וכייף.
לאחר איחור של כשבוע הודיעו לי שהתקבלתי ובישרו על שאר המשתתפים ועל המפגש הראשון.
1.1.2006
כן כאן באמת הכל התחיל.
יום אחרי החגיגה המהוללת התחלנו את הרומן.
הרומן המדהים עם עוד 20 אנשים מדהימים. 17 בני נוער בגילי , שני מדריכים מדהימים גדולים ממני רק בשנה ומדריכה שלא נדע שכבר שנים מריצה את הפרוייקט.
במשך כשלושה חודשים כל שבוע היה לנו מפגש. שבו לא רק למדנו להכיר אחד את השני אלא רכשנו מיומניות מדהימות ולמדנו עוד על החבר'ה הישראלית, היהודית והגלובלית. באותם 4 חודשים נפגשנו גם למפגשים ארוכים בסופי שבוע שבהם באמת זכיתי להכיר אנשים מדהימים, לאכול אוכל טוב ולהנות כמו שרק אנחנו יודעים. אני אפילו לא יכולה לתאר איזו הרגשה יש לי בפנים כשאני מדברת או כותבת על זה. כמו משהו גדול שנחת לי על הלב ורוצה להתפרץ- אבל הוא לא יכול הוא קשור והוא לעולם לא יעזוב.
במהלך המפגשים למדתי המון על עצמי. אני אפילו לא יכולה להגיד עד כמה דברים שלא היו לי ברורים עד כה התבהרו לי ונעשו שקופים. הבנתי הרבה ממעשיי, הבתי את אופן חשיבתי והבנתי גם את של אחרים.
נהנתי מכמות הידע שרצה לעברי וחיכתה שאני אאמץ אותה- למזלי אימצתי אותה והיא תמיד תלך איתי.
לאחר 4 חודשים של רצון עז להיפגש ולראות אחד את השני הרבה יותר מפעם בשבוע ( אני מצטערת שלא הבהרתי את זה אבל, רוב האנשים לא היו מוכרים לי לפני כן. רק מספר מהם הכרתי.) הגיע זמן הטיסה.
במהלך אותם 4 חודשים התכתבנו עם חבורה של בני נוער, שגם הם כמונו עברו תהליך מיון אך הם כולם יהודים, שרוצים לדעת יותר על ישראל וכו'.
הנסיעה
האמת אני יושבת ואני פשוט לא יודעת מה לספר. יש כל כך הרבה מה לספר אבל יש כל כך מעט להגיד. בכל פעם ששאלו אותי על הנסיעה הייתי אומרת -וואו. מדהים. כי פשוט לא יכולתי להסביר. אם שאלו כמובן שהפירטתי על כל מה שרק רצו לדעת. אבל רק כשאתה שם וחווה את זה אתה באמת מבין ומפנים כל אחד מאותם רגעים קטנים.
המטרה הייתה להכיר את הקהילה היהודית בסן פרנסיסקו ובכלל בכל אזור המפרץ ולייצג את ישראל בכבוד המגיע לה (שרובנו מזלזלים בו). היינו בכל מקום שהיה קשור ליהודים או לישראל ופגשנו כל כך הרבה אנשים מדהימים. מהעובד בקבלה שהתברר שמקורו בישראל, עד לקשישים בבית האבות, ההומואים, הטרנסוונטים, הלסביות, הישראלים שעובדים שם, הרבנים, הרבות וכמובן בני הנוער- החברים החדשים שלי. הכל היה כל מדהים. כל יום התחיל מוקדם ונגמר עוד יותר מאוחר מקודמו. חוסר שינה והמון אנרגיה. המון אנרגיה שלפעמים גרמה לוויכוחים לחיבוקים מיותרים וסתם לקנופליקטים- אך עם כל הצדדים הרעים ..אותם לא זוכרים- זוכרים רק את המדהים! החברים החדשים שאני לעולם לא אשכח ושאני כל כך מצפה לראות שוב ואנני יכולה כבר לחכות לחבקם שוב.
זו הייתה חוויה מדהימה. אני לעולם לא אשכח אותה והיא עיצבה אותי כל כך. היא גרמה לי לראות מי אני ולמה אני ככה. היא גורמת לי לשנות דברים- כי היא עדיין נמשכת.
אני מרגישה אותו יושב על לבי ונרגש.. נרגש להיזכר באותם מילים שנאמרו, אותן מילין שנשמרו. אותן נשיקות, אותם חיבוקים, ואותן דמעות שלא יכולתי לעצור כשידעתי שצריכים לחזור.
אני יכולה רק להגיד תודה. על כך שנתנו לי את הזכות להשתתף במשלחת כזו ולחוות חוויה כו מדהימה.
וכן הדמעות שוב באות- וכמובן שלא מעצב. משמחה- שהייתה לי חוויה כו מדהימה. שיש לי היכרות עם אנשים כו מדהימים. שאני פה ואני ממשיכה לחייך.
תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
