תהיות...

מרגישה על גג העולם, אבל בסה"כ נמצאת על גג בניין. כל העיר פרושה לרגליי. העוברים והשבים ברחוב נראים כה קטנים מהגובה הזה. פוסעת הלוך ושוב נזכרת בכל מה שקרה. היא הייתה היחידה שהבינה אותי, שקיבלה אותי, שבאמת אהבה אותי ופתאום זה נגמר. ברגע אחד זה נעלם. הוא החליט שהוא יכול לקחת אותה ממני. לקח אותה ב-12 דקירות בחזה ואני עמדתי בצד וראיתי הכל. אני זוכרת שחשבתי שזו בדיחה. ניסיתי הליזכר האם זהו הראשון באפריל. קראתי לה לקום, לדבר אליי, לצחוק איתי, אבל היא לא קמה. דם נגע בכפות רגליי היחפות, לא יכולתי לסבול את התחושה, הוא היה דביק וחם. התחלתי לרוץ. לא ידעתי לאן. עקבות של דם נשארו מאחוריי ואני רק רצתי. יצאתי למסדרון והתחלתי לרדת במדרגות. כמעט והחלקתי. עצרתי את עצמי וישבתי על המדרגה. התחלתי לבכות. לא יכלתי להאמין. אישה נחמדה פנתה אליי ושאלה אם אני צריכה עזרה, רציתי להגיד לה שהיא מתה, אבל המילים לא יצאו מהפה. היא התחילה לצרוח לאחר שהבחינה בדם על הרגלים ובצעדים שהיו מאחוריי. המשכתי לרוץ. ורצתי ורצתי. המדרגות נגמרו והתחיל הגן. ורצתי ורצתי. אני לא יודעת מתי הפסקתי ולמה, הדבר היחיד שאני זוכרת לאחר מכן היה ריח של זקנים. כאלה מהדור הישן, שיש להם ריח של חלב חמוץ ונפטלין בבית. פקחתי את עיניי ואישה צעירה הביטה בי והגישה לי מים.

מאותו יום גרתי איתה.

ועכשיו אני על גג העולם. העיר מתחתיי. אני פוסעת הנה והנה. מתקרבת ומתרחקת. לא יודעת מה אני באמת רוצה לעשות. מתקרבת עוד צעד ועוד צעד ובוספו של דבר עומדת על הקצה.

האנשים כה קטנים שם למטה ואני על גג העולם.

נכתב בזמן כו"ח